מתחילת שנות ה-60' של המאה הקודמת ובמשך כעשור ניסו לגדל חורפנים בכמה יישובים חקלאים ברחבי הארץ, על מנת לייצר מבעלי החיים החמודים פרוות. הניסוי שהחל בירושלים והתפשט ברחבי הארץ הסתיים במפח נפש ענק ובהפסדים גדולים. לאחרונה הגיעו החורפנים לכותרות בשל "קורונת החורפנים" והודעת ממשלת דנמרק על הכוונה להשמיד כ-17 מיליון בעלי חיים, כדי למנוע מהמוטציה להתפשט אל בני אדם, כשהחשש הגדול הוא שחיסון עתידי לא יהיה יעיל ל"קורונת החורפנים". בינתיים הוקפאה התוכנית להשמדת כל החורפנים בדנמרק, לאחר שכמה מיליון כבר הומתו.
הניסיון לגדל את החורפנים בישראל החל ב-1961, אז המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית הקימה חווה ניסיונית בתלפיות בשותפות עם הממשלה ועם משקיע מארצות הברית. בחווה הושקעו 40 אלף דולר ו-60 אלף לירות. המטרה הייתה לבחון כיצד יסתגלו החורפנים, הרגילים לחיות בתנאים קרים, לארץ השמשית.
באפריל אותה שנה דיווח עיתון "למרחב" כי משלוח של חורפנים, חציים בצבע פסטל וחציים בצבע שחור, הגיעו לארץ במטוס אל על מניו יורק. המשלוח הראשוני כלל תחילה 300 חורפנים, אולם אחד מהם הצליח להימלט מהכלוב בעת חניית המטוס בלונדון. בסופו של דבר נתפס החורפן החמקן והוא הגיע לארץ יום לאחר כל חבריו הפרוותיים.
כמו כן, התחוללה דרמה בנמל התעופה בלוד. אחת החיות ברחה מהכלוב ובנמל התעופה התארגנה רדיפה כללית של כל האנשים שנמצאו ליד מטוס הבואינג, לרבות מכונאים, עובדי אל על ועובדי המוסדות שבאו לקבל את החורפנים. לאחר מרדף של דקות אחדות הצליח מומחה אמריקני לתפוס את החורפן הנמלט.
מושבים באזור ירושלים החלו להתעניין בגידול בעל החיים הפרוותי, בין היתר בשל הרווחים הגדולים מתעשיית הפרוות באירופה ובארצות הברית באותם ימים ומנגד העובדה שהחורפן אוכל שאריות של בשר. ד"ר יהודה פלש, וטרינר של "החקלאית", אמר אז לכתב עתי"ם כי החורפנים מזכים את בעליהם בהכנסה של 16 עד 70 דולר לפרווה.
(צילום: רויטרס)
לא מתרבים מספיק בישראל
בינואר 1962 הובא לישראל עוד משלוח של מאות חורפנים מארצות הברית. אבל כבר בשנה זו החלו הבעיות הראשונות, כשהשותף האמריקני החליט לפרוש. השקעתו הוחזרה לו וגם ממשלת ישראל התייאשה מהר מאוד מהפרויקט. רק הסוכנות היהודית המשיכה בניסיון לגדל בארץ חורפנים לתעשיית הפרוות.
אבל זה לא היה הקושי היחיד. חודש לאחר מכן נחשף בבית המשפט המחוזי בתל אביב כי לא קל לגדל חורפנים בארץ. בדיון משפטי שנערך בפני הרשם ד.וולך הוברר כי נערמו קשיים בלתי צפויים בדרך קליטתו של החורפן בישראל וכי יעבור עוד זמן רב על שיכולו לגדלו בארץ, כדי להפכו לפרווה. בין היתר התברר כי הליך הרבייה של החורפנים בארץ לא דומה לזה שבארצות הקור ולכן כמות החורפנים שנולדו הייתה קטנה מהמצופה.
למרות הקשיים, תעשיית פרוות החורפנים לא נעצרה. במאי אותה שנה התקיימה מכירה פומבית של פרוות חורפנים תוצרת כחול לבן. סופר "למרחב" תיאר אז כי 700 פרוות חורפנים שגודלו בחוות הסוכנות בירושלים הוצאו למכירה פומבית בתל אביב תוך התעניינות ערה מצד הפרוונים, שמילאו את האולם במשרדי הסוכנות.
כ-550 מהעורות נמכרו במחירים של 23 עד 61 לירות. הפרוות סווגו לקבוצות לפי הטיב והצבע ואת מחיר השיא השיגו הפרוות השחורות. למכירה הפומבית קדמה תצוגת פרוות וכן תצוגה חיה של כמה חורפנים בתוך כלוביהם. לפי תחשיב שנערך אז על ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, יכולה יחידה של 200 חורפנים לקיים משפחה ולהבטיח לה הכנסה נטו של 6,000 לירות בשנה.
ולא רק אזור ירושלים היה יעד מועדף לגידול החורפנים בארץ. בביקורת על מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית התברר כי בשנת 1962 הוסכם עם בעל חווה גדולה בנורבגיה על הקמת חוות חורפנים בגליל העליון. הכשרת הקרקע עלתה 20 אלף לירות. אך ימים ספורים לפני הבאת החורפנים לישראל פרצה מגפה אצל המשקיע הנורבגי והוא פשט את הרגל.
כפפות אסבסט נגד נשיכות חורפנים
החורפן הוא יונק טורף קטן ממשפחת הסמוריים, השוהה בעיקר בקרבת מקורות מים טבעיים. בעולם נעשה שימוש רב בפרוותם היקרה של החורפנים לתעשיית הביגוד והאיפור. הציד ההמוני צמצם בשנים האחרונות את האוכלוסייה, למרות מחאה עקבית של ארגונים למען זכויות בעלי חיים. דנמרק, שבה הושמדו מיליוני חורפנים, היא אחת המדינות המובילות בתחום.
בינתיים הבינו החקלאים בארץ כי החיה מגלה זריזות מדהימה והיא גם די מסוכנת. "אם תכניס לכלובה אצבע, לא יוכל איש לערוב לשלמותה", נכתב ב"דבר" בכתבה שעסקה במשלוח נוסף של חורפנים לישראל. "משום כך מקפידים המטפלים במינק ללבוש כפפות מיוחדות מאסבסט שאינן חדירות לשיניה החדות של החיה". באותה כתבה הרגיעו את התושבים ואמרו כי אם החיה תימלט מהכלוב היא לא תוכל לשרוד זמן רב בתנאים של ישראל.
בשנת 1963 הועברה החווה מתלפיות למבואות ביתר שבפרוזדור ירושלים. וגם אז התברר שוב שהחורפן החמוד אינו מתפתח כראוי באקלים של ישראל. הריבוי היה קטן מהצפוי והתמותה הגיעה ל-30%, זאת לפני שהחורפן הומת כדי לייצר ממנו פרווה – שהייתה מאוד מבוקשת באותן שנים.
אחד המקומות שבהן גודלו החורפנים היה כאמור מבואות בית"ר. בחיפושים אחר ענפי משק שאינם צריכים מקום רב, הגיעו החקלאים לחורפנים. "למעשה", אמר בצלאל פלדמן בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות", "לא אנחנו שנכשלנו בענף. הכוונה הייתה, שמבואות תהיה משק הרבייה ותספק גורי חורפן למשקים אחרים שיעסקו בגידול. התברר שהחקלאות שלנו אינה מוכנה לענף מסובך כזה. מדי שנה השתנתה האופנה. גידלת פרוות בהירות, והאופנה תבעה דווקא כהות. עברת לכהות – השתנתה האופנה והשווקים בלונדון וברומא רחוקים וחשבונות הטלפון גואים... אבל הייתה חקירה מעניינת".
באותה כתבה נכתב כי מה שגרם לחיסול הסופי של הענף במקום הייתה העובדה שהחורפן ניזון בארץ משיירי משחטה. אבל דווקא סוג מזון זה איים להפיץ מחלות בלול, ענף שהיה חשוב יותר במקום. פלדמן הוסיף: "הזהירו אותנו מראש ש'זה לא יילך כי זה לא ענף של תנובה'... אבל אני מאמין שיש תקנה לענף בארץ בתנאי שיתנהל בצמוד למשחטות ולא בתוך משקים מגדלי עופות. דא עקא, רוב משתמשים בשיירי משחטות לייצור מזון לכלבים – וכנראה זה מכניס יותר".
דוח המבקר על החורפנים
בינואר 1967 פורסם דו"ח מבקר חריף הסוכנות היהודית, שעסק בפרויקט החורפנים הכושל בישראל. בין היתר נכתב בדו"ח שהמזון שהובא עבור החורפנים היה יקר מדי בישראל ולפיכך העסק הפך לבלתי משתלם מבחינה כלכלית. בנוסף, על פי הדו"ח שפורסם בהרחבה ב"ידיעות אחרונות", ההשקעה בתעשיית החורפנים הייתה כחצי מיליון לירות ואפילו יותר ואילו ההכנסה עמדה על 90 אלף לירות בלבד.
למרות הכישלונות דווח בפברואר 1968 כי משקיע מנורבגיה מתכוון להקים חווה לגידול חורפנים ליד עכו בהשקעה של חצי מיליון לירות. בשלב הראשון תכנן המשקיע הסקנדינבי להביא לארץ אלף אימהות מורבעות. מדובר באותו משקיע שכמה שנים קודם לכן כשל בהבאת החורפנים לישראל בשל מגפה בארצו.
ב-1970 הגיע גידול החורפנים גם לאזור פרדס חנה, כששלושה חקלאים הקימו משק חורפנים. בינואר אותה שנה הגיעו למקום משבדיה 150 חורפנים. הכוונה של החקלאים הייתה להשאיר את הנקבות לגידול ולקטול את הזכרים לתעשיית הפרוות. באותה כתבה פורסם כי בארץ יש כ-70 משקי חורפנים, ברובם המכריע ביישובי פרוזדור ירושלים ובגליל. במכירה פומבית באותה שנה נמכרו כ-10,000 פרוות ב-12 עד 15 דולר לפרווה.
אבל תעשיית החורפנים בישראל לא שרדה זמן רב. בדו"ח של הלמ"ס מ-1974 נכתב כי בשנת 1972 היו בישראל 5,600 חורפנים ואילו ב-1973 לא היו יותר חורפנים בארץ. הכוונה כמובן הייתה לחורפנים חיים, כיוון שפרוותיהם היו בכמה בתים בישראל.
