(צילום: אוניברסיטת אוקספורד)
"זה היה אמור להיות מה שמייחד אותנו, באותו זמן. בני אדם, ורק בני אדם, השתמשו בכלים ויצרו אותם, הגדרנו את עצמנו כאדם יוצר הכלים. אז עכשיו אנחנו צריכים להגדיר מחדש מהו אדם, להגדיר מחדש מהו כלי, או לקבל את השימפנזים לחברת בני האדם".
כך תיארה חוקרת השימפנזים המפורסמת ג'יין גודול (Goodall), בסרטון שהפיק המכון הנושא את שמה, את מחשבותיה לאחר שראתה לראשונה שימפנזה משתמש בכלים. היה זה בשמורת גוֹמְבֶּה בטנזניה, בתחילת שנות השישים. השימפנזה שצפתה בו לקח גבעול עשב ארוך, הכניס אותו לקן של טרמיטים ושלף אותו שוב, כשהוא מכוסה בחרקים זועמים שנשכו את ה"פולש" ונאחזו בו. אז הביא את הגבעול לפיו ואכל את הטרמיטים בהנאה.
זה היה התיעוד המדעי הראשון לשימוש בכלים אצל בעלי חיים בטבע – דבר שנחשב עד אז, כמו שאמרה גודול, ליכולת השמורה לבני אדם בלבד. כלים מקיפים אותנו כל יום, כל היום, ואנחנו נעזרים בהם לאכול, לעבוד, לשחק, לנקות את הבית או את עצמנו – לעשות כמעט כל דבר. אין כל ספק שאנחנו המין הטכנולוגי ביותר בכדור הארץ, אך כפי שהראתה גודול, אנחנו לא היחידים שעושים שימוש בכלים.
כמעט 60 שנה לאחר התצפית בשמורת גומבה, אנחנו יודעים הרבה יותר לא רק על הכלים השונים שבהם משתמשים השימפנזים, אלא גם על חיות נוספות החולקות איתם את היכולת הזו: קופי אדם אחרים, קופים, דולפינים ואפילו ציפורים משתמשים גם הם בכלים. עם זאת, ההתנהגות הזו עדיין נדירה מאוד בעולם החי, ואיננו יודעים מדוע בעל חיים אחד משתמש בכלים, ואחר, הקרוב אליו מבחינה אבולוציונית, לא. יש הטוענים שהסוד טמון ביכולות הקוגניטיביות השונות של בעלי החיים, אחרים אומרים שמינים רבים פשוט אינם מוצאים תועלת בכלים. ואולי המפתח לשימוש בכלים הוא בכלל חברתיות וסובלנות.
