ממשלה חדשה הושבעה השבוע בישראל, והיא מעלה הרבה צפיות ותקוות וגם לא מעט חששות. הממשלה נשענת על קואליציה מגוונת: שמאל וימין, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, נשים וגברים, ויש לה אתגרים רבים וגדולים: פוליטיים, כלכליים וביטחוניים, וגם לא מעט פערים אידיאולוגיים. אבל יש תחום אחד שנדמה כי לא נמצא במחלוקת, נהפוך הוא: הגנת הסביבה והמאבק במשבר האקלים. ומדובר בנושאים שאין להם גבולות והם לא מבחינים בין דת, גזע או מין ובין משרד ממשלתי אחד למשנהו.
במדד הירוק של המפלגות בבחירות האחרונות לכנסת, מדד שיזמה התנועה הסביבתית ודירג את כלל המפלגות לפי התחייבויותיהן ופעולותיהן למען המאבק במשבר האקלים והגנה על הסביבה, נמצא כי מרבית המפלגות שמובילות את הקואליציה החדשה זכו בניקוד הגבוה ביותר: יש עתיד, מרצ, תקווה חדשה, ימינה, העבודה וכחול לבן. הם הבטיחו לקדם מעבר לאנרגיות מתחדשות, הצהירו על קידום תחבורה ציבורית וחשמלית, קראו לפיתוח כלכלה ירוקה והגדלת ההשקעות בסביבה, וציינו שיש להקצות משאבים לשמירה על הטבע ועל המערכות האקולוגיות ולהפחית את פליטות גזי החממה. לכן, אולי זו הזדמנות אמיתית להכריז שהחוסן הלאומי שלנו עומד גם על נושאים אלה. כי למעשה, הגנת הסביבה משפיעה על הכלכלה ועל הביטחון הלאומי, על הבריאות ועל הרווחה, על החיים שלנו ועל אלה של הדורות הבאים.
מדינת ישראל היא מדינה מפותחת, אומת הסטארט-אפ, אבל בהיבטים סביבתיים עלינו לעשות עוד כברת דרך ארוכה. זיהום האוויר בישראל גבוה, וגובה בכל שנה לא מעט קורבנות בנפש וגם קורבנות בגוף, גם אם המספרים הללו לרוב שקופים. השטחים הפתוחים במדינת ישראל מאוימים חדשות לבקרים על ידי פיתוח, והמגוון הביולוגי הייחודי שלנו הולך ומתדרדר. גם הנחלים מזוהמים ומרוקנים ממים, והים והחופים על המערכות האקולוגיות שבהם מאוימים על ידי קידוחי נפט וגז ותעבורת מכליות נפט וספינות אחרות. רובה ככולה של הפסולת שלנו, וכל אחד מאיתנו מייצר כמות פסולת גבוהה, עדיין מוטמנת באדמה. התחבורה הציבורית עדיין מקרטעת, וגם רווחת בעלי החיים אינה רווחה אמיתית. וכן, למרות שפע השמש במחוזותינו, עדיין מרבית החשמל בישראל מיוצר על ידי דלקים פוסיליים, ופליטות גזי החממה לנפש שלנו גבוהות מאוד.
לאורך המאות העשרים וה-21 גברה ההכרה שלאורח החיים של בני האדם יש השפעה נרחבת על הסביבה הטבעית ועל פעילותן של מערכות אקולוגיות, אך חרף המודעות הסביבתית והפעולות שנעשו למניעת מפגעים סביבתיים, המשיך מצבה של הסביבה הטבעית להתדרדר. לכן, התחדדה ההבנה שכדי לגרום לשינוי סביבתי יש צורך לתת בו-זמנית מענה גם לצרכים החברתיים של בני האדם, כלומר לנושאים של צדק חברתי ורווחה, אך גם להניב רווח כלכלי ולא לפגוע בצמיחה. כל אלה הובילו לגיבושו של מודל ה"קַיָּמוּת". הקיימות מוגדרת כיכולת של הטבע לשאת תהליכים ושל התהליכים להתקיים ביציבות לאורך זמן תוך שקלול היבטים סביבתיים, חברתיים וכלכליים. המשמעות היא שצריך להתקיים שיווי משקל בין היכולת של הטבע להמשיך ולקיים את המערכות הטבעיות (מחזורי חיים, שרשראות מזון וכדומה) ולתמוך בחיים על פני כדור הארץ לאורך זמן, לבין ההתפתחות והצרכים של אוכלוסייה מסוימת (אנושית או אחרת) שתלויה בתהליכים אלה. במילים פשוטות, איך צריך לחיות היום כך שגם הדורות הבאים אחרינו יוכלו לחיות לפחות באותם התנאים כמו אלה שיש לנו.
הקיימות מחברת בין אדם לטבע ובין אדם לאדם, ומבקשת לשלב בין אינטליגנציה, רגשות וידע בגישה רב-תחומית המבוססת על תכנון מקיף ורחב לטווח הרחוק. הקיימות גם מבקשת לקחת בחשבון את ההשפעות של כל פעולה על האזרח הבודד ועל החברה, ברמה המקומית והגלובלית ולטווח הקצר והארוך. כמו כן, מנסה הקיימות לשמש בסיס שיגדיר כיצד לעצב, לפתח, ליישם ולנהל תהליכים תוך שמירת התנאים הדרושים לקיום של הסביבה הטבעית ושל בני האדם.
לכן, כדי לעשות את השינוי באמת צריך לקיים ולקדם תוכנית סביבתית לאומית ומערכתית. לשם כך חייבים פה קואליציה סביבתית וקבינט סביבתי, ובהם ישבו יחד המשרד להגנת הסביבה, משרד האנרגיה, משרד התחבורה, משרד הבריאות, משרד החקלאות, משרד הכלכלה, משרד הביטחון ומשרד האוצר. יש לנו הזדמנות אמיתית לשים את הפוקוס על מקום אחר, לשנות את המציאות ולהשקיע את מירב המשאבים בנושאים שנוגעים לחיי היום יום של כל אחת ואחד מאזרחי ישראל. אם ממשלת ישראל ה-36 חפצה להוביל שינוי באמת, היא חייבת לשים את הסביבה על ראש שמחתה.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
