לפני כשבוע התפרסמה ידיעה על מציאת מאובן של זוחל ימי קדום בנחל חווארים, בנגב. הזוחל שייך לעל-משפחת המוזזאורים (Mosasauroidea), לטאות ימיות ענקיות (ולא דינוזאורים!) שהיו טורפי-העל של סביבתן, במיליוני השנים שקדמו להכחדת סוף הקרטיקון, לפני כ-66 מליון שנה. זאת הזדמנות טובה לדבר קצת על מאובנים בארץ, ולהסביר מדוע ישראל כנראה לעולם לא תהפוך למעצמת דינוזאורים.
מאובן ימי שחי לפני כ-75 מיליון שנה התגלה בנגב
(צילום: ד"ר ירון פינצ'י)
אפילו מי שאינם מתעניינים במיוחד בהיסטוריה של החיים על כדור-הארץ יכולים לנקוב בשמות של בעלי-חיים קדומים, שהתקיימו לפני עידנים. מאובני יצורים אלה מגיעים, ככלל, מארצות רחוקות. דינוזאורים מפורסמים כמו הטִירַנוֹזָאוּרוּס (Tyrannosaurus), הטְרִיצֶרַטוֹפְּס (Triceratops) או הבְּרוֹנְטוֹזַאוּרוּס (Brontosaurus) חיו ברחבי צפון-אמריקה, הוֶלוֹסִירַפְּטוֹר (Velociraptor) הידוע לשמצה מגיע ממונגוליה, בעוד שהאַרְכֵיאוֹפְּטֶרִיקְס (Archaeopteryx) והפְּטֶרוֹדַקְטִיל (Pterodactylus) – שני מעופפים ידועים של תור היוּרָה – נמצאו בגרמניה. למה שם ולא אצלנו? התשובה לכך קשורה חלקית לתנועת היבשות - למטה, למעלה וגם לצדדים, וגם קצת לחוסר פרסום של הממצאים כאן.
ים, יבשה
אם רוצים למצוא מאובנים של בעלי חיים יבשתיים, יש לחפש, ככלל, במקום שהייתה בו יבשה כאשר בעלי חיים אלה התקיימו. רובה של אמריקה הצפוניות היה מעל המים בעידן המֶזוֹזוֹאִי (Mesozoic), התקופה לפני כ-66-251 מיליון שנה, כאשר הדינוזאורים שאינם ציפורים התקיימו. כך גם לגבי מונגוליה וסין, משם מגיעים כיום רבים ממאובני הדינוזאורים השמורים ביותר. אירופה הייתה בעידן הזה סדרת איים, עם שטח רב שבלט מעל פני-המים. ישראל, מאידך, נמצאה במה שנקרא "מדף יבשת": השוליים של הלוח היבשתי, ששקועים מתחת לפני הים. היבשת המדוברת, הנקראת כיום גוֹנְדְווַאנָה (Gondwana), הייתה מורכבת מהלוחות היבשתיים שלאחר מכן נפרדו והפכו לאפריקה, אוסטרליה, אנטארקטיקה, דרום-אמריקה והודו. ארצנו הקטנה נמצאה בעומק לא רב מול חופיה הצפוניים של אפריקה לעתיד. או במילותיה של המדריכה בטיול השנתי: פעם היה פה ים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
המירוץ המדעי למיגור הקורונה: עדכון שבועי
שימו שמן, שימו מים
מה הסיכוי לזכות בלוטו או בתוכנית המנויים?
העדויות לים המזוזואי גלויות על-פני השטח כמעט בכל ישראל, שכן זו התקופה שבה שקעו מרבית השכבות שיהפכו להיות סלע הגיר: אולי הסלע הישראלי מכולם, זה שממנו עשויים רוב הרי ישראל, מהחרמון ועד חלקים מהרי אילת. זה הסלע שממנו בנויות ירושלים וערים עתיקות נוספות בארץ. הגיר עצמו עשוי ממאובנים. זהו סלע משקע שנוצר מהצטברות שלדים של יצורים ימיים מיקרוסקופיים על קרקעית הים. שלדים אלה היו מורכבים בעיקר מסידן פחמתי - המרכיב העיקרי בגיר. חשוב לציין כי זה אינו הסלע היחיד מאותה תקופה, וכי בעידן המזוזואי של ישראל היו זמנים שבהם התנאים תרמו ליצירת סלעי קירטון, צור ודולומיט, שאותם מוצאים כיום בין שכבות הגיר.
אמרנו שהגיר עשוי ממאובנים של יצורים מיקרוסקופיים, אבל הם לא המאובנים היחידים בו. שכבות רבות מכילות שלדים של יצורים ימיים גדולים יותר, בעיקר אלה שהיו נפוצים בסביבתם וששלדיהם היו קשים וסידניים: חלזונות, צדפות, אמוניטים (Ammonite) שהם רכיכות קדומות בעלות קונכיה, קרובות רחוקות של התמנונים והדיונונים של היום, אלמוגים, קיפודי-ים וחסרי-חוליות נוספים. אנחנו מוצאים אותם לעתים בטיולים בנגב – שם התנאים המדבריים משאירים את רוב הסלע חשוף. אם מחפשים, לא קשה למצוא מאובנים של חסרי חוליות גם בהרי מרכז הארץ ובצפון (שימו לב שמאובנים הם ערכי טבע מוגנים בישראל, ואסור לאספם בלי היתר מרשות הטבע והגנים). לעתים רואים מאובנים גם בקירות העשויים אבן גיר, במיוחד אם האבן מלוטשת – מה שנקרא בשפת הדיבור "שַיִש". משטחי העבודה במטבח והקירות של בנייני משרדים יוקרתיים מלאים לעתים במאובנים קלים לאיתור.
5 צפייה בגלריה
תגלית מלפני 75 מיליון שנה בנגב
(צילום: המכון לאוספים לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ומו"פ מדבר וים המלח)
פה ושם אפשר למצוא גם שרידי שלדים עדינים יותר: שיניים וקשקשים של דגים בני עשרות או מאות מיליוני שנים, ובמקרים של השתמרות יוצאת מן הכלל, אפילו שלדים שלמים. מה לגבי זוחלים? לאורך העידן המזוזואי שלטו בים קבוצות שונות של זוחלים, שעל אף הסיומת השכיחה "זאורוס", לא היו קרובים במיוחד לדינוזאורים. נציגים של כמה מהקבוצות הללו נמצאו בישראל.
זוחלים על החוף
אחד מאספי הזוחלים השלמים ביותר נמצא במכתש רמון, שם נחשפות שכבות מתור הטְרִיאַס (Triassic), הראשון בתורות בעידן המזוזואי, שנמשך מ-251 עד 201 מליוני שנים לפני זמננו. בזמן זה חיו כמה מהזוחלים המוזרים ביותר. בין אלה נמצאו בישראל שרידי פְּלַקוֹדוֹנְטִים (Placodontia) זוחלים ימיים שדמו מעט לצבים גדולים אך לא היו קרובים אליהם, או לכל זוחל אחר החי כיום. מבקר בתור הטריאס של ישראל היה נתקל גם בכמה מינים של נוֹתוֹזַאוּרוּס (Nothosaurus), זוחל ימי ארוך צוואר ושיניים, שהיה מותאם לטריפת דגים. הנותוזאורים נהגו כנראה לנוח על היבשה, בדומה לכלבי-ים. אולי היסתורי ביותר בין זוחלי הטריאס שלנו – ובכלל – היה הטַנִיסְטְרוֹפֵאוּס (Tanystropheus) - קרוב רחוק של התנינים והדינוזאורים, שהגיע באורכו לששה מטרים, אך חצי מהאורך הזה היה הצוואר שלו! הקהילה המדעית שקועה בוויכוח מתמשך באשר לאורח חייו של יצור מוזר זה. היום מקובל לשער כי הטניסטרופאוס היה עומד על החוף וטובל את צווארו במים כדי לתפוס דגים, בדומה לאנפה. הימצאות הנותוזאורים והטניסטרופאוס מעידה על כך שמכתש רמון של הטריאס הייתה סביבה חופית, לא רחוקה מהיבשה.
סלעים מהטריאס, כמו גם סלעים מתור היוּרָה (Jurassic), שהגיע אחריו, אינם נפוצים בישראל. זאת מכיוון שכיום הם מכוסים בסלעי משקע מהקרטיקון (Cretaceous) – תור הזוחלים האחרון, שנמשך מסביבות 145 מיליון שנה לפני זמננו, עד ל-66 מליון שנה, ונגמר באירוע ההכחדה המפורסם, שבו אבדו הדינוזאורים (מלבד הציפורים) וקבוצות מינים רבות אחרות. רוב המאובנים שאנחנו מוצאים בארץ שייכים לתקופה הזאת.
בסלעי הקרטיקון אנחנו מוצאים בישראל את המוזזאורים, קרובים רחוקים של הנחשים ולטאות הכוח, שעקב התאמתם לחיים בים הפתוח דמו בצורת גופם, וגם בגודלם, ללוייתנים: גפיהם התפתחו לסנפירים ובקצה זנבם הייתה אונה שטוחה, בדומה לזנב דג. אחת הגולגלות שנמצאו בישראל הייתה באורך של יותר מ-140 סנטימטר והשתייכה לפרט שכנראה הגיע לאורך של עשרה מטרים. בדומה ללווייתנים הקטלנים של ימינו, הם עמדו בראש שרשרת המזון הימית של תקופתם. עובדה זו מונצחת בסרט "עולם היורה", שבה נראה מוזזאור, אמנם גדול בהרבה ממה שהיה במציאות, טורף כריש.
טורפים ימיים מרשימים אחרים מהתקופה הזאת היו הפְּלֵזְיוֹזַאוּרִים (Plesiosauria), קרוביהם או צאצאיהם של הנותוזאורים מהטריאס. בדומה לזוחלים ימיים רבים של העידן המזוזואי, הם איבדו את היכולת לעלות ליבשה כדי להטיל את ביציהם, ובמקום זה השריצו ולדות חיים. בצורתם הם לא דמו לאף יצור החי היום, עם גופם הרחב, גפיהם דמויי המשוטים וצוואריהם הארוכים. עם זאת, צורה זו מוכרת לציבור, שכן עיצובה של המפלצת מלוך-נס מבוסס על מראהו של הפלזיוזאור. הזוחלים המפתיעים ביותר של הקרטיקון הם כנראה שני מינים של נחשי ים (Haasiophis terrasanctus, Pachyrhachis problematicus) שנמצאו בעין יברוד, ליד רמאללה. אף שמאובנים אלה מראים את כל המאפיינים המגדירים שלד של נחש, היה להם מאפיין אחד נוסף: זוג רגליים אחוריות! מינים אלה מייצגים שלב בהתפתחות הנחשים, מזוחלים בעלי ארבע גפיים, לזוחלים חסרי גפיים לחלוטין. עם זאת, קיימת סברה כי מדובר במינים שהתפתחו מנחשים שרגליהם התנוונו לחלוטין, והופיעו מחדש מאוחר יותר באבולוציה שלהם, תופעה המכונה אטביזם (Atavism).
עקבות בבוץ
רוב הסביבות המתוארות כאן, לאורך העידן המזוזואי, היו סביבות חופיות, שבהן מוצאים מאובנים של בעלי חיים החיים במים רדודים, ואף כאלה שחייבים לעלות לפעמים ליבשה. כבר בתור היורה אנחנו מוצאים מאובנים של אצטרובלים שנסחפו לים, המעידים על קיום של עצים באזור. בקרטיקון, לעומת זאת, ברור שלפחות חלק מישראל, חלק מהזמן, הייתה מעל למים.
מתקופה זו אנחנו מוצאים בישראל שרידים של פְּטֶרוֹזַאוּרִים (Pterosauria) – הזוחלים המעופפים האופייניים לעידן המזוזואי. אפשר לשער כי אלה פרטים שעפו רחוק מהיבשת, או נסחפו לים. מצד שני, ידועות מתקופה זו שכבות ששקעו לא בים, אלא באגמים. שם נמצאו מאובני צמחים, דגים, סרטנים וגם ראשני דו-חיים חסרי-זנב (קבוצה הכוללת את הצפרדעים והקרפדות). האחרונים ידועים בכך שאינם יכולים לשרוד במי מלח, מה שמעיד הן על סביבת מים מתוקים, והן על גשר יבשתי שדרכו הגיעו מאפריקה לישראל. לפי דוגמיות ענבר שנמצאו בישראל, בירדן ובלבנון אנחנו יודעים שבחלקים היבשתיים של האזור צמחו יערות של עצי אגתיס (Agathis). יערות כאלה עדיין צומחים בניו-זילנד, שרשרת איים שהייתה גם היא חלק מגונדוואנה, ומשמרת חלק מהצומח שהתקיים ביבשת זו בעבר. עם כל האמור, התקופות היבשתיות של ישראל המזוזואית, שבהן מפלס הים ירד או מפלס הקרקע עלה, היו קצרות והותירו מעט מאוד מאובנים.
מבין מעט המאובנים היבשתיים של ישראל המזוזואית, הכי מפורסמים הם עקבות של כמה מיני הדינוזאורים שנמצאו בשנות ה-60 בבית-זית, בהרי ירושלים. הנפוץ בין הדינוזאורים באתר הוא מין הולך-שתיים מקבוצת התֶרוֹפּוֹדָה (Theropoda) שאליה השתייכו, בין השאר, הדינוזאורים הטורפים. הוא הטביע את חותמו בבוץ הרך כאשר צעד במים רדודים, לפני כ-90 -100 מיליון שנה. 3 האצבעות ברגליו האחוריות הזכירו בצורתן עקבות של עופות ענקיים הקיימים היום: האמו, הננדו או הקזואר, והיו גדולות מהן רק במעט. יש אפשרות שבעל העקבות היה גם בעל נוצות, ודמה במידה מסויימת לעופות אלה, אם כי רגליו הקדמיות המפותחות וזנבו השרירי הארוך היו יכולים לספר לנו מייד כי היצור שלפנינו אינו ציפור.
גם אחרי אירוע ההכחדה בסוף הקרטיקון, ישראל המשיכה להיות ברובה מתחת למים, ושכבות של קירטון וגיר המשיכו להצטבר בה (שכבות אלה גלויות בשפלת יהודה, אך הן נשחקו בהרים וכך נחשפו שכבות הקרטיקון). רק לפני קצת יותר מעשרים מיליון שנה, בתקופת המִיוֹקֶן (Miocene), מדף היבשת התחיל להתרומם, הודות לכך שאפריקה נדדה צפונה והלוחות היבשתיים במפגש בינה לבין אירופה התחילו להתקמט, מה שאחראי להתרוממות רבות משרשראות ההרים סביב הים התיכון. לא כל היציאה מהמים התרחשה באותו הזמן. מישור החוף, כל הדרך עד מרגלות ההרים, נשאר מתחת למים עד סוף תקופת הפְּלִיוֹקֶן (Pliocene), לפני 3 מיליון שנים בלבד.
מעשרים מיליוני השנים האחרונות נמצאו באזורנו מאובנים רבים של יונקים, עופות, זוחלים, דו-חיים, צמחים ויצורים אחרים. בין המרשימים במאובנים מתקופה זו כמה מינים של פִּילָאים (Proboscidea), קבוצה הכוללת היום רק שלושה מיני פילים, אך בעבר הייתה מגוונת בהרבה. מהפילאים של הארץ כדאי לציין את הגומפותריום (Gomphotherium), פילאי בעל רגליים קצרות וראש מוארך, בעל חטים בלסת העליונה והתחתונה. אפשר לשער כי אורח חייו של סוג זה, שהתקיים בישראל לפני כ-10-8 מיליון שנה, היה דומה לשל ההיפופוטמים של היום. פילאי נוסף, שהתקיים באזורנו לפני כשני מיליון עד מיליון שנה בלבד הוא הממותה הדרומית (Mammuthus meridionalis), מין הממותה הגדול ביותר, ובין הגדולים בפילאים בכלל. מין זה התקיים בנופי חורש ויער שהיו נראים לנו מוכרים למדי, ובהם מינים רבים שקיימים עד היום. יחד איתו באותו הנוף חיו מיני אדם קדומים, ששרידי פעילותם, ומתקופות מאוחרות יותר גם מאובניהם, נמצאו גם הם בישראל.
למה לא סיפרו לנו על כל זה?
עכשיו כבר ברור למה כנראה לא נמצא מאובני דינוזאורים רבים בישראל. הדינוזאורים המזוזואיים היו כמעט כולם יבשתיים, בזמן שאנחנו היינו מתחת למים. אבל נמצאו אצלנו לא מעט מינים מעניינים של בעלי-חיים וצמחים מאובנים. למה הם לא יותר מוכרים בין אזרחי המדינה? למה בכניסה לשמורת טבע אפשר לקנות בובת יעל, אבל לא נותוזאורוס? למה ילדי ישראל מכירים את הממותה הצמרית מהסרט "עידן הקרח", אבל לא את הממותה הדרומית שלנו?
אפשר להאשים את תנועת מכחישי האבולוציה, אבל זו דווקא פורחת בארצות-הברית, מדינה שאוהבת ומוקירה את הדינוזאורים שלה. אולי זה כי אין בישראל מוזיאון פַּלֵאוֹנְטוֹלוֹגי, שבו ניתן לראות את המאובנים ושחזוריהם של היצורים שחיו פה בעידני עבר, אם כי אוסף המאובנים באוניברסיטה העברית, שבו שמורים רבים מהיצורים שהוזכרו בכתבה, פתוח לקהל כמה ימים בשנה. אולי אנחנו פשוט מוצפים בתגליות של דברים גדולים ומרשימים יותר מארצות אחרות, ולא מרגישים את הצורך לעסוק בממצאים הצנועים יותר שאצלנו.
תהיה הסיבה אשר תהיה, הגיע הזמן להוציא את מאובני ישראל מאלמוניותם ולהפכם לחלק בלתי נפרד מהכרת הארץ, על הנופים וההיסטוריה שלה. הגיע הזמן ללמד עליהם בכיתות ולכתוב עליהם ברשתות החברתיות. מהחילזון הזעיר במשטח העבודה במטבח, עד הגדול שבמוזזאורים: המאובנים הללו הם מרתקים, הם שלנו והם מלמדים אותנו על סיפורם של החיים על-פני האדמה!
איגור ארמיאץ' שטיינפרס, מכון דוידסון לחינוך מדעי
