בזמן המבול, כשנח הסתובב בתיבה והאכיל את כל בעלי החיים, עוף אחד ישב בצד ולא ניגש אליו. נח פנה אליו ושאל אותו מדוע הוא לא בא לקבל ממנו מזון, והעוף ענה שלא רצה להטריד אותו בעת ההאכלה. נח התרשם מהתנהגותו האצילית של העוף, ובירך אותו שלא ימות לעולם. ציפור זו, שהסיפור עליה מופיע במדרש ובמסכת סנהדרין, היא האורשינה - כינויו התלמודי של לא אחר מאשר עוף החול המיתולוגי.
כעת, הסיפור התלמודי מהדהד במציאות, הרחק מדפי הספר. מחקר ישראלי חדש חושף שמושבותיו של יצור ימי ייחודי בשם בוטריל פרחוני מזדקנות בשלמותן, מצעירות שוב - וחוזר חלילה, בתהליך מעגלי יוצא דופן שזכה למונח "מקצב אורשינה".
הבוטריל הפרחוני (Botryllus schlosseri) הוא בעל חיים ימי, חסר חוליות ונייח, שחי במושבות שגודלן הכולל עומד על בין חצי סנטימטר למספר סנטימטרים, ושדבוקות למשטחים - מסלעים ועד תחתיות של ספינות. מושבת בוטרילים מתחילה מפרט מייסד אחד, שמתרבה באופן א-מיני: הפרטים החדשים, שזהים לו גנטית, מנצים מתוך גופו.
חברי המושבה צמודים אחד לשני לכל אורך חייהם, ומחוברים זה לזה באמצעות מערכת של כלי דם. כל פרט במושבה, כולל המייסד שלה, חי שלושה שבועות: הצעירים, שנקראים ניצנים, מנצים מתוך הפרטים הבוגרים, שנקראים זואידים, ולאחר שבועיים הופכים לבוגרים בעצמם. הזואידים חיים במשך שבוע אחד, ובסיום חייהם הם הולכים וקטנים - ולבסוף נספגים בעודם בחיים אל תוך המושבה ונעלמים.
יש לציין שלכל פרט במושבה יש לב פועם, והוא מסוגל לאכול ואף להתרבות בעצמו ברבייה מינית - הבוטרילים הם הרמפרודיטים, ומסוגלים להתרבות דרך המים הן כזכרים והן כנקבות. עם זאת, פרט לא מסוגל לשרוד מחוץ למושבה. גודלו של פרט בודד עומד על כמילימטר אחד, ומושבה יכולה לכלול עשרות זואידים - ואף מאות ואלפים.
הבוטריל הפרחוני נפוץ כמעט בכל רחבי העולם: כאמור, הוא מסוגל להתיישב על תחתיות של ספינות - מה שהקל עליו "לתפוס טרמפ" עליהן ולהתפשט בימים. הוא חי בעיקר במים רדודים - כולל בישראל, שבה בעל החיים הקטן מצוי בשפע (על סלעים במים, למשל).
מסביב לבוטריל ב-90 יום
במחקר החדש, שפורסם לאחרונה בכתב העת Scientific Reports, הסתכלו החוקרים מעבר למעגל החיים והמוות השבועי של הפרטים הבודדים - וגילו מעגל הזדקנות והצערה ברמת המושבה כולה, שלא היה מוכר עד כה. "במשך שלוש שנים עקבנו אחרי 81 מושבות, מיום לידתן עד יום מותן - זמן ממוצע של שנתיים וחצי - וניתחנו ממצאים שאספנו מהן", מספרת ד"ר אושרת בן-חמו, שהובילה את המחקר כחלק מעבודת הדוקטורט שלה בחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה ובחקר ימים ואגמים לישראל, תחת הנחייתם של פרופ' ברוך (בוקי) רינקביץ מחקר ימים ואגמים לישראל ופרופ' רחל (אקלי) בן-שלמה מהחוג לביולוגיה וסביבה באוניברסיטת חיפה – אורנים.
בן-חמו גילתה שאפשר לחלק את ימי חייה של כל מושבה למקטעים של 90 יום. בכל מקטע כזה, המושבה כולה גדלה (כלומר, מספר הזואידים שבה גדל) - ואז קטנה שוב. כמו כן, כל הזואידים משנים בתקופה זו את מינם, מזכרים - להרמפרודיטים. ומעבר לכך, החיוניות של בעל החיים משתנה, ממקסימלית למינימלית: כל צורתו קמלה, צבעו משתנה לשחור, קצוות כלי הדם שלו מתעוותים וכל המדדים מעדים על כך שמצבו רע - או במילים אחרות, מושבת הבוטריל כולה מזדקנת. כעבור 90 יום המעגל כולו מתחיל מחדש, והמושבה גדלה שוב, משנה שוב את מינה - ומצעירה מחדש, כעוף החול.
חלק מהמושבות מתקיימות במשך מעגל אחד של 90 יום (ומתות לאחריו), אחרות חיות במשך שני מעגלים כאלה, שלושה או יותר - אך אורך חייהן של המושבות יהיה תמיד כפולה כלשהי של אותם 90 יום. מדי פעם, מושבה עשויה להתפצל לשתי מושבות נפרדות - וגם תהליך זה מתרחש בסנכרון עם גבולות המקטעים.
כאמור, בן-חמו בחרה להעניק למעגל הייחודי שגילתה את השם היהודי "אורשינה". "רוב האנשים לא מכירים את הסיפור על האורשינה – ואני אוהבת מאוד לשלב במדע אלמנטים מהפילוסופיה ואף רעיונות רלוונטיים מהדת", היא אומרת. "אפשר ליצור כך חיבורים יפים".
לבחון תופעות בעין חדשה
לדברי בן-חמו, מעבר לפליאה שהבוטריל מעורר, יש לו גם חשיבות נוספת: כחיית מודל שלא חווה כאב וסבל. כיום, רבים מבעלי החיים שמשמשים במחקר המדעי, כמו עכברים וחולדות, הם סנטיינטים (תחושתיים) - כלומר, הם מסוגלים לסבול ולחוש כאב ופחד בעת שנערכים בהם ניסויים. עם זאת, על פי בן-חמו, שלל עדויות מחקריות מצביעות על כך שהבוטריל הוא לא סנטיינטי - בראש ובראשונה, עקב כך שבגופו לא קיימים קולטנים עצביים שמדווחים על תחושת כאב (נוסיספטורים).
בנוסף להיותם יונקים כמונו, עם רצפים גנטיים דומים מאוד לשלנו, "עכברים הפכו להיות נפוצים במחקר המדעי בגלל דברים טכניים: הם קטנים, לא תופסים מקום, גדלים מהר, מתרבים מהר והרבה וקלים לגידול - וגם הבוטריל עונה על כל הדרישות האלו", אומרת בן-חמו. "מעבר לכך, בעזרת הבוטריל אפשר לבחון תופעות בעין חדשה. זו חיית מודל יוצאת דופן מאוד, יצור שהתחמק מדרך הטבע ומצליח להצעיר את עצמו - אפשר לגלות דרכו מנגנונים חדשים, שלא נוכל למצוא לעולם בעזרת עכברים". לדבריה, היא אף בודקת את האפשרות שהבוטריל יתאים לשמש בניסויים קוסמטיים וקליניים שמיועדים לפתח מוצרים ותרופות עבור בני אדם.
"כך או כך, גם כשעושים ניסויים על בעלי חיים לא-סנטיינטים חשוב מאוד לשמור על כבודן של החיות, מתוך הערכה לטבע ולעולם החי", מדגישה בן-חמו. "זה ערך בסיסי מבחינתי".
לא עוד יונק משעמם
אגב, בן-חמו היא לא רק מדענית – אלא גם אומנית, והמדע הוא ההשראה עבור האיורים והאנימציות שהיא יוצרת. "עבורי האומנות היא כלי מדעי: כמו המיקרוסקופ, כך גם המברשת", היא אומרת, ומספרת שציוריה מופיעים גם במאמרים המדעיים שהיא מפרסמת. "אני מאיירת אלמנטים שונים מעולם המדע – אבל הבוטריל משמש לי כמוזה. מעבר לכך, חשוב לי שהיצירות שלי יהיו מאוד צבעוניות ונעימות לעין, כדי להראות עד כמה המדע הוא צבעוני ומעניין".
בקרוב תמשיך בן-חמו לפוסט-דוקטורט באיטליה, שבה מושבות הבוטרילים משגשגות. שם, הרומן שלה עם בעל החיים הייחודי יוכל להמשיך. "נדלקתי על הבוטריל מהפעם הראשונה ששמעתי עליו, לא הבנתי איך עשיתי תואר שלם במדעי בעלי החיים ולא למדתי מעולם על בעל החיים המעניין ביותר", היא מספרת. "כשהתחלתי לחקור אותו הבנתי שיש לי מטמון ביד, הפוטנציאל שבו הפעים אותי. כביולוגים אנחנו מחפשים את השונה, את יוצא הדופן; והבוטריל הוא לא עוד איזשהו יונק 'משעמם' כמונו – הוא חייזר אמיתי", היא מסכמת.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
