הפיצוץ העז וההרסני בנמל בירות, שגבה את חייהם של יותר מ-100 בני אדם וגרם לאלפי פצועים, והחורבן הגדול בעיר, חייבים להדליק אצל כל אחת ואחד מאיתנו נורות אדומות. ההדף, שהרעיד את העיר כולה, ואף הורגש באי השכן קפריסין, חייב להיות מורגש גם כאן. והתמונות המחרידות בעת הפיצוץ ולאחריו צריכות ללוות את כולנו. אבל לא מספיק להיבהל, צריך לפעול, ומקבלי ההחלטות בישראל צריכים לבחון לאלתר את ניהול החומרים המסוכנים (חומ"ס) ברמה הלאומית.
תיעוד הפיצוץ בלבנון
בנמלי ישראל בחיפה ובאשדוד, ובאזורי התעשייה הסמוכים להם, מאוחסנים חומ"ס רבים עם פוטנציאל לאירועים שכאלה. הסמיכות בין מתחמי האחסון והתעשייה והצפיפות שלהם, יכולים להוביל גם לאירוע חומ"ס מצרפי, אירוע שזולג ממתחם אחד למשנהו וגורם לשרשרת אירועים, וכל זאת בלב אוכלוסייה צפופה.
חומר מסוכן הינו "חומר שיש בו כדי לסכן חיי אדם ובריאותו או לגרום לנזק לסביבה או לרכוש". חומרים אלה מצויים בכל בית, למשל גז בישול או אקונומיקה, ומאוחסנים בכמויות גדולות יותר בתעשייה ובאתרי אחסון ייעודיים. כיום רשומים בעולם מיליוני חומרים מסוכנים, והם מסווגים לתשע קבוצות, על פי מצב הצבירה שלהם, תכונותיהם הכימיות ומידת הסיכון שלהם.
חלק מהחומרים הללו פציצים או דליקים, למשל, גזים כגון גז בישול, נוזלים כמו בנזין, ומוצקים כמו אמוניום חנקתי, חומר דשן שמשמש גם להכנת חומרי נפץ. ודרך אגב, לא תמיד צריך מקור חיצוני לבעירה, כמו ניצוץ חשמלי או אש, או חומר בעירה, כמו חמצן או דלק, לפעמים, כמו במקרה של אמוניום חנקתי, החומר יכול להתפרק באופן עצמי, בתהליך שמייצר חום וגם חמצן, ואם יש במקום כמות גדולה וגם דלקים הבעירה ממשיכה ומתרחש פיצוץ.
אירוע חומרים מסוכנים מוגדר בחוק החומרים המסוכנים (התשנ"ג), כ"התרחשות בלתי מבוקרת או תאונה, שמעורב בה חומר מסוכן, הגורמת או העלולה לגרום סיכון לאדם ולסביבה, לרבות שפך, דליפה, פיזור, פיצוץ, התאיידות, דליקה". על פי אותו החוק, העיסוק בייצור, אחסון או שינוע של חומ"ס אפשרי רק בקבלת היתר רעלים, המונפק על ידי המשרד להגנת הסביבה, בתהליך הכולל את "בחינת הסיכונים וההערכות למניעתם כמו גם קביעת דרישות ותנאים לטיפול בהם בשגרה ובחירום".
השיטה המקובלת להפחתת ומניעת סיכונים ולהיערכות למקרה של אירוע היא ביצוע סקרי סיכונים, המזהים את הסיכונים, מעריכים את ההסתברות שיתרחשו ואת ההשפעות שיהיו אם יתרחשו ומגדירים פעולות למניעה והגנה לצד פעולות שיש לבצע אם הסיכון יתממש. כיום כל מפעל ואתר אחסון מחויב לערוך סקר סיכונים, כחלק מהדרישה לקבלת היתר רעלים והתנאים ברישיון העסק. בנוסף לסקר זה, המשרד להגנת הסביבה גם קבע בחוק מרחקי הפרדה מותרים, כלומר המרחק שבו ניתן להחזיק חומ"ס מריכוז אוכלוסין, ובהתאם מוגדרים סוג וכמות החומ"ס שניתן להחזיק במקום נתון. אך האם כל אלה מספיקים? האם זיהוי סיכונים, הערכת סיכונים והכלת אמצעים למיגון וטיפול מספיקים כדי לנהל את הסיכונים?
בעוד שבישראל, המאוימת תמידית באירועי טרור ובמלחמות, נערכים לצמצום ייצור ומלאים ולהגנה ייעודית על מתקנים ובהם חומ"ס בעת חירום, ההערכות בשגרה מבוססת על תפעול נכון ומיגון של כל מפעל ומתקן לצד פעולות הנדרשות להתבצע במידה ומתרחשת תקלה או תאונה. יחד עם זאת, בטח לא תתפלאו לשמוע שבסקר סיכונים מצרפי באזור מפרץ חיפה שביצע המשרד להגנת הסביבה, על פיו יש באזור כ-1,500 מקורות סיכון וכ-800 חומרים מסוכנים, נמצא שאין סיכון מצרפי משמעותי. הסקר החלקי, שהתייחס רק לתרחישים בפעילות שגרתית, ולא לאירועי טרור, רעידת אדמה או צונאמי, עורר לא מעט ביקורת, לגבי המתודולוגיה, המודלים והשיתוף הדל של הציבור.
במקביל, לאחרונה עולות שוב ושוב הצהרות ותוכניות להרחקת מפעלי התעשייה הפטרוכימית ממפרץ חיפה, אך בד בבד יש תוכניות להרחבת הנמל, לרבות אפשרות להקים נמל דלקים ולאחסן כמויות גדולות של חומרים מסוכנים בנמל הסיני החדש. כמו כן, עולות שאלות לגבי העתקת מתקני תעשייה או תשתיות אחסון לנגב, לרבות השינוע של חומ"ס בכבישים ובמסילות הרכבת, שמתבצע גם הוא לא פעם בסמוך ובתוך יישובים.
זאת ועוד, חוק ההסדרים החדש מבקש לשנות את חוק רישוי עסקים ולהפקיע מהרשוית המקומיות את הכלי היחיד, שמאפשר להן לפעול מול התשתיות והמפעלים שבשטחן.
צריך לומר ביושר, רבים מהחומרים המסוכנים הללו משמשים את כולנו בשגרה, מדלק לרכבים דרך דשנים לחקלאות. אבל מדינת ישראל חייבת, אחת ולתמיד, לבחון את נושא החומרים המסוכנים: ייצור, שינוע ואחסון, ברמה הלאומית והרחבה, ולעבור מביצוע סקר סיכונים לניהול של הסיכונים, שעיקרו תהליך קבלת החלטות. לשם כך יש לבחון מה נכון לייצר בישראל, הן בהיבט של חומרי הגלם והיתרון היחסי שיש לנו פה והן בהיבט של שינוע ואחסון ביבוא או ביצוא, כמו גם איפה וכיצד לייצר, בשילוב של שיקולים סביבתיים וכלכליים. אלה שאלות הרות גורל, אבל נדמה כי האירוע בלבנון רק מחדד את הצורך לדון בהן, להחליט ולבצע, ויפה שעה קודם.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
