פעמים רבות גיליתי כי המחקר המעניין ביותר מתחיל עם הפרעה למהלך המחקר המתוכנן. כך זה היה כאשר במסגרת מחקר על ההיסטוריה של אמנת הג'נוסייד התגלגל לידי מסמך מארכיון רחל אוירבך. אוירבך הייתה היסטוריונית, ניצולת שואה ומנהלת יחידת העדות ביד ושם. בשולי המסמך היא הוסיפה בכתב יד ביידיש, "עותק של גביית עדות שמסרתי בשנת 1945 בלונדון עבור וועדת ג'קסון שהכינה את משפט נירנברג. קיבל את העדות וסגנן לאנגלית רפאל למקין".
2 צפייה בגלריה
״רחל אוירבך והרש ואסר עם גילוי חלק מארכיון ״עונג שבת״ בורשה 19/9/1946"
(צילום: באדיבות ארכיון יד ושם)
רפאל למקין ידוע כמי שטבע את המונח ג'נוסייד, וכמי שהוביל לחקיקת אמנה בינלאומית בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם בשנת 1948, אמנה שלראשונה חרגה ממסגרת דיני המלחמה, והטילה איסור בינלאומי על רצח עם בימי מלחמה, כמו גם בימי שלום.
האמנה קבעה כי ג'נוסייד (רצח עם) הוא הרג בני אדם או פגיעה חמורה בהם, בגלל השתייכותם לקבוצה לאומית, אתנית דתית וגזעית, ומתוך כוונה להשמיד השמדה גמורה או חלקית את חברי הקבוצה, בשל חברותם בקבוצה וללא כל אשמה אישית. פועלו של למקין לקידום האמנה, זוכה להכרה גוברת במשפט הבינלאומי, ואולם, עד כה, לא היה ידוע כלל על קיום קשר בינו לבין רחל אוירבך, למרות ששניהם ניצולי שואה מפולין, ושניהם תיעדו את הפשעים הגרמנים בזמן אמת.
המסמך מהארכיון מחבר בין היסטוריה גבוהה, שעוסקת בהוגיו ומנסחיו של החוק הבינלאומי (בעיקר גברים), עם היסטוריה מלמטה - היסטוריה חברתית של חיי היום יום בגטו, שיזמו אנשי ארכיון סודי בגטו וורשה בהנהגתו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. רחל אוירבך הייתה בין שלושה ששרדו מבין אנשי הארכיון שמנו כ-40 איש. במסגרת משפט נירנברג שקיימו בעלות הברית נגד מנהיגי המשטר הנאצי, כמעט שלא העידו קורבנות יהודים. המסמך מגלה על מהלך שהתקיים מאחורי הקלעים, ומרמז כיצד ניסו למקין ואוירבך להשפיע על כיוון התפתחותו של המשפט הבינלאומי ברגע מכונן זה. בעוד הקורבנות ביקשו לתת עדות, בעלות הברית העדיפו להסתמך על מסמכים מפלילים של מחוללי הפשע, הנאצים. משפט אייכמן, שנערך כ-15 שנים מאוחר יותר, הפך, כידוע, מגמה זו על פיה.
מחקרי בשנים האחרונות עוסק בהבנת פשע הג'נוסייד מנקודת מבטם של קבוצות קורבנות, ובמיוחד, המקום המרכזי שנתנו לתיעוד הרס התרבות השיטתי – ספרים, ארכיונים חפצי דת ואומנות. אמנת הג'נוסייד לא כוללת איסור על ג'נוסייד תרבותי - הניסיון להשמיד קבוצה באופן שיטתי ומכוון, על ידי הריסת הסממנים והמאפיינים התרבותיים הייחודיים לה.
המחקר שלי מבקש לחשוף את הדרכים שבהם נציגי קבוצות קורבנות ביקשו לשנות את הדין הבינלאומי כדי לכלול פן זה של הפשע, כמו גם להביא להשבה תרבותית קולקטיבית. במהלך עדותה ללמקין, באותו מסמך שמצאתי, עושה אוירבך מהלך מעניין. היא עושה תפנית חדה ופונה מתיאור הרעב, המחלות והקברים ההמוניים, אל סיפורו של סרט, שאותו צילמו הגרמנים בגטו וורשה בשנת 1942, זמן קצר לפני האקציה הגדולה. בצעד רטורי מסקרן, הופכת עצמה אוירבך לעדת ראייה לסרט הנאצי, עדה למבט הגרמני על קורבנותיו היהודים.
משפטי נירנברג הכניסו לראשונה את המצלמה לבית המשפט, וביקשו להסתמך על עדות המצלמה (האובייקטיבית) להבדיל מעדות הקורבנות (שנחשדו בסובייקטיביות והטיה). הצעד המפתיע שנקטה אוירבך בעדותה חזה את הנולד – את העדיפות שתינתן במשפט נירנברג לעדות המצלמה על פני עדות הקורבן - והוביל אותי למחקר על מעמד המצלמה כעדה לג'נוסייד במשפט הבינלאומי. באופן עמוק יותר, המחקר העלה שאלות לגבי ייצוג ואובייקטיביות במשפט, ופתח צוהר לדרך שבה ההתמודדות עם השואה שינתה את תפיסת העדות ואת מעמד הקורבנות במשפט הבינלאומי.
פרופ' ליאורה בילסקי, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב
חוקרים פרטיים הוא מדור שבועי ב-ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיוע פרופ' ליאת קוזמא ופרופ' אבי שרודר מהאקדמיה הצעירה הישראלית.
