הדו"ח השנתי של מרשם הפליטות לסביבה של המפעלים בישראל (מפל"ס), הכולל מידע מקיף על אודות פליטות מזהמים לאוויר, לים, לקרקע ולמקורות מים והעברת פסולות, מציג פליטות שמדווחות על ידי 569 המפעלים הגדולים בישראל. הוא מסכם את הפליטות השנתיות בחתך של מזהמים שונים, ובחתך של מגזרים שונים: תעשייה, תחבורה, ייצור חשמל, פסולת ועוד. כמו כן הוא מציג השוואה לשנים הקודמות, ובחלק מהמקרים גם השוואה בין אזורים שונים בארץ ולמדינות אירופה.
אם רוצים לסכם את הדו"ח בכמה מילים כבר בהתחלה, יש בו כמה מגמות טובות וחשובות, אבל הוא נקי מדי ולא שקוף מספיק. ראשית, חשוב לציין כי השנה, לראשונה, נוסף למפל"ס חישוב של העלויות החיצוניות של הפליטות השונות, כלומר העלות העקיפה של השפעה של הפליטות על הבריאות ועל הסביבה. עלות זו מתייחסת לשני מרכיבים עיקריים: פליטת חומרים מזהמים ופליטת גזי חממה. העלויות החיצוניות הכוללות המחושבות לשנת 2019 הן 13 מיליארד שקל, שהם כ-3% מתקציב המדינה לשנת 2019, כאשר ליותר מ-70% מהעלויות אחראיות 10 חברות.
לחישוב ההחצנות יש חשיבות רבה, אך האתגר הגדול הוא להפוך אותן לכלי ניהולי ותפעולי. בפועל, כיום החברות הפולטות מזהמים וגזי החממה לא משלמות על העלויות החיצוניות, אבל אנחנו משלמים כפול ומכופל, גם על המוצרים וגם בבריאות שלנו ובפגיעה בסביבה.
מבט כולל על הנתונים מצביע על מגמה ברורה של ירידה בפליטות של המזהמים השונים משנת 2012, ירידה שהמשיכה גם בשנת 2019. כך למשל, בין השנים 2018 ו-2019 היתה ירידה של כ-30% בפליטות של חלקיקים עדינים מרחפים בקוטר קטן מ-10 מיקרון (PM10) ושל תרכובות אורגניות נדיפות למעט מתאן (NMVOC), וירידה של 50% בפליטות של חומרים חשודים כמסרטנים או מוכרים כמסרטנים בבני אדם. כאמור, אלו מגמות טובות וחשובות, וצלילה לעומק הנתונים מצביעה שהירידה משויכת בעיקר לשני מגזרים ולשתי מגמות: (1) ירידה בפליטות במגזר יצור החשמל, עקב מעבר מפחם לגז טבעי, (2) ירידה בפליטות במפעלי תעשייה גדולים ומזהמים, בעקבות פעולות פיקוח ואכיפה.
יחד עם זאת, כל המספרים האחרים בגרפים, נתוני המצאי, במגזרי התחבורה-יבשתית וימית, הטמנה ושריפת פסולת ועוד, מתעדכנים משום מה רק פעם בשנתיים ונשארו בדיוק כמו בשנת 2018, למרות שפליטות המזהמים מתחבורה יבשתית משתנות הן עקב הגידול בכמות כלי הרכב והן עקב השינוי בהרכב הדלקים ובטכנולוגיות במכוניות. בנוסף, בסוף שנת 2019 פורסם כי בסקר מקיף וראשוני של המשרד, נמצא כי הספינות בנמלי חיפה ואשדוד גורמות לזיהום אוויר כבד, שאחראי לכ-6-15% מכלל הפליטות של מזהמים שונים, ושקול לזיהום הנפלט מתחנת כוח גדולה המשתמשת בדלקים מזהמים. אבל הנתון הקריטי הזה לא התעדכן בחישובי המפל"ס, ואולי ההפחתה במזהמים עליה הנתונים מצביעם היא רק חלקית או מדומה. דרך אגב, נמלי ישראל לא מופיעים כלל במפל"ס, ואם הזיהום מהם רב, יש לחייב אותו לדווח עליו ובעיקר להפחית אותו.
בנוסף, בעוד שמדווחת הפחתה של פליטות תחמוצות גופרית וחנקן מתחנות כוח, למשל בשל התקנת מתקני הפחתה של תחמוצות גופרית, סולקנים, בתחנת הכח רוטנברג באשקלון, לא מציין שכבר יותר מעשור לא הותקנו כל הסולקנים ברוטנברג וההתקנה נידחת שוב ושוב באישור המשרד. זאת ועוד, בעוד שבחלק מהמקומות הדיגומים של המשרד מצביעים על חריגות בפליטות מזהמים אלה ואחרים, הדיווח הכולל מראה על ירידה, שקצת "מסתירה" אותן.
השוואה מעניינת בדו"ח, בין אזורי התעשייה הגדולים בארץ, מראה שבעוד שנתוני המפל"ס הם ברמה הארצית, הזיהום לא מתחלק בין חלקי הארץ באופן שווה. כמו כן, פעילות של המשרד בנאות חובב ובמפרץ חיפה הובילה לתוצאות בשטח, לכן הגיע זמן להכין תוכניות ולבצע פעולות גם באשדוד ובמישור רותם. דבר חשוב נוסף הוא שלמרות כל השיפור והירידה ההדרגתית בפליטות מזהמי האוויר השונים, אנחנו עדיין מאחור יחסית לאיחוד האירופי, הן בפליטת מזהמים לנפש והן בפליטת גזי חממה לנפש, כך שיש עוד הרבה לאן להתקדם.
מבט על נתוני פליטות גזי החממה בישראל מראה שהן ממשיכות לעלות, למרות המעבר מפחם לגז טבעי. הסיבה לכך, היא העלייה בצריכת החשמל, אך חשוב לזכור שגזי החממה נמדדים בסופו של דבר בכמות אבסולוטית ולא ליחידת אנרגיה. בנוסף, החישוב הנוכחי עדיין לא כולל במלואו את פליטות הגז הטבעי עצמו, כלומר המתאן, מתהליכי ההפקה וההפרדה של הגז הטבעי. כיוון שמתאן הוא גז חממה עם השפעה גדולה יותר על ההתחממות הגלובלית מפחמן דו-חמצני, התוספת של הפליטות הללו חשובה מאוד כדי לראות את התמונה המלאה. לפי דו"ח של "אדם טבע ודין", שפורסם לאחרונה, השימוש בגז טבעי יגביר את פליטות גזי החממה בישראל בכ-8% בכל שנה. המשרד להגנת הסביבה ומשרד האנרגיה טוענים שהמספרים קטנים יותר, אם כי בדו"חות שונים בעולם יש גם הערכות גבוהות יותר. בכל מקרה, חייבים להתייחס לכך בדו"ח ובחישובים.
נקודה נוספת בהקשר לפליטות גזי חממה היא הירידה המשמעותית שמשויכת לאסדת תמר, ירידה של כ-98% מהפליטות, בשל התקנה של מערכת להשבת פליטות לאוויר בסוף חודש מרץ 2019. עד עתה המשרד לא נתן דיווח לציבור כיצד הירידה הזאת, שכרגע משמשת לחישוב, התבצעה ונמדדה. ככל שניתן למצוא באתר המשרד, המספרים מבוססים על כמה מדידות שבוצעו ביום אחד בפרק זמן קצר, חלקם על ידי החברה המחזיקה באסדה, מספרים שמעלים לא מעט שאלות. שלא נדבר על כך שאסדת תמר פעלה כבר כמה וכמה שנים ללא היתר פליטה קבוע. ההיתר ניתן רק היום.
לאורך כך הדו"ח, המשרד להגנת הסביבה מתגאה בשיפור, שהגיע בעקבות הדרישות שלו להפחית פליטות לצד צעדי פיקוח ואכיפה. ואני שואל מדוע לא דרשו זאת לפני, מדוע לא ידרשו עוד, ואם זה עובד, מדוע לא ירחיבו את הפיקוח והאכיפה ואת ההרתעה? דרך אגב, נדמה לי שבמשרד שכחו את הציבור, שלוחץ ודוחף ומניע לפעולה, ונראה כי ראוי לתת גם לו קרדיט.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
