שני מיליון שנים לפני ההווה, בתחילת תקופת הפּלֵייסטוֹקֶן, אנו מוצאים מיני הומינינים גדולים יותר. נפח מוחותיהם היה גדול יותר, הם יצרו כלי אבן מתוחכמים יותר וניצלו מגוון רחב יותר של סביבות. לא מקרה הוא, בוודאי, שהם הופיעו בעת שהאקלים נעשה קר ויבש יותר. בתחילה חשבו החוקרים שמדובר בשני מינים, האדם הזקוף והאדם החרוץ (Homo ergaster), אבל כיום משוכנעים מרביתם כי הם בני מין אחד, ולהלן אדבר על האדם הזקוף בהתייחס לשניהם גם יחד.
מוחו הגדול של האדם הזקוף הוא תכונה מרשימה ביותר, כי כפי שראינו, המוח הוא מכונה אבולוציונית יקרה מאוד. ואמנם, קצב גידולו של נפח המוח בהשוואה למשקל הגוף היה מהיר יותר אצל ההומינינים מאשר אצל כל קבוצת מינים אחרת בהיסטוריה האבולוציונית. ייתכן שהכוח המניע היה החברותיות. חשיבותם של החישובים החברתיים ניכרת בבירור במבנה מוחו של האדם בן זמננו, המייחד מספר יוצא דופן של נתיבים עצביים לחישובים כאלה. אולי תאי עצב רבים יותר מיתרגמים במישרין ליותר חברים, יותר מזון, בריאות טובה יותר וסיכויים טובים יותר לרבייה. אין ספק שהמוחות הגדולים אפשרו להומינינים לחיות בקבוצות גדולות ומקושרות ביניהן. רוב הקוֹפָאים, למשל השימפנזים והבבונים, חיים בקבוצות של פחות מ-50 פרטים, וניתן לומר בקירוב כי ככל שנפח המוח קטן יותר, כן הקבוצה קטנה יותר. אבל עם גידול המוח בשני מיליון השנים האחרונות גדלו גם קבוצות ההומינינים. האדם הזקוף היה כנראה מין ההומינינים הראשון שחי בקבוצות שאיגדו יותר מ-50 פרטים.
את מאובני האדם הזקוף הראשונים מצא איז'ן דיבואה בג'אווה ב-1891. הוא חיפש את שרידי האדם הקדמון באינדונזיה על סמך ניחושו כי האדם אינו צאצא של השימפנזה האפריקני (כפי שניחש דרווין), אלא של האורנג אוטן האסייתי. טעות הייתה בידו, אבל מוח המאובנים שמצא היה בעל נפח של כמעט 900 סמ"ק, הרבה יותר קרוב לממוצע אצל בני אדם בני זמננו, 1,350 סמ"ק, וה-EQ שלהם נע בין 3 ל-4. העובדה שהשרידים נמצאו בג'אווה גם מלמדת שהאדם הזקוף חונן בטכנולוגיות ובמיומנויות הדרושות כדי לעשות את דרכו מאפריקה ולחצות את אסיה הדרומית לרוחבה. אבל איננו צריכים להתפעל מזה יותר מדי. בעלי חיים רבים אחרים, כמו הפילים ואפילו שארי בשרנו הגיבונים והאורנג אוטנים, נדדו בהגירות דומות, בעוד שהאריות והנמרים היגרו בכיוון ההפוך. הסיבה היא שהרבה סביבות באסיה הדרומית אינן שונות מאוד מהסביבות האפריקניות. ואמנם, ראיות מהזמן האחרון מלמדות שמין קרוב מאוד לאדם המיומן נדד מאפריקה אל קצווי אינדונזיה והיה אביו הקדמון של מין ההומינינים הפעוטים הידוע בשם אדם פלוֹרֶס (Homo floresiensis). בני המין הזה, המכונים "הוֹבִּיטִים", חיו באי פלורס עד למועד מאוחר למדי, 60 אלף שנה לפני ההווה.
בני המין האדם הזקוף היו גבוהים יותר מהאדם המיומן; כמה פרטים לא נפלו מאיתנו בקומתם. הם גם יצרו כלי אבן מתוחכמים יותר, כגון הכלים היפהפיים, המגולפים ביד אמן, הידועים לארכיאולוגיה כגרזנים אָשֵׁלִיים. ייתכן שכלי האבן המשופרים סיפקו לאדם הזקוף יותר בשר - מקור חיוני של מזון עתיר אנרגיה לתדלוק המוח הגדול יותר שלו. ייתכן שהאדם הזקוף למד גם לשלוט באש ולהשתמש בה, וכך הועמד לרשותו מקור חדש ועצום של אנרגיה. הפרימטולוג ריצ'רד רֶנגהֶם טען שהאדם הזקוף השתמש באש לבישול בשר ומזונות אחרים. הדבר הגדיל מן הסתם את מבחר המזונות שהיה ביכולתו לאכול, משום שמאכלים רבים אינם ניתנים לעיכול, או מכילים רעלנים, בטרם בושלו. הבישול גם הפחית את משך הזמן הדרוש ללעיסת מזון ולעיכולו. לשימוש באש היו תוצאות חשובות נוספות. לדוגמה, הואיל והבישול קיצר את משך הזמן הדרוש לפעולתה של מערכת העיכול, המעיים התקצרו (יש ראיות מאובנות לכך), וכך השתחרר חלק מאנרגיית חילוף החומרים והופנה לתפעול המוח הגדול.
לפי שעה, ההשערה המעניינת הזאת לא הוּכחה, מפני שראיות טובות לשליטה שיטתית באש מופיעות רק בשרידים שתוארכו ל-800 אלף שנה בערך לפני ההווה, והן נפוצות ממש רק בממצאים מלפני כ-400 אלף שנה. ועוד ידוע לנו כי טכנולוגיות האבן של האדם הזקוף כמעט לא השתנו במרוצת מיליון שנים, כך שהוא לא חונן, ככל הנראה, במעוף הטכנולוגי וביצירתיות של המין שלנו.
במיליון השנים האחרונות הואצה האבולוציה של ההומינינים. לפני כ-600 אלף שנה הופיעו ברשומות המאובנים מינים חדשים, בעלי מוחות וגופים דומים יותר ויותר לאלה של האדם המודרני. שלא במפתיע, נראה שהם גם חיו בקבוצות גדולות יותר, שאיגדו עד 150 פרטים, ונראה שזה היה הגבול העליון בקרב אבותינו ההומינינים.
השאלה כמה מינים שונים של הומינינים התקיימו לפני חצי מיליון שנה שנויה במחלוקת קשה ומסובכת. ידוע לנו שהם היו מרובים, אבל חשובה יותר היא המגמה הכללית יותר: הומינינים נמצאו עכשיו, בעידן הקרח, באירופה ובצפון אסיה - סביבות שונות בתכלית ממישורי העשב האפריקניים, שלפיכך הצריכו מיומנויות וטכנולוגיות חדשות. אין פלא אפוא שהכלים נעשו מתוחכמים יותר, מגוּונים יותר וממוקצעים יותר מאלה של האדם הזקוף. עכשיו, לראשונה, הצמידו הומינינים חודי אבן לקתות עץ. בשֵנִינגֶן שבגרמניה מצאו ארכיאולוגים חניתות עץ בנות 400 אלף שנה, שיוצרו בדייקנות רגישה. כמה אנתרופולוגים אפילו מצאו ראיות לפעילות אמנותית וטקסית. בין ממצאיו של איז'ן דיבואה היו קשוות של צדפות בוץ, שניכר בהן כי עוטרו בעבודת יד, מלפני 500 אלף שנה; הן נראות, באורח משכנע למדי, כיצירות אמנות פשוטות.
ולמרות זאת... שום דבר מכל אלה לא היה מהפכני. השינויים המרשימים באמת החלו רק לפני 200 עד 300 אלף שנה, עם הופעתו של מיננו - האדם הנבון (Homo sapiens).
במה אנחנו שונים? חציית הסף השישי
דמיינו לעצמכם צוות של מדענים חייזרים: הם מקיפים את עולמנו בחיפוש אחר חיים תבוניים; הם מנהלים מחקר אורכי על צורות החיים של כדור הארץ זה כמה מיליוני שנים. לפני 200 אלף שנה הם לא היו מזהים שום דבר יוצא דופן בקשר לאבותינו הקדמונים. אולי הם הבחינו, באפריקה ובחלקים של אירופה ואסיה, בכמה מינים של קוֹפָאים גדולים ההולכים על שתיים, וביניהם המינים שנקראים בפינו האדם הנֵיאַנדֶרטָלִי והאדם ההַיידֶלבֶּרגִי. אולי הם אפילו ראו כמה פרטים שהפליאונטולוג האנושי בן זמננו היה מתאר כאדם הנבון, כי הגולגולת העתיקה ביותר המיוחסת למיננו, על דעת הרוב, היא בת קרוב ל-200 אלף שנה. היא נמצאה בעמק אוֹמוֹ שבאתיופיה, שלוחה של עמק הבקע האפריקני. (ביוני 2017 נמסר כי שרידי אדם ממרוקו תוארכו ל-300 אלף שנה לפני ההווה, אבל הזיקה המדויקת שלהם אלינו עדיין אינה ברורה). ובכל זאת, לא היה באותם בני אדם קדמונים שום דבר מיוחד שהבדיל ביניהם לבין הרבה מינים אחרים של קוֹפָאים בינוניים או גדולים, או מיני יונקים שונים. הם חיו בקהילות נוודים קטנות ופזורות, ומניינם לא עלה על כמה מאות אלפי פרטים. בדומה לכל בעלי החיים הגדולים, הם ליקטו או צדו את המזון ואת האנרגיה הדרושים להם מסביבותיהם.
ממצאים רבים. מערכת קסם ליד ראש העין
(ירון שרון)
כיום, 200 או 300 אלף שנה אחר כך (הרף עין, בחשבונם של הפליאונטולוגים), החייזרים המחפשים חיים תבוניים בעולמנו היו רואים מספיק שינויים בהתנהגותו של המין המסוים הזה כדי לברך את עצמם על הצלחתם המדעית. הם היו רואים כיצד התפשטו בני האדם ברחבי העולם. לאחר מכן, החל מסוף עידן הקרח האחרון, כלומר לפני 10,000 שנה, הם היו מבחינים בעלייה מהירה במספרם של בני האדם. הם גם היו רואים כיצד התחיל האדם לשנות את סביבתו על מנת שתתאים לו יותר - בשריפת יערות, בהטיית נהרות, בעיבוד האדמה ובבניית ערים וכרכים. ב-200 השנים האחרונות גדל מספרם של בני האדם והגיע ליותר משבעה מיליארדים, ומיננו החל לחולל תמורות מרחיקות לכת בים, ביבשה ובאוויר. הכבישים, התעלות ומסילות הברזל שבנה האדם חוצים את היבשות לכל עבר ומקשרים בין אלפי הכרכים שבנה, שמיליונים מתגוררים בכל אחד מהם. אוניות גדולות משייטות באוקיינוסים ומטוסים נושאים סחורות ואנשים באוויר מקצה היבשת ועד קצהָ. לפני 100 שנה בלבד היו החייזרים רואים בצד החשוך של כדור הארץ רק אורות מועטים, אך כיום יש ביכולתם לראות שם קורים וכתמים של אור. מכשיריהם היו גם מלמדים אותם שהאוקיינוסים נעשים יותר חומציים, שהאטמוספירה מתחממת, ששוניות האלמוגים גוססות ושכיפות הקרח הקוטביות מתכווצות. המגוון הביולוגי יורד במהירות כזאת שאחדים מהביולוגים מבין החייזרים האלה היו תוהים שמא זו תחילתה של הכחדה המונית נוספת.
בלשון הפליאונטולוגים, שינוי בעל קצב מהיר שכזה נקרא התפוצצות. מבלי לתכנן זאת כלל ועיקר, נעשינו מין המשנה את העולם. יש לנו אפילו את הכוח, אם נהיה טיפשים מספיק, להשמיד את רוב הביוספירה בתוך שעות אחדות, בשיגור חלק מ 1,800 ראשי הנפץ הגרעיניים המצויים בכוננות גבוהה כיום. לשום מין אחר לא היה כוח מעין זה בארבעה מיליארד שנות קיומה של הביוספירה.
ברור כשמש שנחצָה סף חדש. אין ספק שהמדענים החייזרים שלנו היו שואלים את עצמם, מה יש בו, במין המוזר הזה?
היסטוריונים, אנתרופולוגים, פילוסופים ומלומדים בתחומים רבים אחרים מתלבטים קשות, זה זמן רב, בנוגע לאותה שאלה עצמה. חלקם סבורים שזו שאלה מורכבת מדי, טעונה מדי ורב ממדית מכדי שנוכל לתת לה תשובה מדעית. אך באופן מעניין, כשאנו משקיפים על ההיסטוריה של האדם כחלק מההיסטוריה הרחבה יותר של הביוספירה ושל היקום, המאפיינים המייחדים את מיננו מזדקרים לעין ביתר בהירות. כיום נראה כי מלומדים בתחומים רבים ושונים מגיעים לתשובות דומות על השאלה במה אנחנו שונים.
כל אימת שאתם רואים שינויים פתאומיים ומהירים כאלה, כדאי לכם להתחיל לחפש שינויים פעוטים שיש להם תוצאות כבירות. תיאוריית המורכבות והתחום הקרוב אליה, תיאוריית הכָּאוֹס, מלאות וגדושות בשינויים כאלה. נהוג לכנות אותם "תוצאי פרפר". את הביטוי הזה טבע המטאורולוג אדוארד לוֹרֶנץ, שביקש להסביר כי במערכות מזג אוויר, אירועים זעירים (כמו משק כנפי פרפר בברזיל) יכולים להגביר את עוצמתם בלולאות של משוב חיובי ולחולל שרשרת של שינויים שאולי תחולל לבסוף סופת טורנדו בטקסס, במרחק של אלפי קילומטרים. ובכן, אילו שינויים פעוטים חוללו את הטורנדו הקרוי ההיסטוריה האנושית?
יש הרבה סממנים שונים בחבילה האנושית, החל בכפות ידיים זריזות וגמישות, עבור במוח גדול וכלה בחברותיות. אבל מה שעושה אותנו שונים בתכלית השוני הוא שליטתנו הקיבוצית במידע על סביבתנו. איננו רק אוספים מידע, כמו מינים אחרים. על דרך המשל אפשר לומר שאנחנו מטפחים אותו ומבייתים אותו, כדרך שהאיכרים מגדלים את יבוליהם. אנחנו מחוללים בינינו יותר ויותר מידע, חולקים אותו בינינו ומנצלים אותו כדי לשאוב מתוך זרימות יותר ויותר גדולות של אנרגיה ושל משאבים. מידע חדש סיפק לאדם חניתות משוכללות יותר וקשתות וחצים טובים יותר, שאפשרו לו לצוד בעלי חיים גדולים יותר בלי חשש רב. הוא סיפק לו סירות טובות יותר, שהעניקו לו גישה למרחבי דיג חדשים ולארצות חדשות, והוא הציע ידע בוטני, שאִפשר לו לסלק רעלנים מצמחים שונים כדי לעשותם טובים למאכל, למשל היָאם. בתקופות מאוחרות יותר, מידע חדש ניצב מאחורי הטכנולוגיות שאפשרו לנו לנצל את האנרגיה של דלקים מאובנים ולבנות את הרשתות האלקטרוניות ההופכות אותנו למערכת עולמית יחידה.
ניהול מידע בקנה מידה שכזה אינו יכול להיות הישג של יחידים. הוא מבוסס על שיתוף, על הצטברות של מיליוני תובנות פרטניות במרוצת דורות רבים. ברבות הימים, קהילה אחר קהילה, השיתוף הזה יצר את מה שנקרא בפי הגיאולוג הרוסי ולדימיר וֶרנַדסקי נוֹאוֹספֵירָה, ממלכה גלובלית יחידה של המחשבה של תרבות, של הגוּת ושל רעיונות משותפים. "יש רק מנגנון ביולוגי ידוע אחד", כתב הפסיכולוג מייקל טוֹמָסֵלוֹ, "שביכולתו לחולל שינויים מעין אלה בהתנהגות ובקוגניציה בפרק זמן כה קצר... המנגנון הביולוגי הזה הוא תמסורת חברתית, או תרבותית, הפועלת בסולמות זמן שהם מהירים בסדרי גודל רבים מאלה של האבולוציה האורגנית". התהליך הזה, שטומסלו כינה "אבולוציה תרבותית מצטברת", הוא יחיד ומיוחד למיננו.
השינוי הפעוט שאִפשר לבני אדם לחלוק ולצבור כמות כה גדולה של מידע היה לשוני. למינים רבים יש לשונות; עופות ובבונים יכולים להזהיר את חברי קבוצתם מפני טורפים מתקרבים. אבל לשונות בעלי החיים יכולות להביע רק את הרעיונות הפשוטים ביותר, שכמעט כולם נוגעים למה שנוכח כאן ועכשיו זה קצת דומה לפנטומימה (תארו לעצמכם ניסיון ללמד ביוכימיה או ייננות בפנטומימה). כמה חוקרים ניסו ללמד שימפנזים לדבר, ואמנם, שימפנזים יכולים לרכוש 100 עד 200 מילים ולהשתמש בהן; הם יכולים אפילו לחבר צמדי מילים בתבניות חדשות. אבל מבחר המילים שלהם זעום, והם אינם משתמשים כלל בתחביר או בדקדוק - מערכות הכללים המאפשרות לנו להפיק מגוון עצום של משמעויות ממספר קטן של סמלים מילוליים. היכולת הלשונית שלהם אינה עולה לעולם על זו של תינוק אדם בן שנתיים או שלוש, ובזאת אין די ליצירת העולם של ימינו.
והנה, כאן השיק הפרפר את כנפיו. השפה האנושית חצתה סף לשוני כמעט סמוי, שהוליד צורות תקשורת חדשות לגמרי. מעל הכול, השפות האנושיות מאפשרות לנו למסור זה לזה מידע על ישויות מופשטות, על אפשרויות או על דברים שאינם קיימים כאן ועכשיו, ואולי אף אינם קיימים בכלל, מלבד בדמיוננו. והן מאפשרות לנו לעשות זאת במהירות וביעילות. מלבד דבורת הדבש (כיוצאת מן הכלל באופן חלקי, שכן ריקודה מודיע לדבורים אחרות איפה נמצא צוף), איננו יודעים על שום בעל חיים שביכולתו למסור מידע מדויק על מה שאינו מונח ממש לפניו. שום בעל חיים אינו מסוגל לספר סיפורים על העתיד או על העבר או להזהיר מפני להקת אריות במרחק של עשרה קילומטרים צפונה או לדבר על אלים ושׂטנים. מי יודע, אולי יש בעלי חיים שיכולים לחשוב על דברים כאלה, אבל אין הם יכולים לדבר עליהם. ואולי משום כך אנחנו מתקשים למצוא ראיות כלשהן להוראה וללמידה במינים אחרים, אפילו לא אצל שארינו הקרובים, הקופים וקופי האדם. כפי שכתבו דורותי צֵ'יינִי ורוברט סֵייפַרט, "את הראיות להוראה אצל קוֹפָאים לא אנושיים... אפשר לסכם במילה אחת: דלוֹת".
השדרוגים הלשוניים הללו אפשרו לאדם לחלוק מידע בבהירות ובדייקנות כאלה, שידע החל להצטבר מדור לדור. לשונות בעלי החיים מוגבלות מדי וגם חסרות את הדיוק הנחוץ כדי לאפשר צבירה כזאת. אם היתה למין קדום יותר יכולת מעין זו, בלי ספק היא היתה משאירה עקבות מאחור, כולל התרחבות תחום המחיה והשפעה גוברת על הסביבה. למעשה, היינו מוצאים ראיות דומות לאלה שאנחנו רואים בהיסטוריה האנושית. שפת האדם היא כלי חזק די הצורך לפעול כמו גלגל זיזים תרבותי חד כיווני, הלוכד את רעיונותיו של דור אחד ומשמר אותם למען הדור הבא אחריו, שיכול בבוא השעה להוסיף עליהם משלו. כפי שכתב טומסלו: "תמסורת חברתית אמינה... יכולה לפעול כגלגל זיזים המונע גלישה לאחור כך שחפץ או נוהל שאך זה הומצאו יכולים לשמר את צורתם החדשה והמשופרת במהימנות כלשהי, לפחות, עד שיגיע השיפור או השדרוג הבא". טומסלו קרא לזה למידה שיתופית. אני קורא למנגנון הזה למידה קולקטיבית: הלמידה הקולקטיבית היא מנוע השינוי החדש ויכולה להניע שינויים בעוצמה שקולה לזו של הבּרִירה הטבעית. אך כיוון שהיא מאפשרת לנו חילופי מידע מיידיים, היא פועלת הרבה יותר מהר.
לא ברור כיצד או מדוע רכש מיננו את העוצמה הלשונית הנחוצה להפעלתו של מנוע השינוי החדש והאדיר הזה. האם מדובר, כפי שטען הנוירואנתרופולוג האמריקני טֵרֶנס דִיקוֹן, ביכולת חדשה לדחוס כמויות גדולות של מידע לתוך סמלים? (ראו כיצד יכולות מילים פשוטות כמו סמל לשאת מטען כה כביר של מידע.) או אולי היתה זו האבולוציה של מעגלי דקדוק חדשים במוח האדם שעזרה לנו לחבר מילים לפי כללים מדויקים, וכך להביע מגוון גדול של משמעויות שונות, כפי שהציע הבלשן נעם חוֹמסקי? זהו רעיון מפתה, כי כדברי בלשן אחר, סטיבן פִּינקֶר, הבעיה הקשה באמת היא "ליצור קוד שמסוגל להפוך ספגטי סבוך של מושגים למחרוזת ליניארית של מילים" ולעשות זאת ביעילות שכזו, עד כי השומעים יוכלו לשחזר במהירות את הספגטי המושגי מן המחרוזת הליניארית.17 האם מה שאִפשר את השפה האנושית היה הגידול במרחב החשיבה הזמין בקליפת המוח, שהתרחבה עד שרכשה את היכולת לרתק מספר מספיק של מחשבות מורכבות למקומותיהן וליצור כך משפטים מורכבים מבחינה תחבירית, או לאפשר לאדם יחיד לשנן את משמעויותיהן של אלפי מילים? ואולי נטועים שורשיהן של צורות הלשון המשופרות בחברותיות ובנכונות לשתף פעולה, המפותחות אצל בני מיננו ברמה גבוהה במיוחד? ושמא היה זה שילוב של כל המנועים הללו?
תהא הסיבה אשר תהא, דומה שמיננו הוא הראשון שחצה את הסף הלשוני שמעבר לו ניתן לצבור מידע בתוך קהילות ועל פני דורות. בדומה לגילויו של עורק זהב, הלמידה הקולקטיבית פרצה את הסכרים בפני שפע של מידע על צמחים ובעלי חיים, על אדמות, אש וכימיקלים, על ספרות, אמנות ודת ועל בני אדם אחרים. כמות מועטה של מידע אמנם אבדה מדי דור, אך בטווח הארוך, מאגרי המידע של האנושות הלכו והצטברו, והגידול הזה בעושר הידע שימש כמנוע להיסטוריה האנושית, משום שהעניק לאדם גישה לזרימות גוברות של אנרגיה ולשלטון רב יותר בסביבתו. כך תיאר את המנגנון הזה אחד החלוצים של חקר הזיכרון, חתן פרס נובל אריק קַנדֶל: "הגם שגודלו של מוח האדם ומבנהו לא השתנו מאז הופיע האדם הנבון לראשונה באפריקה המזרחית... יכולות הלמידה של בני אדם יחידים וזיכרונם ההיסטורי צמחו במרוצת הדורות באמצעות למידה שיתופית כלומר באמצעות תמסורת של תרבות. אבולוציה תרבותית, כדרך הסתגלות שאינה ביולוגית, פועלת במקביל לאבולוציה הביולוגית, כאמצעי לתמסורת של ידע על העבר ושל התנהגות סתגלנית מדור לדור. כל הישגי האנושות, מימי קדם ועד ימינו אלה, הם מוצריו של זיכרון שיתופי שהצטבר במרוצת דורות". ויליאם ה' מקניל, ההיסטוריון הגדול של העולם, בנה את ספר ההיסטוריה העולמית הקלאסי שלו, עליית המערב, סביב אותו רעיון עצמו: "הגורם העיקרי שמקדם שינוי חברתי בעל משמעות היסטורית הוא מגע עם זרים בעלי כישורים חדשים ולא מוכרים".
הקטע לקוח מתוך הספר היסטוריה גדולה, שכתב פרופ' דיוויד כריסטיאן ויצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". בהיסטוריה גדולה לוקח דיוויד כריסטיאן את הקוראים למסע פרוע דרך כל 13.8 מיליארד השנים שאנו נוהגים לכנות "ההיסטוריה". על ידי הפניית הזרקור לאירועים מכוננים ולמגמות משפיעות, ובאמצעות שאלות מעמיקות בנוגע לסיפור המקור של כולנו – כריסטיאן חושף את החוטים הסמויים שקושרים את הכול יחד, החל בהיווצרות כדור הארץ, עבור בהתפתחות החקלאות וכלה במלחמה גרעינית ובמה שמעבר לה. עם תובנות מסחררות באשר לשחר היקום, תחילת החיים, הופעת האדם ומה שהעתיד עשוי להביא עמו – הספר היסטוריה גדולה מספק סיפור מסגרת חדש לקיומנו בקוסמוס.
