השנה הסטודנטיאלית מסתיימת ומוסדות ההשכלה הגבוהים מתפארים במעבר המהיר ללמידה מרחוק בתקופת הקורונה. ביחס לביקורת על מוסדות החינוך השונים, דווקא במוסדות ההשכלה הגבוהה הכותרות מבשרות על הצלחה מסחררת - מעבר מהיר יחסית ללימודים מקוונים, אקדמיה גמישה וטכנולוגית "אפילו אצל חברי הסגל הוותיקים", מדווחים לנו בגאווה בתקשורת.
אז נכון, המעבר היה מהיר ואולי הקורונה אילצה את המוסדות להתקדם כמה צעדים קדימה וזה בהחלט מבורך, אבל האם מישהו השמיע את קולם של הסטודנטים שמרוב "למידה מרחוק" נשארו אי שם, רחוק?
עד לפני כעשור נחשבה האקדמיה למעוזם של צעירים ממעמד סוציו אקונומי גבוה בלבד. אולם דווקא התחזקותן של המכללות והנגשת ההשכלה הגבוהה הביאה בשורה אחרת - "תואר ראשון לכולם".
סטודנטים אינם חייבים להפסיק לעבוד ויכולים לשלב זאת עם הלימודים, הם אינם נדרשים לעזוב את הבית בשל הפיזור הגבוה של מוסדות ברחבי הארץ, והיצע גבוה של מלגות ותוכניות מאפשר סיוע במימון שכר הלימוד.
והנה, שנת הלימודים האקדמית 2019/2020 מסתיימת והיא מותירה סימני שאלה רבים בנוגע לאופן ולסטטוס שבו סטודנטים רבים יסיימו אותה.
בזמן שאנחנו שבויים באשליה שהנגשת ההשכלה הגבוהה בשיאה, ושהמוסדות האקדמיים הצליחו להתגבר על אתגרי הקורונה, ישנה שכבה לא מבוטלת של סטודנטים שמרוב "למידה מרחוק" ו"חדשנות טכנולוגית", פשוט נשארו מאחור. אלו הם אותם סטודנטים שנאבקו על ההזדמנות להיכנס לשערי האקדמיה, הסטודנטים מהפריפריות החברתיות והכלכליות.
מבול הנושרים יטרוף את הקלפים
נתוני ההרשמה לתשפ"א עשויים להיות מבלבלים - הם עדיין גבוהים, אולי גבוהים מתמיד. ישנן שתי סיבות לכך - הראשונה היא העובדה שמוסדות רבים מאפשרים השנה הרשמה ללא ציון פסיכומטרי עקב הקורונה, והשנייה היא שפלח "טרום הטיול הגדול" מצאו עצמם מחשבים מסלול מחדש ומקדימים את מועד תחילת לימודיהם.
אבל אם לא נערך היטב, מבול הנושרים יטרוף את הקלפים ויחזיר אותנו לאותה תקופה שחשבנו שהתקדמנו ממנה - כשהאקדמיה נועדה לעשירים. האמת היא, שאולי אפילו הסטודנטים הנאבקים על מקומם, בעצמם עוד לא מבינים שהם עלו על דרך ללא מוצא, אבל אין ספק שהשנים הבאות יהיו מהשנים הקשות ביותר שחוו סטודנטים מהפריפריות החברתיות והכלכליות.
סטודנטים מפריפריות חברתיות וכלכליות בדרך כלל צריכים לעבוד קשה מאד כדי להגיע לאקדמיה. הם חוסכים כסף, זקוקים לתמיכה משפחתית, ויותר מהכל, הם צריכים להאמין בעצמם וביכולתם להגיע רחוק. דווקא אלו, נפגעו הכי הרבה בתקופת הקורונה. אותם סטודנטים שמשפחותיהם איבדו את מקור ההכנסה, אלו שצריכים לעזור להורים ושביתם אינו אידאלי ללמידה מרחוק. אלו סטודנטים שהלמידה בזום היא הזדמנות עבורם לעבוד עוד משמרת עם אוזניות ומצלמה כבויה. זאת מבלי לציין את הסטודנטים שאין להם מחשב נייד או רשתות אינטרנטיות תקינות ובין היתר גם את אלו שנאלצו לעזוב את דירותיהם השכורות ולהתרחק מהמוסד האקדמי בו הם לומדים.
בימים אלו מסתיים הסמסטר ומתחילה תקופת המבחנים, בקרוב נתחיל להבין את היקף הנשירה, אותם סטודנטים שכבר האמינו שהצליחו לעלות על המסלול האקדמי, יגלו כעת שהלמידה מרחוק השאירה אותם מאחור- להם, המכה תהיה קשה מנשוא ואולי האמונה להוציא תואר אקדמי תישאר גם היא "מרחוק".
הקיץ הוא הזדמנות עבור האקדמיה לחשוב בצורה גמישה יותר, להכיר בשונות של הסטודנטים ולשנות סדרי עדיפויות בהתאם לכך. בשנה כזו, שיחת טלפון ממרצה לתלמיד על סף נשירה יכולה להשפיע הרבה יותר מדיוק הסילבוס. הדרך היחידה לעצור את מגיפת הנשירה היא שמוסדות ההשכלה הגבוהה יעצרו ויבדקו את התנהלותם וכיצד ניתן למנוע את המגמה המדאיגה הזו. איך אפשר בכל זאת לשמור על הערך החשוב של שוויון הזדמנויות באקדמיה, שלא לומר אפילו לבחור לקחת את המשימה "להיות אקדמיה שמצמצמת פערים". כזו שנלחמת עבור הסטודנטים שנפגעו, שיודעת להעניק ליווי אישי איפה שצריך יותר, שיודעת גם מרחוק - להשאיר את הפריפריה שלה, קרוב.
הדר ברוד-גדליה, מנהלת תוכנית "שגרירי רוטשילד" – תוכנית מנהיגות חברתית לסטודנטים מפריפריות חברתיות וכלכליות, מבית שותפויות אדמונד דה רוטשילד.
