שנת הלימודים החדשה נפתחה אתמול (יום ג'), והפעם, כמו הכל מסביב, תחת מגבלות הקורונה. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילדים ובני הנוער על מגפות, איך הן מתחילות ומתפשטות ומה אפשר לעשות כדי למנוע אותן, להתכונן אליהן ולהילחם בהן; ללמד אותם על ההשפעה של בני האדם על בתי גידול ועל המשמעות של אכילת בעלי חיים, שמשפיעים לפעמים גם על התפרצות של מחלות, וגם פוגעים בסביבה הטבעית; לעבוד איתם על הצורך לשנות הרגלים, ועל האחריות של כל אחת ואחד להוביל שינוי.
שנת הלימודים החדשה התחילה לצד גל חום, שמזכיר לנו שחוץ מהקורונה, עומד לפנינו איום גדול יותר ולא פחות מאתגר, משבר האקלים. זה הזמן לשוחח עם הילדים על הסיבות למשבר, ההשלכות של המשבר והדחיפות לפעול מקומי ולחשוב גלובלי. ללמד אותם על אחריות אישית וציבורית, על הפחתת פליטות גזי חממה ועל חלופות, על הערכות למשבר האקלים.
אולם למרות חשיבות האיומים הללו, אני חייב לדבר כאן ועכשיו ומיד, על ילדי בית הספר דגניה בקריית חיים שבחיפה. כי גם השנה הם יצעדו לבית הספר ביום הראשון בענן של ריח וזיהום אוויר, שמקורו במכלי הדלקים האימתניים של חברת תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (תש"ן), וישבו בכיתה וישחקו בחצר עם אותם הריחות ואותו הזיהום, ויחזרו הביתה, יאכלו, ישחקו, יכינו שיעורים, ילכו לישון ויקומו לבוקר חדש, והכל תחת זיהום אוויר כבד ובלתי נסבל.
רחוב דגניה בקריית חיים שוכן בסמוך לחוות המכלים של תש"ן, והזיהום הכבד באזור אינו עניין חדש, כלל וכלל לא. תושבי האזור, וביניהם גם הילדים, חיים כמו בתוך תחנת דלק ויותר. הזיהום הזה, גורם לתחלואה ולתמותה בטרם עת חריגים באזור, ובכל זאת, שנה ועוד שנה, ודבר לא משתנה. אף אחד לא עושה דבר כדי להבטיח לילדים הללו ולבני משפחותיהם אוויר נקי. לא עיריית חיפה ולא איגוד ערים לאיכות סביבה חיפה, לא המשרד להגנת הסביבה ולא משרד האנרגיה, לא הממשלה, שתש"ן בבעלותה.
תש"ן, הינה חברת התשתית הלאומית של משק הדלק והאנרגיה בישראל, והיא אחראית לספק את צורכי משק האנרגיה, הן בשגרה והן בחירום. תש"ן עוסקת בפריקה, באחסון ובטעינה של נפט גולמי ומוצריו, באחסון תזקיקי דלק, ובניפוק מוצרי הדלק למשק. בשבועות האחרונים, אחרי עוד תקופה ארוכה של ריחות כבדים באזור קריית חיים, נמדדו באזור מזהמי אוויר כתוצאה מדליפות מחלק מהמכלים בחווה, תוך חשד לתחזוקה לקויה שלהם. למעשה מדובר בהפרות, לכאורה, של היתר הפליטה ודרישות חוק אוויר נקי, של היתר הרעלים ושל רישיון העסק של החברה.
כל אלה הובילו את המשרד להגנת הסביבה לזמן את מנהלי החברה לשימוע ולקבוע שיש לסגור לאלתר כמה מכלים דולפים. אבל הפתרון לא יכול להיות חלקי, כי הגיע הזמן לתת לתושבים אופק. תש"ן, טוענים שהם מסכימים ש"אין זה נכון לתפעל חוות מכלים בסמוך לשכונת מגורים", ומציינים שהם פועלים שנים רבות להעברת המכלים לחווה חלופית, אך המהלך נבלם לא רק על ידי הרשויות, אלא גם פעילי סביבה שונים. כאן חשוב להדגיש, שהתוכניות של המדינה ושל החברה הממשלתית היא להעביר את המכלים לחווה חדשה באזור קרקעות הצפון, קרקע הסמוכה למפעלי תשלובת בז"ן. אך תוכנית זו היא לא פתרון ממש, כי למעשה מדובר על העברת הזיהום מאזור אחד של העיר לאזור אחר של העיר, שלא נדבר על כך שמדובר בשטח גדול יותר ובו פוטנציאל לאחסון רב יותר של דלקים, ועל סמיכות לאזור שיש בו כבר לא מעט פליטות מזהמים. גם ההצעה של ראש העיר חיפה, ד"ר עינת קליש רותם, להעתיק את בית הספר למקום חליפי לא נותנת פתרון מלא לילדים שחדר השינה שלהם נמצא בסמיכות למכלים של תש"ן.
יש קו ברור המחבר בין תש"ן, ההתחממות הגלובלית והקורונה. השימוש בדלקים מאובנים במגזר האנרגיה והתחבורה, אחראי למרבית פליטות גזי החממה לאטמוספרה. לכן הגיע הזמן להציג לתלמידים את החשיבות לעבור לאנרגיות מתחדשות לייצור חשמל ולהנעת רכבים, וגם לפעול לחסכון בחשמל ולהתייעלות אנרגטית.
ההפקה, האחסון, השינוע, הזיקוק והשריפה של הדלקים השונים, מובילים גם לפליטה של מגוון רב של מזהמי אוויר, וביניהם תרכובות אורגאניות נדיפות ואפילו מסרטנות, כמו בנזן. כאמור, זיהום האוויר גורם למגוון רב של מחלות, וביניהן למחלות נשימה, דם ולב, והוא גם אחד הגורמים להחרפת ההשפעות של נגיף קורונה.
את השיעור על ילדי בית ספר דגניה בחיפה חייבים ללמד בכל כיתה וכיתה ובכל בית ספר ובית ספר בארץ. את הקשר בין אחריות אישית לאחריות ציבורית, ואת החובה של ראשי החברות במשק, הרשויות המקומיות והממשלה לשמור על החוק ועל איכות האוויר ובריאות הציבור. את הקשר בין שימוש בדלקים לזיהום אוויר, ולתחלואה ולתמותה, בין היתר מנגיף קורונה, ואת הקשר בין כל אלה למשבר האקלים. אך מעל לכל, חייבים להניע את התלמידים לשנות הרגלים, לפעול אחרת ולקחת את העתיד שלהם בידיים.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
