פרופ' דוד הראל, נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, נסער. "אתה שואל אותי ממה אני הכי מודאג בעקבות הדוח שלנו על מצב המדע בישראל? אז תרשה לי לומר קודם שאני הכי מודאג ממה שדווקא לא מופיע בדוח - מהשלכות הצעדים האחרונים של הממשלה על המדע הישראלי, מההתנהגות הלא-רציונלית של מקבלי ההחלטות".
הראל, פרופסור למדעי המחשב במכון ויצמן למדע וחתן פרס ישראל, מנצל בשבועות האחרונים כל במה כדי להזהיר מפני האיום הגדול שמהווה המהפכה המשפטית על המחקר בארץ. "קצב הצעדים מסחרר ומפחיד. עד שנסיים את השיחה, יכולים לקרות דברים מדאיגים נוספים. זה לא רק המהירות, זה גם הזלזול במומחים. לא ייתכן לומר ש'הרפורמה המשפטית לא תשפיע על הכלכלה', כאשר גווארדיה עצומה של מומחים מן השורה הראשונה מכל העולם אומרים אחרת.
"אם התהליך הנוכחי יימשך, ייפגעו כאן לדעתי לא רק מערכות המשפט, הכלכלה והגנת האזרח; אין להוציא מכלל אפשרות התערבות בחופש המחשבה האקדמי ופגיעה הרת אסון בתקציבי המחקר וההשכלה הגבוהה. המהלך לא יפסח גם על האקדמיה הלאומית למדעים. כן, אני מודאג מזה שיום אחד יבוא מישהו ויקצץ ב-20% את תקציב הוות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב להשכלה הגבוהה – י"ו), או שינסו להכתיב לי על מה לכתוב דוח ועל מה לא. ברור שלהמשך התהליכים יהיו השלכות הרסניות על החינוך ועל התרבות של מדינת ישראל, וכפי הנראה גם על עוצמתה המדעית, אבל ללא כל ספק על הערכים שבבסיס הקמתה".
23 חוקרים, שש ועדות
השורה הראשונה בדוח מצב המדע לשנת 2022 של האקדמיה למדעים מלהיבה, אבל התחתונה מדאיגה: המדע בישראל אמנם מגיע להישגים מרשימים, בעיקר בזכות אוצר-הטבע הלאומי - ההון האנושי של מדענים וחוקרים. אבל מבט מעמיק יותר, ובעיקר השוואה למתרחש בעולם, מעוררים דאגה עמוקה מפני תהליכי עומק שליליים: גם במקומות שבהם כבר נרשמים לישראל הישגים - הם עדיין נמוכים מאלה של מדינות בגודל דומה עם פעילות מדעית משמעותית, כמו שבדיה, שווייץ, סינגפור ודנמרק. המוח היהודי מייצר לנו פטנטים? המוח הלא-יהודי מייצר יותר, והוא רעב לא פחות להצלחות, ומרופד יותר באמצעים.
זה קורה אחת לשלוש שנים, על-פי חוק: האקדמיה מכינה ומציגה בפני הכנסת וממשלת ישראל סקירה עדכנית על מצב המדע והמחקר בארץ בהשוואה לעולם, שמלווה בהמלצות מפורטות. על הכנתה שקדה במשך כשנתיים ועדה מיוחדת מטעם האקדמיה למדעים, ובה 23 מבכירי החוקרים בישראל מכל תחומי המדע - אנשים שרובם אפילו לא מכירים זה את זה - בראשות הפרופסור לכימיה רשף טנא ממכון ויצמן למדע. תחתיה פעלו שש תת-ועדות לבחינת תחומים ממוקדים. הם נפגשו עם עשרות בעלי תפקידים במערכת ההשכלה הגבוהה והמחקר המדעי בישראל, עברו על אלפי נתונים, והוציאו מסמך מרתק להפתיע - 185 עמודים עתירי גרפים צבעוניים, הכתובים בשפה בהירה ותמציתית ומאפשרים הצצה נדירה לאחורי הקלעים של המערכת המורכבת והרגישה שאמורה לשמר את ייחודה האיכותי של ישראל. הדוח, שעיקריו מובאים בעמודים אלה, יוגש ביום שלישי הקרוב לנשיא המדינה ומיד אחר-כך לכנסת ולממשלת ישראל, אם יואילו כמובן למצוא לכך זמן בתוך בולמוס המהפכה המשפטית.
מדינה משכילה, ובכל זאת
מי שחושב שעולם המדע מתנהל, לטוב או לרע, בבועה ואינו מושפע מן השינויים הדרמטיים שעוברים על החברה הישראלית, כדאי שיתעורר. לא צריך זכוכית מגדלת כדי להבין מהדוח, למשל, איך משפיע מעמדה של ישראל בעולם על איכות המדע והמדענים שלה, מהו המחיר שאנחנו משלמים על הפיחות במעמדם של מדעי הרוח (היסטוריה, פילוסופיה, יהדות, ספרות ואמנות), ואפילו איך מצליחה מדינה כמו סין, שעד לא מזמן נחשבה ליצרנית הזיופים הגדולה של מכשירי המערב, להפוך למעצמה טכנולוגית אמיתית.
ישראל, גם יחסית למדינות ה-OECD, היא מדינה משכילה: 24% מתושביה הם בוגרי תואר ראשון (מקום 8 ב-OECD), שיעור בוגרי תואר שני הוא 13%- רובם במדעי החברה והרוח, ואחוז אחד הם בעלי תואר שלישי (רובם במדעים המדויקים ובמדעי החיים והרפואה). המספרים הולכים וגדלים משנת 2006. הגידול הכי משמעותי חל בבוגרי תואר שני, ולאחריו בבוגרי תואר שלישי וראשון. בשנים האחרונות חל גם גידול ניכר במספר אנשי הסגל, בעיקר במדעים המדויקים ובמדעי החיים והרפואה. חוקרים ישראלים עדיין זוכים בפרסים יוקרתיים, כולל במענקי מחקר תחרותיים בקנה מידה עולמי.
מצד שני, הכתובת המדאיגה כבר על הקיר. בעולם המדע מקובל להעריך את רמתם של מוסדות, ואפילו מדינות, לפי מספר הפרסומים המדעיים הנחשבים שנוצרים בהם. ובכן, מספר המאמרים שיצאו בשנה האחרונה מישראל גדול מבעבר, אבל יחסית למספר הפרסומים המדעיים הכולל בעולם ירדנו למקום ה-36: כ-0.77%. רוב הפרסומים כחול-לבן, אגב, עוסקים ברפואה. ירידה ניכרת מורגשת בפרסומים בתחומי ההנדסה ומדעי הסביבה.
בעולם המדע מקובל גם שיתוף פעולה בין חוקרים ממדינות שונות, אבל שיעור הפרסומים שנכתבו במשותף על־ידי ישראלים וחוקרים מחו"ל נמוך יחסית ומדאיג מאוד את ראשי האקדמיה. למרבה המזל, לפחות איכותם של הפרסומים המדעיים נשמרת - ישראל נמצאת במקום ה-11 בפרסומים המצוטטים ביותר.
לדברי ירדן ניב, רכז ועדת הדוח, "מה שמטריד אותנו זו המגמה, והנתונים מראים שאנחנו במגמת ירידה. הפרסים שהמדענים הישראלים מקבלים היום מעידים על המצוינות המדעית שהייתה בישראל לפני כמה עשורים. השאלה היא אם התשתית והתמיכה שמדענים ישראלים מקבלים עכשיו יאפשרו להם לזכות בפרסים דומים בעוד 30 שנה".
הנשיא הראל: "אם הממשלה - לא הממשלה הזו בהכרח אבל אולי זאת במיוחד - לא תשים לה למטרה את טיפוח המדע, ולא רק הייטק והשקעות מחו"ל, הבעיה תלך ותחריף. לא נוכל להבטיח ישראל חזקה מדעית, אם לא נטפל בנושא כבר בגיל מוקדם ונשנה את היחס למערכת החינוך ולחשיבות החינוך".
כבר היום, ישראל נמצאת רק במקום ה-39 בעולם בשיעור הגידול בהשקעה הכספית במחקר ב-15 השנים האחרונות. בין מדינות ה-OECD ירדנו, בתוך כעשור, מהמקום השני למקום ה-21. נכון, ההשקעה אמנם עלתה בכ-26%, אבל זהו אחד משיעורי הגידול הנמוכים ביותר בקרב מדינות ה-OECD ומדינות אחרות, שהחליטו לשדרג דרמטית את ההשקעות שלהן במחקר. סין, למשל, הגדילה את ההשקעה במחקר בעשור הזה ב-427% (!) ושימו לב בכמה צמחו מדינות מזרח אירופה: פולין ב-380%, צ'כיה ב-275%, ורוסיה ב-179%. ישראל הפכה ממדינה מובילה מדעית למדינה ממוצעת בלבד.
האקדמיה, כמובן, ממליצה על הגדלה ניכרת של התקציבים למענקי מחקר ובהרחבת תשתיות המחקר המתקדמות.
תחרות על כוח האדם
משבר של ממש ניכר במדעי הרוח. עם הספר? בתוך כעשור ירד מספר הסטודנטים לתואר ראשון ברוב מקצועות מדעי הרוח בעשרות אחוזים. המחלקות הכי שוממות באוניברסיטאות הן אלו שהוציאו בעבר את ענקי הרוח של מדינת ישראל המתחדשת. בתחתית הרשימה - יהדות, עם ירידה של 44%, והיסטוריה, ירידה של 40%. בבלשנות, שפות וארכיאולוגיה נרשמה ירידה של 30%. לעומת זאת, עלייה מפתיעה (142%) ניכרת דווקא בלימודי חינוך והוראה. התופעה, אגב, עולמית: מדעי הרוח נתונים במשבר מתמשך, ומפסידים בגדול מול המקצועות הטכנולוגיים, שמבטיחים הכנסה גבוהה והילת הייטקיסטים.
כיוון שהתמיכה הכלכלית בהן מבוססת עדיין על מספר הסטודנטים - המחלקות סובלות מקשיים תקציביים ולא מצליחות לממן אפילו מיזמי מחקר ארוכי טווח שעיקרם איסוף מידע, אחסונו והנגשתו. אין כסף לדיגיטציה, שימור והנגשה של מידע ומקורות. כדי לאפשר את עצם המשך קיומם של מדעי הרוח, האקדמיה למדעים מציעה לממשלה לשנות את כללי התקצוב שלה ולגבש מדיניות חדשה שתבטיח לפחות מסה קריטית של חוקרים מצטיינים ותשמר את רמת המחקר בלי קשר למספר הסטודנטים.
פרופ' הראל: "אני אמנם בא ממדעי המחשב, אבל ברור שאין עם ללא תרבות, ואין תרבות שבה המהפכה הצרפתית היא המעבר של ליונל מסי לקבוצת פריז סן-ז'רמן, ובבא מציעא ובבא בתרא הם בני הדודים של הבבא בובה. זה חשוב לדעתי לא פחות לעוצמתה של המדינה. מדינה משגשגת היא כזו שיש בה גם שגשוג כלכלי - אבל גם שגשוג של דעת, תרבות, אמנות".
ואם מדעי הרוח קורסים, מדעי החברה במשבר. ברוב האוניברסיטאות תחומי מדעי החברה - בוודאי החוגים המבוקשים למשפטים ולמינהל עסקים – הם המבוקשים ביותר, אך מספר בוגרי התואר הראשון בהם הולך ויורד. רבים מן הדוקטורנטים מתקשים לקיים את עצמם: מסלול הדוקטורט דורש התמסרות והשקעה טוטאלית, אולם רק פחות ממחציתם זוכים למלגה, שמגיעה בממוצע ל-4,000 שקל בחודש בלבד. בתנאים כאלה, הסיכוי להצמיח עתודת חוקרים רצינית - ובמיוחד שישתלבו בהם כאלה הבאים מרקע סוציו־אקונומי ממוצע או נמוך - כמעט אפסי.
זאת ועוד: דוח האקדמיה קובע בצער, כי "מדעי החברה חוקרים שאלות המעסיקות תדיר את הציבור הרחב וכן את מקבלי ההחלטות. אולם בשנים האחרונות מתגברות הטענות על מרחק הולך וגדל ביניהם. לחוקרים אין תמריץ להיות בקשר עם הציבור, ועיקר פועלם הוא בקהילה המדעית ומתנהל באנגלית. גוברת הספקנות בציבור בנוגע לתרומתם של מדעי החברה ובנוגע למדע בכלל". זהו ניסוח פסימי חסר תקדים.
"גם בלי קשר לדוח - אנחנו מודאגים באופן כללי מכך שעניין הציבור במדע הולך ודועך", אומר הנשיא הראל.
מול הקשיים במדעי החברה והרוח, המדעים המדויקים בישראל נהנים מפריחה וצמיחה מתמדת, בעיקר בשל שגשוגה של תעשיית ההיי־טק והביקוש הגדול לכוח אדם מיומן בתחום. מספר מקבלי התואר השלישי בשני תחומים אלה הוא הגדול ביותר ביחס לשאר המקצועות. אבל להצלחת ההייטק, מתברר, יש מחיר באקדמיה: מוסדות ההשכלה הגבוהה נמצאים בתחרות הולכת וגדלה עם התעשייה על כוח אדם. הם לא רק מתקשים לגייס אנשי סגל ותלמידי מחקר, אלא גם לשמר את הקיימים. רק כמחצית מבוגרי התואר השלישי בישראל משתלבים לבסוף בסגל האקדמי. האקדמיה מזהירה מפני פגיעה בהיקף המחקר הבסיסי בתחומים אלה, שעלולה לחבל גם ביכולת להכשיר בוגרים חדשים למשק. היא מציעה לממשלה לחשוב על "דרכים יצירתיות" - לא רק שיפור תנאי שכר - כדי להתגבר על הבעיה; בין השאר - לאפשר לאנשי סגל לשתף פעולה עם תעשיית ההייטק, ולהגמיש את כללי הקניין הרוחני.
הדובדבן שבקצפת האקדמית בישראל הוא מדעי החיים והרפואה. החוקרים הישראלים כאן זוכים להכרה ולהישגים בינלאומים רבים, והמחקר בתחום הוא מהגדולים במדינה מבחינת המימון וכוח האדם המוקצים לו. אבל הוא גם חריג בעלותו הגבוהה. דוח האקדמיה מזהיר כי הגידול בעלויות בשנים האחרונות מחייב "התאמה דחופה" במימון המוקצה לתחום. לעומת המענק הממוצע שנותן ה־NIH ("המכונים הלאומיים לבריאות") בארה"ב, שעלה באחרונה בעשרות אחוזים – המענק הממוצע של הקרן הלאומית למדע בתחומי מדעי החיים והרפואה בישראל נותר ללא שינוי.
עם כל השבחים לרמתו של הסגל האקדמי בישראל, הדוח מצביע על כך שהוא הולך ומזקין. הגיל הממוצע עולה בהדרגה. במדעי הרוח וברפואה הוא הגבוה ביותר: כ־68% מאנשי הסגל הם מעל גיל 50. ביתר התחומים חלקם הוא בין כ-54% לכ-61%. ומתברר גם שתהליכי הגיוס במוסדות האקדמיים שמרניים מאוד: מוסדות רבים מעדיפים להימנע מהסיכון שבגיוס אנשי סגל שטרם זכו לפריחה מחקרית, וכך מחמיצים הזדמנות לקלוט חוקרים צעירים מצטיינים.
בתחום אחד המצוינות של ישראל במדעים המדויקים לא באה לידי ביטוי - שיעור המרצים או הסטודנטים הזרים שמגיעים לארץ ללימודי דוקטורט או להתמחות פוסט-דוקטורט. בעולם האקדמי, לשיעור גבוה של אנשי סגל וסטודנטים זרים יש השפעה חיובית עצומה על מגוון הדעות ועל איכות המחקר וההוראה. אבל ישראל נמצאת במקום ה־32 בלבד ב-OECD בשיעור הסטודנטים הזרים לדוקטורט. בסגל ההוראה הבכיר, רק פחות מ־3% הם זרים - שיעור נמוך מאוד. ובקרב עמיתי הפוסט-דוקטורט מחצית הם תושבי חו"ל, אבל רק מיעוט שבמיעוט מהם מגיעים ממדינות מובילות מדעית: 46% הם הודים, 12% מגיעים מסין. "זהו פיגור עצום", אומר פרופ' טנא, "לשם השוואה, באוניברסיטאות של שווייץ לפחות חצי מהסגל ומהסטודנטים הם בכלל לא שוויצריים. הבעיה אצלנו נובעת גם מסיבות פוליטיות, אבל גם מסיבות אדמיניסטרטיביות וביורוקרטיות".
מה עושים בנדון? הדוח ממליץ לרתום לנושא את כלל הגופים הרלוונטיים במערכת ההשכלה הגבוהה ובמשרדי הממשלה, להרחיב את התוכניות המאפשרות לחוקרים בכירים זרים להגיע לישראל לפחות לתקופות קצרות, וכמובן לתקצב את התוכניות האלה בהתאם.
פרק מיוחד בדוח מוקדש לבעיית התשתיות באקדמיה, שעליהן נשענת יכולת התפקוד הבסיסית של החוקרים. ממיקרוסקופים אלקטרוניים, דרך מאיצים ו"חדרים נקיים", ועד גישה למאגרי מידע מרכזיים בחו"ל ובארץ (למשל, מאגרי קופות החולים), ואפילו סתם מעבדות. חוקרים חדשים הזכאים להקמת מעבדה לצורך מחקרים פורצי דרך נאלצים לחכות 17 חודשים בממוצע. 20% מהחוקרים קיבלו את המעבדה שלהם רק אחרי יותר משנתיים מאז קליטתם בעבודה.
"ישראל היא מדינת אי קטנה דה-פקטו", כותבים באקדמיה, "ואין ביכולתה להחזיק תשתיות מחקר מתקדמות גדולות במיוחד, שהן, במידה רבה, לחם חוקו של המחקר המדעי המודרני. הצלחתם של מדעניה כרוכה במידה רבה ביכולתה ליצור עבורם גישה לתשתיות מחקר מתקדמות בחו"ל". פרופ' טנא: "יש תשתיות כאלו בכל העולם, ואנחנו צריכים להיות חלק מהן. כי בלי זה המחקר שלנו ישקע". רק שבארץ אין מנגנון מסודר לתמיכה בתשתיות מחקר ובארגונים בינלאומיים, ואין גם ריכוז מידע על תשתיות כאלה שבהם ישראל כן מעורבת.
פרק אחר, מפתיע, מוקדש לראשונה בדוח האקדמיה למכללות האקדמיות הפרטיות. מתברר שהמכללות – שראשי האוניברסיטאות לחמו בעבר נגד הקמתן, בין השאר בטענה שיפגעו ברמת המחקר בארץ - הן סיפור הצלחה. המספרים מדברים: חלקן בקרב בוגרי התואר הראשון בארץ הוא יותר מ-40%. כ-20% מתלמידי הדוקטורט באוניברסיטאות הם בוגרי תואר ראשון ממכללה. 38% מהם בוגרי לימודי משפטים.
מחברי הדוח לא מכים על חטא, אבל יוצאים מגדרם מהתפעלות: הפעילות המחקרית במכללות התרחבה מאוד, בייחוד המחקר היישומי. אבל גם הן סובלות ממחסור בתקציבי מחקר, מעומס על המרצים, מהיעדר תשתיות מחקר מתקדמות וממחסור בתלמידי מחקר. פרופ' טנא: "הפוטנציאל של המכללות מבוזבז ולא מספיק מנוצל על־ידי מדינת ישראל. כי אין ויכוח על כך שלמכללות יש תפקיד חשוב ביותר בביזור ההשכלה הגבוהה באוכלוסיה, וגם בפריפריה". פרופ' הראל: "רק הבוקר הייתי בביקור במכללת הדסה. אני מתרשם בצורה דרמטית ממה שהמכללות מצליחות לעשות. לא רק מהבחינה החברתית, של מתן הזדמנות לסטודנטים שלא מצאו עצמם באוניברסיטאות - אלא גם מאנשי הסגל שנגד כל הסיכויים מצליחים בכל זאת לעשות מחקר באיכות גבוהה".
וכך, לראשונה בתולדותיה, האקדמיה הלאומית למדעים קוראת לטיפוח המחקר היישומי במכללות, שיסייע לענות על צורכי התעשייה והמשק בידע עדכני ושימושי. יחד עם זה, בזהירות אופיינית, הדוח עדיין מדגיש ש"אין לשים אותן בתפקיד דומה לזה של האוניברסיטאות או בתחרות עימן".
מה שלא נבחן מעולם בדוחות האקדמיה הלאומית למדעים הוא מידת שילובם של בני עדות המזרח במוסדות האקדמיה הישראלית, כמו גם של חרדים וערבים - נושא שעולה מחדש בכל תקופה של קיטוב ומתחים חברתיים. הדוח עצמו קובע כי גיוון וייצוג הולם לשכבות אוכלוסיה שונות אינם רק יעד לצדק חברתי, אלא גם תרומה פוטנציאלית אדירה לשיפור איכות המחקר המדעי. פרופ' הראל: "נכון. זו שאלה מעניינת. יכול מאוד להיות שכדאי לדון בה בדוח מיוחד או בדוח התלת־שנתי הבא. ראוי שגם אנחנו, בתור גוף שמייעץ, ניתן על זה את הדעת".
