יש היום כ-33 אלף ישראלים בפוסט-דוקטורט בחו"ל, והמספר העצום הזו אינו תוצר של בחירה אלא של כורח המציאות. לנו המדענים מובהר היטב, מי שלא יעשה פוסט-דוק במוסד משמעותי בחו"ל, לא ימצא תקן באקדמיה הישראלית. מרגע שעלית על המסלול האקדמי, מדובר בתחנה הכרחית בדרך.
אני יצאתי לפוסט-דוק באוניברסיטת סטנפורד, לאחר לבטים רבים כמובן. אני אוהבת מאוד את מדינת ישראל, מחוברת אליה ורואה במולדתי גם את הבסיס הגאוגרפי להמשך חיי. ועם זאת, לא עוצרים שור בדישו, ולמען ההתקדמות המקצועית יצאתי מהארץ.
2 צפייה בגלריה
משמאל לימין: ד"ר טל רוה, ד"ר רעות שיינר, ד"ר גלי פיכמן, ד"ר עידן פרומין
(צילום: אסף פרדימן)
כשהגעתי לסטנפורד, והתחלתי את השתלבותי בקהילת המדע והרפואה הבינלאומית, גיליתי שאנחנו הישראלים מהווים מצרך מבוקש. אנו מגיעים עם השכלה ברמה גבוהה, במהלך ההכשרה שלנו באוניברסיטאות בארץ ניתנים לנו כל הכלים הנדרשים על מנת להצליח מקצועית. אוניברסיטאות מכובדות מברכות על נוכחותנו בהן, כנסים גדולים מבקשים את השתתפותנו, והאמירה "אני מישראל" מזכה אותנו לרוב במידה רבה של כבוד והערכה בפני עצמה. לרגע העולם נראה כולו פתוח בפנינו. במכוני המחקר הטובים ניתן להגיע במהירות יחסית למה שנקרא "from bench to bedside" ולפעול עם הידיים למען המטרות שהגענו לחקור ולטפל בהן, תקציבי עתק מגיעים כאשר פיתוח חדש ומבטיח מפציע באופק, והזדמנויות תעסוקתיות רבות ומתגמלות עומדות לפנינו.
בסטנפורד, בהנחיית פרופסור אירב ווייסמן, זכיתי לקחת חלק מרכזי במחקר פורץ דרך בטיפול בסרטן, במסגרתו גילינו שכחלק מדרך הפעולה שלו וכדי לחמוק ממערכת החיסון, הסרטן מפתח חלבון מסויים על תאי הגידול שמשתקים את היכולות החיסוניות של תאי דם לבנים הקרויים מקרופאגים וכך מונעים מהתאים האימוניים הללו להילחם במחלה ומאפשרים לסרטן להמשיך ולהתפתח. עבודתנו העיקרית נגעה לפיתוח נוגדנים, הניתנים באמצעות אינפוזיה, שיחסמו את החלבון המעכב ((CD47 ויאפשרו למקרופגים לעשות את עבודתם האימונית ולגדוע את הגידול הסרטני.
לקידום הפרויקט זכינו למימון של כ-20 מיליון דולר מהממשל בקליפורניה והצלחנו להגיע לתוצאות ממשיות בשטח עד ניסוי קליני ראשוני. במהלך הניסוי הקליני הנוגדנים ניתנו לבני אדם הסובלים מנון הודג'קינס לימפומה בשלבים מתקדמים, בהם הרפואה הקיימת אינה מציעה להם פתרונות נוספים, ואחוזי ההצלחה מעוררים השתאות. 33% מהחולים בקבוצת הניסוי הגיעו ממצב שבו איבדו תקווה להעלמות מלאה של הגידול. הדרך אמנם ארוכה ואנו מנסים להבין כיצד ניתן להעלות את אחוזי ההצלחה ולהרחיב את הפתרון לסוגי סרטן נוספים, אבל הפוטנציאל עצום, ובהיבט האישי זו זכות גדולה להשתתף במחקר משלב התגלית המדעית במעבדה ועד היישום הרפואי.
היום אני שוקלת את המשך דרכי, בסטנפורד. מציעים לי להמשיך להשתתף בפיתוח הטיפול לסרטן, עם משכורת נאה ותנאים טובים. בארץ, לעומת זאת, לפחות באקדמיה, האפשרויות מוגבלות בהיקף ובתנאים. חברים וקולגות אומרים לי שלא כדאי לחזור, שלא משנה כמה אתאמץ - לא אמצא משרה שתואמת את מידותיי המקצועיות, והתיגמול הכספי שאליו התרגלתי ושלו אני זקוקה בהתחשב ביוקר המחייה כאן. יכול להיות שהם צודקים, אבל אני משתדלת בכל זאת, כי הארץ הזו היא הבית שלי ובה אני רוצה לחיות ולעבוד. אהבתי למדינה, ולמשפחתי שנמצאת בה, אינה בת תחליף. עכשיו, בזמן הקורונה, שקשה יותר לטוס ולראות את המשפחה, מעמסת המרחק גדולה יותר ונוצרה הזדמנות לסייע לנו לחזור. אבל כדי שישראל תקצור את הפירות להשכלה המצוינת שקיבלנו אני והקולגות שלי, היא חייבת להשקיע תקציבים ותקנים במחקר ופיתוח, באקדמיה ובתעשייה. אחרת, ייצוא מדענים יהפוך לענף לאומי.
הצטרפתי לסדנת "חשיפה בתעשייה" הרביעית של ארגון ScienceAbroad בחסות טבע ובשיתוף משרד העלייה והקליטה וחברות ענק כגוגל, AionLabs סיילספורס מקינזי ועוד... סדנה שהעניקה לי כלים אדירים והבנה של האקו סיסטם בישראל. אני כאן מתוך תקווה שבעקבות כך אוכל למצוא את דרכי למשרה התואמת את כישוריי, השכלתי ויכולותיי, כך אולי הפיתוח הבא שאשתתף בו, יהיה פיתוח כחול לבן.
**הכותבת היא חוקרת במכון לרפואה משקמת באוניברסיטת סטנפורד, המתמקדת באימונותרפיה לסרטן ומחלות זיהומיות. את תואר הדוקטורט היא קיבלה במכון וייצמן למדע, כשהמנחה שלה הייתה פרופסור עדי קמחי.
לאחרונה התקיים האקתון רעיונות ומיזמים של מדענים ישראלים בכירים מרחבי העולם, במעמד שגריר בחריין, היזם דב מורן ואיש העסקים מריוס נכט. האירוע היווה אות הסיום לשבוע "חשיפה לתעשייה" של ScienceAbroad, שמטרתו להשיב את המדענים הישראלים מחו"ל ארצה.
