האדם היה טורף-על במשך כשני מיליון שנה. רק בעקבות היכחדות החיות הגדולות (המגה-פאונה) בחלקים שונים של העולם והתדלדלות מקורות המזון מן החי בסוף תקופת האבן, חלה עלייה הדרגתית בחלק הצמחי של התזונה, עד שלבסוף לא נותרה לאדם ברירה אלא לביית צמחים ובעלי חיים ולעבור לחקלאות. את המחקר שהתפרסם בספר השנה של האגודה האמריקנית לאנתרופולוגיה פיזית ערכו ד"ר מיקי בן-דור ופרופ' רן ברקאי מאוניברסיטת תל אביב יחד עם רפאל סירטולי מפורטוגל.
"הניסיונות לשחזר את תזונת האדם בתקופת האבן עד היום התבססו על הקבלה לתזונה בחברות ציידים-לקטים מהמאה ה-20", הסביר ד"ר בן-דור. "אולם אין בכך טעם שכן חברת ציידים-לקטים לפני שני מיליון שנה ניזונה משפע פילים ובעלי חיים גדולים אחרים בשעה שלחברות ציידים-לקטים היום אין שפע כזה ולכן כל המערכת האקולוגית השתנתה ואינה בת-השוואה". החוקרים השתמשו בשיטות אחרות לשחזור תזונת האדם בתקופת האבן, כדוגמת שימוש בזיכרון המוטבע בגוף האדם, במטבוליזם, בגנטיקה, ובמבנה הפיזי. לדבריהם, ההתנהגות משתנה מהר בניגוד לאבולוציה שמאופיינת באיטיות רבה.
החוקרים אספו 25 עדויות מתוך כ-400 מאמרים מדעיים מתחומים מדעיים העוסקים בשאלה האם האדם התמחה כטורף (קרניבור) או כאוכל-כל (אומניבור) בתקופת האבן. "אחת הדוגמאות היא חומציות הקיבה של האדם", הסביר ד"ר בן-דור. "החומציות בקיבה שלנו חזקה מזו של אוכלי הכול, ואפילו מזו של טורפים אחרים. ייצור ושמירה על חומציות חזקה עולים באנרגיה רבה, וקיומה מעיד על התמחות בצריכת מזון מן החי. חומציות חזקה עוזרת בהגנה מפני חיידקים מזיקים בבשר, והאדם הפרהיסטורי, שצד חיות גדולות שבשרן הספיק למספר ימים ואפילו לשבועות, התקיים במקרים רבים על בשר ישן ומרובה חיידקים ולכן נזקק גם לשמור על רמת חומציות גבוהה. דוגמה נוספת להימנות האדם על קבוצת הטורפים היא מבנה תאי השומן בגופנו. השומן בגוף של אוכלי-כל אצור במספר קטן יחסית של תאי שומן גדולים, ואילו אצל הטורפים, כולל האדם, התמונה הפוכה: לנו יש מספר גדול פי כמה של תאי שומן קטנים יותר. עדויות משמעותיות לאבולוציה של האדם כטורף נמצאו גם בגנום שלנו. למשל, גנטיקאים הגיעו למסקנה שהאדם סגר אזורים של הגנום כדי לאפשר תזונה עתירת שומן, בעוד השימפנזה פתחה אזורים בגנום שמאפשרים תזונה עתירת סוכר".
לעדויות הביולוגיות צרפו החוקרים עדויות ארכיאולוגיות כדוגמת מחקר איזוטופים יציבים בעצמות בני אדם קדומים ודפוסי צייד ייחודיים לאדם, שמראה שהאדם התמחה בציד חיות גדולות ובינוניות בעלות תכולת שומן גבוהה. השוואת האדם, שצד חיות גדולות, לטורפים חברתיים גדולים בני זמננו, שכולם מתמחים בטרפת חיות גדולות וכולם צורכים מעל ל-70% מהאנרגיה מן החי, חיזקה את מסקנת שהאדם התמחה בציד חיות גדולות והיה היפר-קרניבור כמותם. "ציד חיות גדולות דורש המון ידע", אומר ד"ר בן-דוד. "גם אריות וצבועים מגיעים ליכולות אלו רק כעבור שנים רבות של לימוד. מכאן ברור שהחיות הגדולות שאנו מוצאים באתרים ארכיאולוגיים רבים הם תוצאה של התמחות האדם בציד חיות גדולות. חלק ניכר מהחוקרים מסביר את היכחדות החיות הגדולות בציד בידי האדם כך שלדברי החוקרים אין הוכחה טובה מזו להתמחות האדם בציד חיות גדולות, ובהתאמה לטורפים בני זמננו, בציד עצמו כפעילות מרכזית של האדם במשך רוב תקופת התפתחותו. עדויות ארכיאולוגיות נוספות, כמו הופעתם של כלים לעיבוד והשגת מזון צמחי רק בשלבים מאוחרים של האבולוציה האנושית, מחזקות את השערת החוקרים.
השחזור הרב-תחומי שערכו חוקרי אוניברסיטת תל אביב במשך קרוב לעשור מציע שינוי פרדיגמה בהבנת האבולוציה של האדם. בניגוד להשערה המקובלת לפיה האדם חייב את התפתחותו ואת הישרדותו לגמישות תזונתית בין הסתמכות על ציד בעלי חיים ותזונה צמחית, התמונה המצטיירת היא של התפתחות האדם כמי שהתמחה בעיקר בטרף בעלי חיים גדולים. "האדם צרך גם צמחים בתקופת האבן", מוסיף ד"ר בן-דור, "אך לפי ממצאי המחקר הנוכחי הם לא היוו את החלק המרכזי בתזונה עד לקראת סוף התקופה".
עדויות לשינויים גנטיים והופעת כלי אבן ייחודיים לעיבוד צמחים הביאו את החוקרים למסקנה שהחל מלפני כ-85 אלף שנה באפריקה, והחל מלפני כ-40 אלף שנה באירופה ובאסיה, ניכרת עלייה הדרגתית בצריכה של מזון צמחי ושוני רב יותר של התזונה בהתאם לתנאים האקולוגיים.
בניגוד לכך, ב-2 מיליון השנים שבהם הסיקו החוקרים שהאדם היה טורף-על, היה דמיון והמשכיות בכלי האבן ללא קשר לתנאים האקולוגיים המקומיים. "במחקר אנחנו מראים בבירור שהאדם היה קודם כל טורף-על שהתמחה בציד בעלי חיים גדולים", מסכם פרופ' רן ברקאי. "הקביעה שהאדם היה טורף-על במשך רוב תקופת התפתחותו עשויה להוות בסיס נרחב לתובנות מהותיות לגבי האבולוציה הביולוגית והתרבותית של האדם".
