המאבק המתחדש סביב הגישה לנחל האסי שבקיבוץ ניר דוד, בלב עמק המעיינות, מעלה לא מעט היבטים חברתיים, כלכליים וסביבתיים. הוא גם נושא בחובו לא מעט שאלות היסטוריות וסוגיות ליבה של החברה הישראלית. כל אחד מהנושאים הללו חשוב ומשמעותי, אבל גם חשוב לזכור שלב העניין הוא לא מאבק בין בני מייסדים לבני עולים, גם לא בין קיבוצניקים לעירוניים או אשכנזים למזרחיים, ואפילו לא מאבק בין מעמדות. כי בסופו של דבר, כשמנקים את כל המשקעים ואת האינטרסים הזרים, נשארים עם שאלת יסוד בדבר זכות האדם והאזרח ליהנות ממשאבי הטבע, ובמקרה ספציפי זה הזכות לגישה לנחל, שהוא משאב ציבורי, זכות שאפילו מעוגנת בחוק המים. יחד עם זאת, בזמן שאנחנו דורשים זכויות, אל לנו לשכוח גם את החובות שלנו, כלפי הטבע ומשאביו, ולא פחות חשוב את זכויות הטבע עצמו, למשל זכות הטבע למים.
נחל האסי נפתח למבקרים
(צילום: גיל נחושתן)
אין ספק שהאסי אינו לבדו. נחלים ואתרי טבע שונים בישראל נמצאים ביישובים או בבסיסים צבאיים, והנגישות אליהם מוגבלת או אסורה. במקומות אחרים, בחופים, לצד נחלים, או בחרמון, למשל, יזם זה או אחר מקבל מהמדינה את הזכות להפעיל, לתחזק ולטפל באתר טבעי, ואנחנו משלמים על כל אלה דמי כניסה. גם במקרים אלה יש ויכוח על המחיר, והאם המקום באמת נגיש לכל אחד, כמו גם האם ראוי לתת לזכיינים פרטיים אלה או אחרים קניין בטבע שלנו, או שיש להשאיר זאת בידי המדינה, או בידנו?
לצד כל זאת, במקומות רבים בארץ ערכי טבע וערכים היסטוריים הפכו לשמורות טבע ולגנים לאומיים. שמורות טבע הן אזור מוגן מפני שינויים חיצוניים, שיכולים לפגוע במערכות האקולוגיות ובבתי הגידול המקומיים, על החי והצומח שבהם, כמו גם בטבע הדומם ובנוף, והן מסומנות ומוסדרות, ואף פתוחות חינם לציבור הרחב. גנים לאומיים, לעומת זאת, הם ברובם אזורים סגורים ומגודרים, והכניסה אליהם מחייבת לרוב תשלום. הם מוגדרים כ"שטח המשמש או המיועד לשמש לצורכי נופש לציבור בחיק הטבע או להנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכיאולוגית, אדריכלית, טבעית או נופית וכיוצא באלה". כל אלה מעוגנים ב"חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה", ומוסדרים ומוחזקים על ידי רשות הטבע והגנים.
העובדות בשטח מהחודשים האחרונים הוכיחו לכולנו שלפני שאנחנו דורשים זכויות על הטבע, אנחנו צריכים לדעת שיש לנו גם חובות, לשמור על האתרים, על המגוון הביולוגי שבהם ותצורות הנוף, ולהשאיר את אותן הזכויות לבאים אחרינו. טיול ברבים משמורות הטבע, הנחלים והחופים בישראל, מציג תמונה עגומה בדמות אשפה של שאריות מזון, כלי פלסטיק חד פעמיים ועוד, שלא רק שמלכלכים את המקום ומונעים ממטיילים אחרים ליהנות ממנו, גם פוגעים בחי ובצומח. לאחרונה תועד במעיינות מסוימים קצף סבון שמילא את הברכות, וגלש סביב גם לנחל, סבון שבמקרה זה במקום לנקות מזהם. המטיילים באתרים השונים עדים לא פעם גם לרעש של מוזיקה בכל פינה, ולוונדליזם לשמו. כל אלה מעלים שוב ושוב את הטענה שגביית תשלום על הכניסה לאתרים דווקא יכולה להוביל לאחריות גדולה יותר של המטיילים, וגם להקפדה על שמירה של ערכי הטבע כמו גם על הניקיון על ידי היזמים.
חוסר הכבוד שלנו לטבע, ולמעשה גם לעצמנו, מתבטא גם בפארקים או בפינות הטבע בעיר. במקרה זה מדובר לא פעם לא רק בתושבים, אלא גם בהזנחה של הרשויות. בנוסף, יש בישראל לא מעט נחלים ואתרי טבע המזוהמים משפכים, ביתיים או תעשייתיים, או מהשלכה פיראטית של פסולת עירונית או פסולת בניין. ואם כבר מדובר על משאבי הטבע שלנו, ועל זכויות הציבור והטבע, אי אפשר שלא לזכור ולהזכיר כי רבים מהמשאבים הלאומיים, בים וביבשה, ניתנים על ידי המדינה ליזמים, כאשר התמלוגים המשולמים לציבור נמוכים, בעוד שהפוטנציאל לזיהום ולפגיעה בערכי טבע ובבריאות הציבור גבוה.
המאבק סביב נחל האסי מעלה גם שאלות בנוגע לצדק חברתי-סביבתי. צדק חברתי מתייחס לערכים ולאמות מידה שמבטיחים קיום חברתי ראוי, הוגן, שוויוני וצודק, ולחיבור בין רווח לרווחה, ואילו צדק סביבתי הוא חלוקה שוויונית בתוך החברה הן של הערכים החיוביים שאנו מפיקים ממשאבי הטבע והן של הערכים השליליים שמתבטאים בנטל על הטבע ובזיהום הסביבתי והשפעתו על האדם ועל הסביבה. בהקשר זה יש לקחת בחשבון שני עקרונות מנחים: עקרון הצדק החלוקתי ועקרון הצדק התהליכי. על פי עקרון הצדק החלוקתי, יש לחלק בין בני האדם באופן שווה והגון הן את הטוּבִין החברתיים-סביבתיים והן את הרעוֹת החברתיות-סביבתיות. לדוגמה, לא להעביר שפכים מברכות הדגים המשמשות לפרנסה של קיבוץ ניר דוד אל נחל חרוד שזורם בבית שאן. לעומת זאת, צדק תהליכי דורש שתהליך קבלת ההחלטות בנוגע לחלוקת הטוּבִין והרעוֹת החברתיים-סביבתיים יהיה הוגן ושוויוני. כלומר הדיון בנוגע לפיתוח הנחל וההגבלות על הכניסה יעשה כאשר כל צד מעלה באופן שוויוני את טיעוניו והם נשקלים באופן שווה והוגן.
הסוגיות של צדק חברתי וצדק סביבתי קשורות גם באתיקה הסביבתית, העוסקת בתפיסות שמנחות את ההתנהגות של בני האדם כלפי הסביבה, ומציגה שלוש גישות מרכזיות: האנתרופוצנטרית, הביוצנטרית והאקוצנטרית. הגישה האנתרופוצנטרית - גישת ערך האדם, מעמידה את האדם וצרכיו במרכז, כלומר שהמוסר מתייחס לצורכי האדם בלבד, והשמירה או ההגנה על הטבע נעשית רק לצורך זה. הגישה הביוצנטרית - גישת ערך החיים, מעמידה את האדם כשווה בין שווים בטבע ומדגישה את ערך החיים של כל היצורים החיים, לרבות בני האדם, בעלי החיים והצמחים. הגישה האקוצנטרית - גישת ערך היקום, מדגישה את זכות הקיום של הטבע כולו על כל מרכיביו הביוטיים והא-ביוטיים, כלומר החי, הצומח והדומם.
נגיף הקורונה חידד במידה רבה את החשיבות שיש לטבע, עירוני או בתולי, בקרבת הבית ובגבולות המדינה, ואת הצורך של כולנו במים זורמים, צל חורשות ויערות וציוץ ציפורים. אולם הוא הציג שוב גם את הישראלי המכוער, והעלה סוגיות של צדק ומוסר. אין ספק שאנחנו חייבים להתייחס אל הטבע שלנו בגישה הרבה פחות אגוצנטרית, וגם לכמת את העלות של השירותים שהטבע נותן לנו, שירותי המערכת האקולוגית, ואת המשמעות של הפגיעה או הזיהום של הטבע. אך מעל לכל, השאלה בנוגע לזכות שלנו ליהנות מערכי וממשאבי הטבע חייבת לעמוד יחד עם השאלה האם אנחנו ראויים לזכות זו?
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
