סדרת העטלפים היא אחת הסדרות המגוונות ביותר במחלקת היונקים ונמנו בה עד היום יותר מ־1,330 מינים. רק בסדרת המכרסמים יש מינים רבים יותר משיש בסדרת העטלפים – כ־2,200. אבל: אין כל קשר בין עטלפים לעכברים, או לסדרת המכרסמים כולה.
לא בהלכות הגוף (משך החיים, משך ההיריון, מספר העוברים, קצב הלב, הטמפרטורה, חילוף החומרים וכו') ולא בהִלכות הנפש (חופש התעופה המקנה לעטלפים קיום במישור מרחבי אחר, התובנות החברתיות וההתנהגותיות של חיה מאריכת ימים).
עטלף אינו עכבר מעופף. גם אין כל קשר בין עטלפים וציפורים. הציפורים שייכות למחלקה שונה: נוצות במקום שיער. ביצה במקום שליה. פרט ליכולת התעופה אין למעשה כל דמיון. נותרת בעיניה השאלה מהיכן בא העטלף, והיא אכן מסקרנת. הוא באמת אינו דומה לשום דבר אחר.
השאלה העסיקה חוקרים שנים ארוכות. היום, הודות להתחקות גנטית מדויקת יותר, ממקמים אותו, למרבה ההפתעה, איפשהו בין סדרת הכלביים לסוסיים, לא רחוק מהיונקים הימיים, אבל הוא קודם כול מה שהוא. לא דומה לשום דבר אחר.
העטלפים הם היונקים היחידים שמסוגלים לעוף מעוף אמיתי, להבדיל מדאייה.
אף אחד מ־1,330 המינים הללו אינו עיוור. למעשה לעטלפי הפירות ראייה מצוינת גם ביום וגם בלילה, הודות לתכונות אחדות: עיניהם הגדולות והפקוחות לרווחה; שכבה מחזירת אור (ה"טפטום לוצידום" או "השכבה הבוהקת") המצויה מאחורי הרשתית ומאפשרת ראייה כשהאור חלש במיוחד; ראיית עומק מצוינת הודות להצלבה מוחית של עצבי הראייה, תכונה הקיימת גם במוחם של בני האדם.
לאונרדו דה וינצ'י רשם מכונות תעופה מדומיינות המבוססות על כנפי עטלפים, לא על כנפי ציפורים. אף אוטו ליליינטל, מחלוצי התעופה, תכנן את דאוני הרחיפה שלו בהשראת כנפי עטלף.
עטלפים הם המגשימים של החלום האנושי העתיק לעוף בלא עזרת מכונה. הדבר הקרוב ביותר לאדם מעופף אינו מלאך ואינו ציפור אלא עטלף!
יש עטלפים גדולים שמוֹטת כנפיהם כגובהו של אדם (מוטת כנפיים של 180 ס"מ אצל עטלף פירות בפיליפינים. הוא שוקל רק קצת יותר מקילוגרם), ויש עטלפים זעירים ששוקלים שני גרם בלבד (כמשקלם של חרקים גדולים). יש עטלפים שיכולים להסתתר בתוך החלל של ענף במבוק. היונק הקטן ביותר בעולם הוא אפוא העטלף.
עטלפים קיימים לפחות 52 מיליון שנה: כך תוארך זמנו של מאובן העטלף הקדום ביותר שנמצא נכון לשעת כתיבת הספר הזה. כלומר הם קיימים זמן ארוך לאין שיעור מההומו ספיינס, פי 250 בערך לפי הערכות זהירות.
ואולם משערים כי עטלפים התפתחו כבר לפני 65 מיליון שנה, סמוך להכחדת הקרֵטיקון־שלישון, שבּה נכחדו מרבית הדינוזאורים.
העצמות שתחת כנפי העטלפים דומות למבנה היד האנושית ויד היונקים בכלל: אנו חולקים אותן חמש אצבעות, אך האורכים היחסיים שונים.
הכנפיים מלאות חיישנים ואינן יריעות "מתות". הממברנה של הכנפיים יכולה להגליד כמו עור והיא רכה ונעימה מאד למגע. הכנפיים משמשות לעטלפים גם מעילי גשם, שקי שינה ומשוטים לחתירה (בשעת ציד דגים, במינים המסוגלים לכך).
הברכיים של העטלפים פונות פנימה ולא החוצה.
80 אחוז ממיני העטלפים חיים באקלים טרופי, מכאן ההשערה שבאקלים כזה הם גם התפתחו לפני עשרות מיליוני שנים.
רוב העטלפים הם אוכלי חרקים. יש עטלפים שיכולים לתפוס מאות חרקים בשעה (ובהם, בין היתר, יתושים המזיקים לאדם).
בניו זילנד היונקים הילידיים היחידים הם עטלפים. בזכות יכולת התעופה שלהם הם היונק היחיד המאכלס כל יבשת ואי בעולם פרט לקטבים.
בניו זילנד יש מין עטלפים שחזר לקרקע וצד על גחונו.
עטלפים זעירים משאירים את הגורים במחסה במעין פעוטונים, ואילו עטלפי פירות נושאים אותם על גופם. שתי שיטות הטיפול מוכרות לאדם.
חוקר העטלפים ג'ון פֵּטיגרוּ: "יש עטלפים הדומים לבני אדם הרבה יותר מאשר לעכברים או לציפורים".
הדעות חלוקות בשאלה אם עטלפים למדו לעוף לפני או אחרי שהתפתחה אצלם יכולת הסוֹנָר.
בטבע גידולים כמו מנגו, בננה, גויאבה ובאובב תלויים בעטלפים להאבקה או לפיזור זרעים.
יש עטלף באקוודור שאורך לשונו 8.5 ס"מ – פי 1.5 מגופו. עטלף פירות מצרי יכול ללקק בלשונו את עיניו.
עטלפים מסוימים יכולים לנדוד למרחקים של 800–1,000 ק"מ בשנה בחיפוש אחר מזון.
תנועת העטלפים, שרבים רואים בה תנועה "שגויה" או "מקרטעת", היא, למען האמת, ביטוי ליכולת התמרון המרשימה שלהם במרדף אחרי חרקים. רק עטלפים מסוגלים לעוף במהירות רבה בתוך יערות צפופים ובאפלה מוחלטת תוך שהם פונים בזוויות חדות שוב ושוב ועוקפים מכשולים.
המצאת הרדאר והסונר לא הושפעה מעטלפים. דונלנד גריפין זיהה בוודאות יכולת זו של העטלפים רק ב־1938.
עטלפים שניזונים מפרחים הפורחים בלילה יכולים להבחין באור על־סגול.
עטלפים מגיעים מאוחר יחסית לבגרות מינית, בגיל שנה ויותר, וההיריון של הנקבות נמשך כארבעה חודשים. רובן יולידו צאצא אחד, אם כי נצפו גם לידות של תאומים ושל רביעיות במינים מסוימים.
ביחס לגודל הגוף עטלפים הם היונקים שמאריכים ימים יותר מכול. הם חיים עד גיל 20, 30, ואף 40 ויותר, נתון מפליא במיוחד לנוכח העובדה שהתעופה מחייבת חילוף חומרים מהיר מאוד המביא לבליה של מערכות הגוף.
יש מנהגים משפחתיים שונים אצל מיני עטלפים שונים – חלקם מונוגמיים (מונוגמיה נצפתה בשבי), חלקם פוליגמיים, וחלקם אינם שומרים על מסגרת זוגית כלשהי. גם זה מוכר לנו מהתנהגות בני האדם.
במלזיה יש מין עטלפים שבו גם הזכרים יכולים, ככל הנראה, להניק.
בעניין הערפדים: מתוך 1,330 המינים הידועים לנו נכון ל-2018 רק שלושה מיני עטלפים (Desmodus, Diphylla, Diaemus) ניזונים מליקוק דם של בעלי חיים (0.002 מכלל המינים).
בני אדם רבים רואים במיעוט מבוטל זה קבוצה מייצגת (שלא לדבר על הצביעוּת: חשבו על כמויות הדם – של חיות ובני אדם – שבני אדם צורכים ושופכים מדי יום).
עטלפים אלה קטנים, והם גוזלים מבקר בערך כפית של דם מדי לילה. אין בכך כדי לפגוע בפרות, ואפשר לראות בהם מעין "יתושים גדולים".
מדי שנה חתולים הורגים כרבע מיליון עטלפים ברחבי עולם, על פי הערכות זהירות.
עטלפים נולדים כשבפיהם מערכת שיניים מלאה כדי שיוכלו להיאחז בפטמת האם במעוף.
עטלפים אוכלים מזון שמשקלו כמשקל גופם מדי לילה.
לבם של העטלפים הוא הגדול ביותר ביחס לגודל הגוף בעבור יונק. בית החזה כולו נמתח עד עצמות האגן.
עטלפי הפירות סביבנו מנפנפים 9–10 נפנופים מלאים בשנייה כדי להישאר באוויר.
הם נשארים תלויים הפוך גם במותם הודות למערכת תלייה ברגליים הנסמכת על מנגנון נעילה שאינו מצריך עבודת שרירים.
בישראל מעולם לא נמצא עטלף חולה בכלבת, גם לא נושא כלבת. ברוב חלקי העולם נשאי וירוס הכלבת הנפוצים ביותר אינם עטלפים.
שישה שרירים שונים מרקידים את אפרכסת האוזן של עטלף לכל כיוון לפי צורך וללא תלות בין שתי האוזניים.
אם תצמידו כפות ידיכם ותחקו בקולכם את צפצופי העטלפים האופייניים הם יבואו. עטלפי הפירות הם גם פטפטנים וגם סקרנים.
בכל שנה נחוג יום הערכה לעטלף ב־17 לאפריל (Bat Appreciation Day) עם התעוררות עטלפי החרקים משנת החורף. ליל העטלף נחוג בשלהי חודש אוגוסט.
בסין עטלף מסמל אריכות ימים, שמחה ומזל טוב, היות שהסימנית ל"עטלף" והסימנית ל"מזל טוב" נשמעות אותו דבר. חמישה עטלפים מסמלים את חמש הברכות: חיים, עושר, בריאות, אהבה והברכה שבמוות טבעי.
בארצות הברית כ־44 מיני עטלפים וכולם מוגנים. באירופה כ־38 מיני עטלפים וכולם מוגנים. בישראל מוגנים כ־33 מיני עטלפים, מגוון עשיר בהתחשב בגודל השטח. לעת עתה יש מין אחד בישראל שעדיין אינו מוגן, עטלף הפירות.
בגשר שבאוסטין טקסס נמצאת מושבת עטלפי החרקים הגדולה ואולי המפורסמת ביותר בעולם. יותר ממיליון וחצי עטלפים מתגוררים שם. הם ניזונים מצריכה של עשרת אלפים קילו חרקים מדי לילה. כ-100 אלף איש בשנה באים לצפות בפלא.
הספר "פליטי אור - מעוף בעקבות העטלפים" מאת הסופר דרור בורשטיין וחוקרת העטלפים והמשוררת מאיה ויינברג (הוצאת אפיק)
