הסתכלו היטב בתמונה שלפניכם. אתם רואים איור מדויק מאוד של מקסיקו סיטי מלמעלה שכולל עשרות אלפי פרטים - ממבנים ועד כבישים ופארקים. מלאכת הציור ארכה כארבעה ימים, ובסופה התברר שרמת הדיוק של היצירה עומדת על 100%. איכשהו הצייר הבריטי, סטיבן ווילטשייר, לא פספס דבר. הוא דייק אפילו במספר החלונות שצייר בכל בניין. כל זה כשלעצמו מרשים מאוד, אולם כשמגלים שווילטשייר צייר את העיר מהזיכרון בלבד הופכת ההתרשמות לפליאה של ממש.
ווילטשייר, 48, מתמחה בציורי ערים מהאוויר. הוא נוהג לעלות לטיסת מסוק בת חצי שעה מעל שמי העיר, "מצלם" אותה במוחו המבריק ולאחר הנחיתה מצייר אותה על קנבס אחד לאחד, מלאכה שאורכת כמה ימים. עד כה הספיק "לצלם" ולצייר ערים גדולות רבות, מסינגפור ועד ניו יורק. גם ירושלים ברשימה. היכולת הפנומנלית לזכור בצורה מושלמת נוף עירוני שראה לזמן קצר העניקה לו את הכינוי The Human Camera (המצלמה האנושית) והולידה קריירה בינלאומית בתחום. המוזיאונים הנחשבים בעולם מציגים את ציוריו, הוא פתח גלריה משל עצמו והוציא לאור ספרי אמנות. ב-2006 הוא אף קיבל את עיטור האימפריה הבריטית כהוקרה על שירותיו לעולם האמנות.
הוא נולד בלונדון להורים ממערב הודו. את השנים הראשונות לחייו העביר באילמות מוחלטת ולא התייחס כלל לאנשים בסביבתו. בגיל שלוש אובחן כאוטיסט, וללא שפה הוא חי לגמרי בעולם משלו. בגיל חמש הבחינו המורים בבית הספר שהילד האילם מבלה שעות בציור. עד מהרה התברר שהוא מתקשר עם העולם באמצעות שפת הרישום: קודם חיות, אחר כך האוטובוסים בלונדון ולבסוף בניינים. רישומיו המוקדמים חשפו כישרון טבעי מולד. כדי לעודד אותו לדבר החליטו אנשי צוות ההוראה לקחת ממנו את ציוד האמנות שלו כדי שייאלץ לבקש אותו. סטיבן הצעיר התעצבן, נהם בכעס ובסופו של דבר השמיע את המילה הראשונה שלו - "נייר" (אגב, בדיוק כמו פיקאסו). הוא למד לדבר רק בגיל תשע, ועד היום מתקשה בתקשורת שלא בתיווך בני משפחתו. כיצד אדם שרוב תפקודיו המנטליים נמוכים מהנורמה אוחז בזיכרון וביכולות ציור וירטואוזיות שהאדם הממוצע יכול רק לחלום עליהם? קוראים לזה תסמונת סוואנט.
משמעות המילה "סוואנט" (Savant) בצרפתית היא מלומד. תסמונת סוואנט היא מצב רפואי נדיר שבו אדם מבטא יכולות יוצאות מגדר הרגיל בתחום צר וספציפי מעולם המתמטיקה או האמנות - שעומדות בניגוד גמור ללקויות בולטות בשפה, בקשרים חברתיים ובכישורים שכליים כלליים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האשפות המתמטית באה לידי ביטוי בסוג מסוים של חישובים כמו חישובי לוח שנה (לדוגמה, יכולת לומר על איזה יום בדיוק ייפול הסילבסטר בשנת תתר"א) או חישוב בעיות מתמטיות מורכבות מאוד (כמו חישוב שורש של שבר ומתן פתרון עם עשרות ספרות אחרי הנקודה העשרונית או מסוגלות לקבוע ברגע אם מספר בעל שבע ספרות הוא מספר ראשוני). היכולות באמנות יתמקדו בציור מדויק בצורה בלתי נתפסת או בנגינה מושלמת של יצירות ארוכות ומסובכות מבלי להשקיע שעות באימון ובתרגול.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במקביל לגאונות הקיצונית בתחום הספציפי, רוב הלוקים בתסמונת זוכים גם בזיכרון עילאי. הם זוכרים בעל פה עובדות, מספרים, לוחיות רישוי, מפות, רשימות ארוכות של תוצאות ספורט, תאריכים או פרטים לא חשובים. חלקם יכולים לזכור ולשחזר קטעים ארוכים של מוזיקה, טקסט או תמונות, ואחרים יכולים לספר לכם מה הם לבשו או אכלו בכל יום מימי חייהם ואם ירד גשם באותו היום. יש סוואנט שמסוגלים לספק הערכת מרחק מדויקת באמצעות התבוננות בלבד ("אנחנו רחוקים 117 מטרים מהקיוסק") או לומר כמה זמן חלף מרגע מסוים מבלי להסתכל בשעון ("דיברתי איתו בטלפון לפני שעתיים, 23 דקות ו-44 שניות").
התיעוד הרפואי הראשון של התסמונת צוין ב-1783, אולם שמה נטבע רק כמאה שנים מאוחר יותר על ידי הרופא הבריטי ג'ון לנגדון דאון, אותו אחד שגם אפיין לראשונה תסמונת דאון. דאון עקב אחר ילד שכולם החשיבו למוגבל אולם היו לו יכולות יוצאות דופן. הוא הצליח, בין היתר, לקרוא את ספרו של אדוארד גיבון "תולדות שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית", ואחר כך לצטטו מילה במילה מתוך הזיכרון. רק כדי שתבינו את גודל ההישג: הספר של גיבון כולל שישה כרכים וכ-3,000 עמודים. הילד הזה לא החמיץ אפילו מילה. יחד עם זאת, הוא גם לא הבין מילה ממה שקרא.
לדאון לא היה מושג קלוש איך ילד שמתקשה בביצוע פעולות פשוטות מצליח לעשות כזה דבר. הוא העניק לתסמונת את השם Idiot Savant או בתרגום חופשי לעברית - אידיוט מלומד. בתקופה ההיא המונח "אידיוט" היה מקובל בקהילה המדעית כדי לתאר אדם עם מוגבלות שכלית עמוקה (מנת משכל מתחת ל-20). בהמשך הורידו את המילה "אידיוט" משמה של התסמונת, אבל לא רק בגלל הפוגענות - אלא כי התגלה שהיא פשוט לא מתאימה. מנת המשכל של רוב הלוקים בסוואנט היא מעל 40, והם סובלים ממוגבלות שכלית בינונית.
הכישורים המרשימים מתקיימים יחד עם מצבים נוירו-התפתחותיים חריגים. כ-50% מהאנשים עם תסמונת סוואנט סובלים מהפרעה בספקטרום האוטיסטי, ול-50% האחרים יש צורות אחרות של פגיעה או מחלה במערכת העצבים המרכזית. רבים מהלוקים בסוואנט סובלים גם מעיוורון.
הסוואנט המפורסם בעולם הוא דניאל טאמט מאנגליה. הוא אומנם סובל מאספרגר, יש לו פחד עצום מקהל והוא מתקשה בזכירת פרצופים - אך הוא נחשב לאוטיסט בתפקוד גבוה, מה שמאפשר לו לתקשר עם חוקרים בתחום ולהסביר לאחרים על יכולותיו. טאמט הוא בעל זיכרון פנומנלי, והוא מחזיק בשיא האירופי של זיכרון ושחזור המספר פאי. הוא שחזר אותו מול קהל סטודנטים לאורך כמה שעות עד הספרה ה-22,514 שלו. הוא גם גאון מתמטי המסוגל לבצע חישובים מורכבים בעל פה. את תוצאות החישובים האלה הוא מתאר באופן צורני, ויזואלי ורגשי. לדבריו, לכל מספר עד 10,000 יש במוחו צבע ותחושה ייחודיים, והוא מחליט אם מספר הוא ראשוני או פריק רק לפי התחושה.
יכולת נוספת שיש לו היא רכישת שפות במהירות קיצונית. טאמט דובר אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, ליטאית, פינית, אסטונית, וולשית ואספרנטו. עבור הסרט התיעודי עליו הוצע לטאמט האתגר ללמוד איסלנדית תוך שבוע ימים. איסלנדית נחשבת לאחת השפות הקשות בעולם, אבל טאמט נענה לאתגר. לאחר שבוע הוא הצליח להתראיין בשידור חי באיסלנדית נהדרת, ואף לפטפט בנינוחות עם המנחים כאילו היא שגורה בפיו. ב-2005 יצא לאקרנים הסרט המדובר שזכה לשם "המוח הגדול", ושנה אחר כך יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "נולדתי ביום כחול".
טאמט מתראיין באיסלנדית
עוד הרבה לפני שטאמט הביא את תסמונת סוואנט לקדמת הבמה, היא זכתה לתהילה הודות לסרט "איש הגשם" מ-1988 שבו גילם דסטין הופמן את ריימונד רביט, בחור בעל כישורים מתמטיים אדירים וזיכרון נפלא שהגיעו בעסקת חבילה עם מגבלות קוגניטיביות והתנהגותיות חמורות. הסרט מבוסס על סיפורו של קים פיק, אמריקני שאובחן תחילה עם אוטיזם והפגין לאורך כל חייו מוגבלות חברתית ברורה. הסוואנט של פיק התבטא בזיכרון חזותי על-אנושי. הוא קרא אלפי ספרים בחייו, במהירות של כעשר שניות לדף, ואת רובם שמר בשלמותם בזיכרונו, עובדה שהעניקה לו ידע כללי פנומנלי. רק ב-2008, שנה לפני מותו, התברר שהאבחון לאוטיזם היה שגוי. פיק סבל מתסמונת FG, מחלה גנטית נדירה שבה אין הפרדה בין החלקים השמאלי והימני של המוח. המחלה יוצרת עיכוב התפתחותי פיזי, טונוס שרירים נמוך, פיגור שכלי, הפרעת קשב ותווי פנים ייחודיים. האבחון לסוואנט, עוד תסמונת נדירה, נותר על כנו - מה שאומר שפיק חי את חייו עם שתי תסמונות נדירות מאוד.
ב-2017 הסוואנט שוב הגיעה למסך, הפעם עם "הרופא הטוב", סדרה אמריקנית שבה הדמות הראשית, ד"ר שון מרפי, הוא מנתח צעיר ואוטיסט בעל תסמונת סוואנט.
יש לציין שזמן המסך שהתסמונת מקבלת עומד בסתירה לשיעורה באוכלוסייה, שכן מדובר בתסמונת נדירה שהלוקים בה הם שיעור אפסי מתוך ציבור האנשים עם מוגבלויות. לפי הערכות רק אחד מתוך מיליון בני אדם נושא את התסמונת, ובקרב נשים היא נדירה עוד יותר, שכן שישה מתוך שבעה הלוקים בה הם זכרים.
ברוב המוחץ של המקרים מדובר בתסמונת מולדת שמתגלה בשנות הילדות המוקדמות. במספר זעום של מקרים - כ-40 שדווחו בסך הכול בספרות הרפואית – אנשים לקו בה במהלך חייהם בעקבות תאונה או מחלה. במילים אחרות, הם נולדו עם מוח תקין וממוצע, חיו חיים רגילים לגמרי ואז יום אחד הם קיבלו מכה בראש, משהו השתבש במוח שלהם והם הפכו לגאונים בן-רגע.
אורלנדו סרל מווירג'יניה היה רק בן עשר כאשר נפגע בראשו במהלך משחק בייסבול ואיבד את ההכרה. הפגיעה החזקה הייתה בצד השמאלי של ראשו, אך למרות עוצמתה כעבור זמן קצר הוא חזר להכרה. אחרי האירוע גילה הילד יכולות מתמטיות מופלאות וזיכרון יוצא דופן שלא היו קיימים לפני התאונה. פתאום הוא גילה שהוא מסוגל לנקוב ביום המדויק בשבוע שבו חל כל תאריך, ולהיזכר מה היה מזג האוויר בכל אחד מהימים מאז התקרית.
מאז התאונה חלפו למעלה מ-40 שנה, ומיומנות זיכרונו של סרל הלכה והשתכללה. כיום הוא זוכר את הפרטים הקטנים ביותר של שגרת יומו בכל אחד מהימים שחלפו מאז התאונה. סריקות מוח במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה אישרו שסרל ניחן בחישוב תת-מודע, ומיומנותו אינה מבוססת על זכירת תאריכים.
דרק אמאטו מקולורדו היה מאמן עסקי ללא שום עניין מיוחד במוזיקה. ב-2006, כשהיה בן 39, הוא ביצע קפיצת ראש מטופשת לתוך בריכת שחייה רדודה, קיבל זעזוע מוח ואיבד את השמיעה באוזן שמאל. לאחר שחרורו מבית החולים הוא נמשך באופן בלתי מוסבר לפסנתר, אף שמעולם לא נגע בו. הוא החל לראות נקודות שחורות-לבנות שאותן היה יכול להמיר לתווים על הפסנתר. כיום הוא מתפרנס מהלחנות, מהופעות, מהקלטות וכמובן מהרצאות, שבהן הוא מספר לקהל ההמום על המתנה שקיבל באמצע החיים.
ב-1994 עמד טוני צ'יקוריה, מנתח אורתופדי מניו יורק, בפינת רחוב ודיבר בטלפון ציבורי. שיחתו נקטעה ברגע אחד כשמכת ברק פגעה בו. אחות שהייתה באזור הניחה שהוא לקה בדום לב וביצעה בו החייאה. הוא שרד, ובמשך כשבועיים סבל מבעיות קלות בזיכרון. כשהן נעלמו הוא חזר לשגרת חייו, ושב לבצע ניתוחים אורתופדיים כאילו הברק מעולם לא הכה בו. רק דבר אחד השתנה: הוא הפך לצרכן כפייתי של מוזיקה קלאסית ונולדה בו התשוקה לנגן אותה, משהו שמעולם לא קרה קודם לכן - צ'יקוריה לא ידע לנגן על שום כלי. זמן לא רב לאחר הפגיעה הוא שמע מנגינה בחלומו ש"נתקעה" והדהדה בראשו. הוא החליט לשעתק אותה, וכך נוצרה יצירה לפסנתר בשם "פנטזיה: סונטת הברק, אופוס 1", שהתווים שלה משתרעים לאורך 26 עמודים.
בשנת 2002 ג'ייסון פאדג'ט, מוכר רהיטים מטקומה, וושינגטון, נפל קורבן לשוד אלים שהתרחש מחוץ לבר קריוקי. למזלו הוא שרד את התקיפה, והאירוע הסתיים רק בפוסט-טראומה ובזעזוע מוח. אחרי שהחלים הוא החל לראות "דימויים", כפי שהוא קרא להם, ולשרטט אותם על נייר. כשהראה אותם לאחרים, למד שהתבניות החוזרות הן פרקטלים (צורות גיאומטריות בעלות פרטים קטנים). הצעיר שתיאר את עצמו כ"סולד ממתמטיקה" לפני השוד פיתח תשוקה אובססיבית למתמטיקה, פיזיקה והנדסה. מסטודנט שלא הצליח לסיים את לימודיו באוניברסיטה הוא הפך לסטודנט נלהב, שלוקח קורסים מתקדמים במתמטיקה כדי להבין לעומק את הצורות הגיאומטריות המורכבות שהוא משרטט בכפייתיות. הוא מכנה את הפציעה שלו "ברכה נדירה", וכתב עליה ספר שהפך לרב-מכר.
יש עוד כמה וכמה סיפורים מדהימים כאלה, אבל העיקרון חוזר על עצמו: חבלת ראש, שיטיון או פגיעה אחרת במוח מובילים באופן פרדוקסלי להופעתה של יכולת יוצאת דופן. השם הרשמי שניתן לתופעה הוא "תסמונת סוואנט נרכשת". כמו בתסמונת סוואנט קלאסית, היכולות החדשות מגוונות, וכוללות יכולת מתמטית, אומנותית או זיכרון יוצא דופן.
אף על פי שישנם מצבים רפואיים מסובכים מאוד ושכיחים יותר בקרב האוכלוסייה, תסמונת סוואנט, הן המולדת והן הנרכשת, מעוררת התעניינות רבה בקרב מדענים. חוקרים רבים התמידו במשך שנים בניסיון עיקש לענות על שאלת מיליון הדולר: מה שונה במוח של אלה שנולדו עם סוואנט, ומה השתנה במוח של אלה שלקו בה במהלך החיים? או בפשטות: איך לעזאזל הם עושים את זה?
נראה כי מספר התיאוריות שהוצעו עד היום כדי להסביר את הצירוף המדהים של יכולת ומוגבלות שווה למספר מקרי הסוואנט בעולם. היו שטענו שניתן להסביר חלק מן המקרים בזיכרון צילומי. הגאון בחישוב תאריכים, לדוגמה, זוכר תמונה של לוח מודפס של אלף שנים. התיאוריה הזו התעלמה מהעובדה שרבים מהלוקים בסוואנט הם עיוורים שלא ראו אות מודפסת מימיהם. אחרים ניסו למצוא מקור תורשתי, אולם הניסיונות לא הוכתרו בהצלחה יתרה, שכן ברוב המקרים קרובי משפחה מדרגה ראשונה של הלוקים בתסמונת לא הפגינו שום סוג של כישורים מיוחדים.
הפסיכיאטר האמריקני דרולד א. טרפרט, שהלך לעולמו לפני כשנתיים, הקדיש את חייו לחקר האפידמיולוגיה של תסמונת סוואנט. הוא ייעץ ליוצרי הסרט "איש הגשם", הוציא לאור שני ספרים בנושא וגם הקים אתר אינטרנט שסוקר ומסכם את הספרות העולמית ומספק פרופילים של אנשים עם התסמונת. לדבריו, שום מודל של תפקודי מוח וזיכרון לא יהיה שלם לעולם עד שיוכל להסביר במלואו את הצירוף הצורם של יכולת ומוגבלות. מראשית שנות ה-2000 חלה התקדמות רבה, אך נותרו שאלות רבות ללא מענה. טרם נמצא הסבר יחיד ומספק לכישורים של הלוקים בתסמונת. לחלקם יש שוני עצבי מסוים, אבל המוחות של רובם אינם חריגים מבחינה אנטומית ופיזיולוגית. גם הם עצמם לא מסוגלים להצביע על הדרך שבה הם מבצעים את הפעולות האלה. הם מעידים שזה פשוט קורה.
את אחת מההשערות המעניינות העלו הנוירולוגים האמריקנים גלבורדה וגשוינד ב-1987. השניים שמו לב לעובדה שצד ימין של מוח העובר מתפתח מהר יותר מצד שמאל, שנותר חשוף יותר לגורמי סיכון ונתון להשפעות טרום-לידתיות למשך זמן ממושך יותר. גורם סיכון כזה הוא ההורמון הזכרי טסטוסטרון, שעלול להאט את קצב הגדילה של קליפת המוח. אם מסיבה כלשהי מפריע הטסטוסטרון להתפתחות מחצית המוח השמאלית, עשויים תאי עצב לנדוד משם אל המחצית הימנית, המפותחת יותר, ולגרום להתפתחות-יתר שלה. השערה זו מסבירה הן את העובדה שמרבית הלוקים בסוואנט הם זכרים, והן את העובדה שכישוריהם (להוציא את מחשבי החישובים) קשורים במחצית המוח הימנית.
הרעיון של אזור מוח אחד שמגויס להשתלט על תפקוד של אזור פגוע אחר הוא מרכזי בהסבר תסמונת סוואנט מולדת, והוא שב ועולה גם בתסמונת הנרכשת. במשך מאות שנים שלטה בקהילה המדעית השקפה פסימית למדי על היכולת של רקמות עצביות להתחדש ולחווט את עצמן מחדש מול פציעה או מחלה. ב-1998 הציג הנוירוביולוג ברוס מילר מחקר מסקרן במיוחד. הוא בחן 12 מקרים של קשישים שלקו בדמנציה חזיתית-זמנית (FTD) והפגינו לפתע כישורים מוזיקליים או אמנותיים יוצאי דופן, בפעם הראשונה בחייהם. שיטיון מסוג FTD שונה משיטיון אלצהיימר, מפני שמדובר בתהליך ניווני שמתמקד באונות הפרונטאליות ולא בכל אזורי המוח. מחקר זה ומחקרים אחרים שנעשו בראשית שנות ה-2000 מצביעים על כך שאובדן תפקוד באונה הקדמית השמאלית עשוי להוביל להפעלת מיומנויות אמנותיות או מוזיקליות.
ועדיין נשארנו עם השאלה - איך זה קורה? איך אדם מקבל פתאום כישורים שמעולם לא החזיק בהם?
יש הטוענים שהפיצוי איננו פיתוח של יכולות חדשות, אלא שחרור של יכולות קיימות שהיו רדומות. אנחנו נוהגים לחשוב על תינוקות שרק נולדו כעל טאבולה ראסה, ומאמינים שדברים נחקקים במוח שלנו באמצעות השכלה וניסיון חיים. זה רחוק מלהיות מדויק. חלק מהידע האנושי עובר אלינו בתורשה ולא נרכש במרוצת החיים. אדם מגיע לעולם עם מערכת של נטיות מולדות, שמאפשרות לו לעבד את מה שהוא רואה או להבין את "חוקי" המוזיקה, האמנות או המתמטיקה. לפי ההסבר הזה, אירוע טראומטי אשר פוגע באזור מסוים משחרר פוטנציאל רדום כלשהו שהיה קיים שם כל הזמן, מבלי שהאדם היה מודע לו. בעצם בעלי גאונות ממוקדת לא מגלים ידע חדש אלא מצליחים להתחבר לידע קיים, משהו שהאדם הרגיל לא מסוגל לעשות.
בהנחה שלכולנו יש כישורים חבויים איפשהו שם במוח, האם יש דרך להפעיל אותם מבלי לקבל חבטה בראש או ללקות בשבץ?
בניסוי שערכו חוקרי מדעי המוח ריצ'רד צ'י ואלן סניידר מאוניברסיטת סידני, הם השתמשו בטכנולוגיה חדישה כדי לספק הוכחות לכך ששינויים במוח אחראיים למיומנויות הממוקדות הנרכשות. החוקרים השתמשו ב-tDCS (Transcranial Direct Current Stimulation) כדי לנסות להשרות כישורים דמויי גאונות ממוקדת במתנדבים שהסכימו לניסוי. tDCS היא שיטת גירוי מוחי לא פולשנית, המבוססת על שימוש בזרם חשמלי ישר בעוצמה חלשה העובר דרך הקרקפת במטרה לשנות את הרגישות העצבית במוח. השיטה מייצרת זרם חשמלי מקוטב שמצמצם את הפעילות המוחית באזור במחצית השמאלית המעורב בקליטה חושית, בזיכרון, בשפה ובתהליכים שכליים אחרים, ומגביר פעילות במחצית הימנית.
החוקרים ביקשו מהמשתתפים בשעת הטיפול ובלעדיו לפתור את חידת תשע הנקודות: לחבר שלוש שורות ובהן שלוש נקודות בקווים ישרים בלי להרים את העט ובלי לחזור על הקווים. זוהי חידה מאתגרת, שלפתרונה נדרשות יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה.
איש מבין 33 המשתתפים לא הצליח לפתור את החידה לפני הגירוי, וכמוהם גם 29 משתתפי בקרה שנחשפו לגירוי דֶמה, כלומר חוברו לאלקטרודות ללא זרם חשמלי. ואולם, כשהועבר זרם פתרו את החידה בהצלחה 14 מהנבדקים.
שימוש ב-tDCS או בטכנולוגיה מקבילה יכול לעורר ולכבות אזורים במוח, לשחרר מצוינות חבויה ולהרחיב את היכולת היצירתית באדם. אם נלחצתם מהרעיון לגרות את המוח באמצעות זרם חשמלי, דעו שיש הטוענים שפתרון טכנולוגי אינו הכרחי. ייתכן שדי במדיטציה או אפילו באימון קפדני במיומנות אמנותית כדי להדליק את הצד הימני, האמנותי יותר, של המוח - וכך לחשוף יכולות שטרם גילינו.
המחקר הזה ומחקרים אחרים מספקים עדות חשובה לכך שהר של פוטנציאל מתגורר במוח של כולנו. עכשיו נשאר לנו רק למצוא את הדרכים הטובות ביותר להתחבר ל"גאונות הממוקדת" הפנימית, לאותה פיסה של איש הגשם ששוכנת בתוכנו, מבלי לפגוע בשלמותם של שאר התחומים השכליים.
