לפני כמה זמן האזנתי ללייב באינסטגרם בנושא עיצוב. אחד המעצבים האהובים עליי, מייקל ביירוט, דיבר על הקושי בלהיות אדם יצירתי בתקופה הזאת, על תחושת התסכול העצמי - מפני שעכשיו אמור להיות הזמן המושלם להיות בן אדם יצירתי ולעשות את כל הפרויקטים שיושבים לנו במגירה כבר שנים ותמיד חלמנו עליהם, אבל רובנו לא ממש מצליחים להיות פרודוקטיביים.
הוא דיבר על פרוקרסטינציה ועל עוד כמה דברים, תכל'ס בשלב הזה כבר קצת איבדתי ריכוז. התחלתי לחשוב על כל הפרויקטים שאני רציתי לעשות עוד מהסגר הראשון ולא מצאתי להם זמן (ולא שהיה חסר לי זמן פנוי) כמו לשתול צמחים חדשים בגינה, לחזור להתאמן, לסיים סוף סוף את האתר שלי והרשימה עוד ארוכה… ואז זה הכה בי. אני כנראה גם לא אספיק לעשות אותם.
דחיינות וקשיי קשב וריכוז זה משהו שמלווה אותי כל חיי. אני זוכרת איך בכיתה ב' ביום הורים המחנכת לחשה להורים שלי "שצריך לקחת את הילדה לאבחון", ואיך בכיתה ט' זה כבר הפך לאיום: "הבת שלכם לא תוציא תעודת בגרות, ספק אם יהיו לה 12 שנות לימוד". זה לא שהייתי תלמידה גרועה, לא הפרעתי בשיעורים וגם לא ממש השתתפתי, גם הציונים שלי במבחנים לא היו נוראיים. זה כאילו שלא באמת הייתי בכיתה. המוח שלי היה נודד למקומות רחוקים והייתי מעבירה את הזמן הפנוי שלי בכל דבר שהוא לא לימודים.
אני מאובחנת עם הפרעות קשב וריכוז, דיסלקציה, דיסקלקוליה ונטייה לפרפקציוניזם. כן, זה ממש מה שרשום בסיכום של האבחון שלי.
עד אותו יום הורים פשוט ניסיתי להסתדר עם מה שיש, ישבתי שעות על שיעורי הבית במתמטיקה ולא הבנתי כלום, חלק מהזמן פשוט ויתרתי מראש, לרוב פשוט לא נכנסתי לשיעור. אבל אחרי אותו יום הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי.
עברתי בית ספר, מצאתי מסגרת שהצליחה ללמד אותי בזכות מי שאני ולא למרות הלקויות שלי. למדתי בעיקר איך לחיות עם המגבלות שלי, לא רק בלימודים. פיתחתי לעצמי שיטות למידה, אבל גם מעבר לזה - למדתי איך לתפקד עם הפרעות קשב ביום יום.
אנשים נוטים לחשוב שהפרעות קשב וריכוז משפיעות רק על היכולות שלנו ללמוד, כאילו אני מאבדת ריכוז לדקה שתיים במהלך השיעור, מפספסת קצת חומר וזהו, אני חוזרת להקשיב. אבל זה ממש לא ככה. מי שסובל מהפרעות קשב מרגיש את זה בכל תחום בחיים שלו. זה פוגש אותי בשגרת היום יום שלי, בהרגלי האכילה שלי, במערכות היחסים שלי ואפילו כשאני עושה קניות בסופר (אם אני לא אלך עם רשימה מסודרת אני עלולה להיתקע שם גם חמש שעות).
כחלק מתהליך ההתמודדות שלי פיתחתי לעצמי במשך השנים הרגלים שעזרו לי להתמודד, לשמור על ריכוז ולשים לב לסביבה. אבל כל ההרגלים שלי השתנו עכשיו כשהחיים כבר לא נראים אותו הדבר, וברור שזה גם משפיע על הלימודים.
אני לא יכולה יותר להישאר בבצלאל עד מאוחר כדי להפריד את סביבת המגורים שלי (שמלאה בגירויים) מסביבת הלימוד, אני לא יכולה יותר להסתובב בספרייה באמצע היום ולמצוא השראה לפרויקט הבא רק כדי להימנע מלפתוח את הפלאפון ולמצוא את עצמי שעתיים אחר כך כך רואה סרטון ביוטיוב על איך מכינים כרוב כבוש. אני לא יכולה אפילו ליהנות מהנסיעה באוטובוס בדרך ללימודים שבה אני מקשיבה לטל ואביעד ולרגע מנתקת את עצמי מנטלית מכל מה שעלול להסיח את דעתי.
אני מוצאת את עצמי שוב - בגיל 26 - מנסה לפתח מיומנויות למידה שעבור כל אדם אחר הן בסיסיות.
ושלא תחשבו שהכול רע - יש גם הרבה דברים חיוביים בלמידה מרחוק. אני לא צריכה לשבת בכיתה עם עוד 100 סטודנטים ולשמוע כל התלחששות הכי קטנה, אם אני לא מצליחה להתרכז בשיעור מסוים, אני תמיד יכולה לחזור ולהקשיב להקלטה שלו מאוחר יותר, והכי חשוב, הפרעות הקשב שלי הן חלק ממי שאני, הן הופכות אותי לאדם יצירתי יותר (שזה די חשוב בתחום שבחרתי לעצמי) הן עוזרות לי לחשוב בצורה שונה ולהביא את עצמי בדרך מיוחדת כל פעם למקום אחר.
יובל פליישמן, סטודנטית לתקשורת חזותית באקדמיה בצלאל
