ב-16/4/2001, לפני קצת יותר מ-20 שנה, התפוצץ הקסאם הראשון בשדרות. ללא התראת "שחר אדום", שהתחלפה בהמשך להתראת "צבע אדום" לבקשתם של תושבים וילדים ששמם שחר. בימים ההם שדרות לא הייתה ממוגנת וללא סוללות הטילים של כיפת ברזל. לא שיערנו שיהיו פצועים, בטח לא הרוגים, משני הצדדים. מי היה מאמין שמבצעים צבאיים כמו "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" עוד נכונו לנו. הסבבים הקצרים שמשכם נע בין יום לימים ספורים, בהם עלולים להתפוצץ מאות טילים - כלל לא נלקחו בחשבון. ובטח שאי אפשר היה לדמיין את הטפטוף היום יומי של קסאמים שנחשב "כשגרת חירום", שאליה אמורים התושבים להתרגל.
בימים אלו חוגגת שדרות 70 שנה. באפריל 1951 הגיעו ראשוני העולים מפרס וכורדיסטן למעברת גבים-דורות, שממוקמת מערבית להיכן ששדרות ממוקמת היום, עיירת הפיתוח שדרות הוקמה ב-1956. עד היום קיים ויכוח לגבי גילה של העיר, האם נולדה עם המעברה או רק חמש שנים אחר כך.
בכל מקרה, במלאות 30 שנה לשדרות, נאם אליעזר ברוצקוס, מראשי החוג לרפורמה התיישבותית, על מאמציו להקמת המועצה המקומית שדרות.
ברוצקוס מתאר בנאומו איך נולדה העיר שדרות: "לכן, כבר במפה הראשונה לתוכנית תפרוסת האוכלוסייה משנת 1949 אנו רואים סמוך למקומות הכפרים הערביים הגדולים לשעבר - בדיר וחוליקאט, בין הקיבוצים ברור-חיל וניר-עם עיגול אדום המסמן איתור רצוי למרכז עירוני חדש. עיגול זה המשיך להופיע תחת שמות שונים במקום הזה בתוכניות מעודכנות חדשות לתפרוסת הרצויה של אוכלוסייה משנת 1951 ו-1954. אבל זו לא היותה יותר מהצעה רעיונית מוקדמת שטרם לבשה בשר וגידים".
ברוצקוס מתאר שנדרשו עוד מספר שנים עד שהוחלט שהעיר שדרות תהיה במיקומה הנוכחי. הקושי הגדול נבע מהתנגדות של הצבא למקם את שדרות "בעיגול האדום" שסומן במפות. עיקר ההתנגדות הייתה מטעם הנציגות הצבאית, ואני מצטט: "עקרונית נציג צה"ל היה מעוניין ביצירת מרכז עירוני באזור, אבל היו לו ספקות ביחס לאזור שנבחר. הוא היה לפי דעתו קרוב מידי לגבול רצועת עזה שהייתה בשליטת הצבא המצרי, ולכן עוד בטווח של תותחי האויב". ברוצקוס מספר איך הצליחו לשכנע את נציג צה"ל להוריד את התנגדותו. ישיבה זו התקיימה ב-20.10.54 ותאריך זה ניתן לראות בתור יום הולדת ה"רשמי" של שדרות.
בין אם יום ההולדת של שדרות היא שנת 1951, 1954 או שנת 1956, בין אם שדרות חוגגת 65, 67 או 70 שנים, דבר אחד בטוח: מעל 20 שנה אנחנו עדים לירי הרקטות לעבר שדרות. מה שהחל בחששות של נציגי צה״ל מירי מצרי בשנות ה-50 הפך למלחמה יומיומית של "טפטוף" רקטות מהפלסטינים מעזה. היו גם תקופות אחרות. אני זוכר סיפורים של נסיעות של הורי לעזה לרופא שיניים, לשוק, למוסך ואפילו לחוף הים. אני זוכר איך הוריי סיפרו לי כמה זה היה טבעי, בטח להורים שאך זה היגרו ממדינת ערב שהשפה הערבית הייתה שגורה בלשונם.
בעודי כותב שורות אלו ומערכה נוספת החלה בקסאמים על שדרות, עוטף עזה, אשקלון, ירושלים והמכללה. לצערי אנו עדים לדור שלם שמכיר רק את האיבה, השנאה והמלחמה עם עזה והפלסטינים. דור שלם משני צידי המתרס שלא יכול לדמיין מציאות אחרת, למעט מצב של סבבים, מבצעים ומלחמות.
ד"ר מוטי גיגי, ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר
