זו כבר לא שאלה אם זיהום האוויר הורג או לא, גם לא אם מגוון המינים מדלדל או לא, ואפילו לא אם יש או אין משבר אקלים. התשובות לכל השאלות הללו ברורות ומוכרות: כן וכן וכן. גם הפתרונות ידועים ומוכרים: ריסון גידול האוכלוסין, הפחתת הצריכה, מעבר לאנרגיות נקיות, לתחבורה ציבורית וחשמלית, למזון מהצומח ועוד. ובכל זאת, למרות כל אלו, כמעט כל אחת ואחד מאיתנו ממשיך בשלו, ולא נותן לעובדות או למציאות לבלבל אותו.
ומה היא בכל זאת השאלה שמעסיקה את כולנו עכשיו כשאנחנו נדרשים לעסוק במשבר האקולוגי-אקלימי? במילים פשוטות: מה המרחק בין הסיכון לסיכוי? כלומר מהו הסיכון האישי והלאומי שהמשבר משית עלינו ומהו הסיכוי שכל התחזיות הללו התממשו כמו גם הסיכוי לתקן את שקלקלנו. כי על הפער הזה בין הסיכון לסיכוי, בין "סוף העולם קרב" ל"נאכל ונשתה ונקנה עד דה לא ידע כאילו אין מחר," על פער הזה עומד כל הסיפור כולו.
רשימת הסיכונים ארוכה ומדאיגה. במבט האגוצנטרי מדובר בעיקר על תחלואה ותמותה מזיהום אוויר, המוערכת בכ-7 מיליון אנשים בשנה בעולם, וזו הערכה בחסר, אך גם כתוצאה משינויי אקלים בכל רחבי הגלובוס: גלי חום וקור, שריפות, הצפות ועוד. ההתחממות הגלובלית והעלייה בטמפרטורה צפויה גם לגרום לעומס הולך וגובר על הגוף האנושי. גם הסוגיה של ביטחון מזון ומים עולה שוב ושוב על השולחן, וככל שהמשבר האקולוגי-אקלימי יחריף והלחץ שהאנושות משיתה על הטבע יגדל, אנחנו צפויים למשבר מזון ולפגיעה בכמות ובאיכות של המזון.
סופות, הצפות, שריפות וגלי חום וקור גם יפגעו ואפילו ישתקו תשתיות חיוניות, ממערכות חשמל ומים ועד מערכות תחבורה, כמו גם בבתים פרטיים ובעסקים ותעשיות. כל אלו יגרמו ליוקר מחייה גבוה יותר ולפערים חברתיים קיצוניים יותר בין ובתוך מדינות, לצד עוני ורעב, ולתנועה מוגברת של פליטים. לצד אלו, הפגיעה המאסיבית בסביבה הטבעית, במגוון המינים, בבתי גידול ובמערכות אקולוגיות, בשל כיבוש של שטחים נרחבים על ידי האדם לטובת בינוי, חקלאות ותיעוש ולטובת מיצוי משאבי טבע, ואיתם פליטה של מזהמים רבים לאוויר, למקורות המים וליבשה והתחממות גלובלית, יגרמו לפגיעה בשירותי המערכות האקולוגיות, שירותים המאפשרים את קיום החיים בטבע לרבות אלו של המין אנושי.
מה הסיכוי שכל אלו יתרחשו בימינו? התחזיות הרבות, הדו"חות המדעיים השונים והסימנים בשטח מראים שהמשבר האקולוגי-אקלימי גדול מאוד והשפעותיו העוצמתיות כבר כאן ועכשיו. די לומר שרבות מהתחזיות המדעיות שנראה כמו אפוקליפטיות לפני כמה שנים מקדימות את עצמן, ולמרות כל אלו האנושות לא מצליחה לרסן את פליטות גזי החממה מעשה ידי אדם כנדרש ולמתן את ההשפעות ההרסניות של המשבר.
והאם יש סיכוי?
אין ספק שלא רק שאפשר לתקן, אלא שאנחנו חייבים לעשות כן, ואם לא בשבילנו אז למען ילדינו ונכדנו שיצטרכו לשאת בעול. גם הקהילה המדעית שמציגה לנו מציאות קשה מאוחדת בדעה שאם נפעל בנחשיות ומיד, נוכל למתן את השפעות המשבר באופן משמעותי. אבל כדי לצמצם את הפער בין סיכון לסיכוי חייבים להתנהל אחרת, לשנות הרגלים, לקחת אחריות ובעיקר לעשות.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןאין ספק שנצטרך להמציא ולאמץ שינויים טכנולוגים, במעבר מדלקים מאובנים לאנרגיות מתחדשות ולמזון מתורבת במקום מזון מהחי ועוד ועוד, כמו גם טכנולוגיות לספיגה וקיבוע של גזי חממה, דוגמת פחמן דו חמצני, מתהליכים שונים ואפילו מהאטמוספירה, אבל אלו לא יספיקו.
המשבר האקולוגי-אקלימי הוא משבר ערכי ומוסרי, בין מה ראוי ומה כדאי, בין מה אני רוצה למה אני באמת צריך, ובין אני, כאן ועכשיו לטוב משותף. בלי שינויי מהותי במערכות הכלכליות והתרבותיות שלנו השינוי המיוחל בשטח לא יגיע. אין ספק שאנחנו יכולים לשנות מסלול, אבל השאלה היא אם אנחנו מוכנים לכך ואם אנחנו רוצים.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
