מחקר ארכיאולוגי, שהשווה בין חמש צלמיות של אלים, שביצע פרופ' יוסי גרפינקל - ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים - ניסה לבחון האם נשקפת מהן דמותו של אלוהים והאם הצלמיות שימשו לפולחן. מחקר חדש בנושא התפרסם לאחרונה בכתב העת המדעי Biblical Archaeology Review3.
במחקר נבחנו חמש צלמיות של אלים זכרים, שנמצאו בחורבת קיאפה מהמאה ה-10 לפני הספירה, במקדש בתל מוצא שליד ירושלים מהמאה ה-9 לפנה"ס - וממצא נוסף שהגיע משוד עתיקות לאוסף משה דיין במוזיאון ישראל מהמחצית הראשונה של שלטון ממלכת יהודה.
חמשת הפסלים יחד, כך קובע פרופ' גרפינקל, הציגו דמות של אל שלא היה מוכר לעולם הארכיאולוגיה וכי הקשר בין הפסלים לא נחקר מעולם. בחפירות בחורבת קיאפה סמוך לעמק האלה נתגלתה צלמית של ראש גבר, במקדש בתל מצא נתגלו שני ראשים דומים בחצר של מקדש יהודאי, בנוסף לשתי צלמיות נוספות של סוסים ובאוסף משה דיין במוזיאון ישראל, נבחן כלי חרס ייחודי של ראש המחובר לסוס, כשהדמות על הראש דומה לראשים שנמצאו בחורבת קיאפה ובתל מוצא.
הראשים שהתגלו בחפירות בחורבת קיאפה, בגודל של כחמישה ס"מ, כוללים עיניים בולטות, אוזניים מחוררות, אף גדול ופה בולט. לטענת פרופ' גרפינקל, מכיוון שהאוזניים מנוקבות ייתכן שהיו עליהן עגילים. כמו כן נמצא כי הראש הוקף במעגל של חורים, אולי כדי לסמל שהדמות חובשת כתר. צלמית בדמות גבר, פרש על סוס, שנמצאה במקדש מתקופת ממלכת יהודה, גרמה לפרופ' גרפינקל להסיק מעל לכל צל של ספק שהיא מייצגת דמות של אל וקישר את הדמות לאלוהים הישראלי.
5 צפייה בגלריה
שני ראשי גברים בפרופיל ממקדש בתל מוצא, מהמאה התשיעית לפנה"ס
(צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות)
פסלי הראש שנחשפו מהמקדש בתל מוצא כוללות כיסוי ראש ותווי פנים ברורים- עיניים בולטות, אוזניים, אף ופה. לאחד הפסלים יש שורת נקבים שמזכירים חריטה של זקן. בתחילה הסיקו החוקרים כי מדובר היה בארבע צלמיות שונות, כשהסוסים השתמרו בצורה כמעט מושלמת וכך גם הראשים. אולם לאחר השוואה לצלמית הפרש ממוזיאון ישראל, בה נראה ראש הדומה בצורתו לראשים שנמצאו בתל מוצא, כשהוא מחובר לסוס, הועלתה השערה כי במקדש בתל מוצא נמצאו למעשה שתי צלמיות של פרשים.
5 צפייה בגלריה
כלי חרס בדמות פרש רוכב על סוס מאוסף משה דיין במוזיאון ישראל
(צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים)
פרופ' גרפינקל הסיק כי בשלב קדום ביותר הפולחן הדתי כלל פסלי אלים, כשאנשים עלו לרגל כדי לראות את פני האל דבר שמובא גם בתנ"ך (צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים-לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה, פְּנֵי אֱלֹהִים" (תהילים מב, ג). "המאמין היה רואה את פני האל ובאותה העת האל היה מסתכל לעבר המאמין. זהו רגע מיוחד וקסום שנרקם בין המאמין לאל, שקושר בין החומריות לרוחניות, בין האדם בר-החלוף והאל הניצחי, ומהווה את תמצית החוויה הדתית באותה התקופה", קובע פרופ' גרפינקל. "עוד ועוד מסורות מקראיות מתארות את האל כרוכב בשמיים או בעננים, אך ישנם גם טקסטים שמציגים אותו כרוכב על גבי סוס כך שהפרשים על הסוסים שנמצאו במקדש בתל מוצא מייצגים את דמות האלוהים הישראלי".
רק בשלב מאוחר יותר התגברה התפיסה התיאולוגית של איסור פסל ותמונה, והביטוי "לראות פני אלוהים" הפך למטאפורה של עלייה לרגל. האיסורים הוקשחו, הציוויים האלוהיים התחזקו. המסורת המקראית, כידוע, מתנגדת באופן ברור ונחרץ לפסלי אלים, שהיו נפוצים בכל העולם העתיק וגם בתרבות הכנענית, אבל בני ישראל הוסיפו לסגוד לפסל ותמונה מעת לעת, והתיאורים המקראיים מרבים לתאר את בני ישראל שאינם ממלאים את הציווים האלוקיים וסוגדים לבעל ולאשרה.
לדבי החוקרים, הממצאים מעידים על תהליך ארוך, שנמשך כמה מאות שנים, במהלכו התפיסה הדתית השתנתה מהנוהג להשתמש בייצוג של פסלי ראשים ופרשים עד לאיסור מוחלט של צלם ותמונה בהיכלי קודש. מבחינה עובדתית, פסלי הראש שנמצאו תוארכו לחלקה הראשון של ממלכת יהודה, במאה העשירית והמאה התשיעית לפנה"ס, אך לא נמצאו כאלה בחלק השני של הממלכה, במאה השמינית ובמאה השביעית לפנה"ס.
ממצאים אלו ייחודיים שכן בארכיאולוגיה של תקופת המקרא לא זוהו עד כה פסלים זכריים המייצגים את אלוהי בני ישראל. למעשה, במשך מעל ל-100 שנות מחקר בממלכות ישראל ויהודה נמצאו אלפי צלמיות נשים, אך לא צלמית אחת שמייצגת דמות גבר. הפסלים כללו לרוב עירום, של נשים המזיקות את החזה שלהן. מקובל היה לקרוא להן צלמיות פריון והן שימשו עבור פולחן ביתי. פרופ' גרפינקל סיכם ואמר כי "כל השנים לא התגלו במקביל בחפירות צלמיות גברים. לאחרונה, כפי שתיארנו במאמר שפורסם, מצב זה השתנה".
