השבוע החלה להתברר בבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה סביבתית חשובה ותקדימית. מדובר בבקשה לתביעה ייצוגית, שהוגשה על ידי אזרחים מן היישוב: רועי גלילי, דורית אביהר, ליאורה אמיתי ועומרי שקותאי, נגד אחת מהחברות הגדולות והמזהמות בישראל, חברת ICL (כימיקלים לישראל-כי"ל לשעבר), נגד חברת הבת שלה, חברת רותם-ICL (רותם אמפרט לשעבר), ונגד מנהלים בחברה, לרבות המנכ"ל הנוכחי, רביב צולר.
העילה לתביעה היא זיהום מתמשך בנאות המדבר בנחל צין: עין צין, עין עקרבים וגבי שיש, כתוצאה מהשפכים שנוצרים במפעל הפוספטים של ICL בבקעת צין, שזרמו וחלחלו אל הקרקע באזור ואל הנחל. בנוסף, התובעים ביקשו להוציא צו זמני בשני נושאים: סכנת ההתמוטטות של מאגרי המפעל, וסכנת מגע של הציבור בחומרים מסוכנים ורעילים שדלפו ממפעל צין וזורמים בשמורת נחל צין. וחשוב לציין כי בקשה זו כבר זכתה בפסיקה תקדימית של בית המשפט העליון, על פיה יש לדון בה מבלי לחייב את המבקשים להפקיד התחייבות עצמית (כתנאי לדיון בבקשה), התחייבות שעלולה הייתה לאפשר בעתיד להגיש נגדם תביעה של מיליונים, ובכך לגרום למעשה להשתקה של התובעים ושל הציבור.
הדיון המשפטי יימשך מן הסתם זמן רב, אבל על העובדות בשטח אין עוררין: זיהום תעשייתי כתוצאה מדליפות וחלחול של שפכים ממאגרי השפכים של ICL, הנוצרים בתהליכי עיבוד סלע הפוספט במקום, גרם להמלחה וזיהום של מי התהום והמעיינות, שאף תועדו במחקרים שונים; הזיהום המתמשך גם גרם לשינויי של המגוון הביולוגי במקום, לפגיעה בדקלים ובשיחי הסמר, הקנה והסוף, ומנגד הוביל לשגשוג של אצות וצמחיית מלחות, כלומר שינה את המערכת האקולוגית לחלוטין; הזיהום גם מהווה סכנה לרוחצים במים, וסכנה לבעלי החיים המגיעים לשתות במקום.
כל אלה יתבררו בדיונים בבית המשפט. אך למעשה האשמה העיקרית במחדל המתמשך, וזו שהייתה צריכה להופיע בראש רשימת הנתבעים, היא מדינת ישראל: רשות המים, רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות. הרי לא מדובר בזיהום חדש, הרי המקור ידוע לרשויות, הרי הסכנות מוכרות וידועות, כמו גם ההיסטוריה הבעייתית של ICL ורותם ICL בפרט: מקריסה של בריכת השפכים של החברה שהובילה לאסון אשלים, אחד מהאסונות הסביבתיים הגדולים שהתרחשו בישראל, עבור בהר פסולת הפוספוגבס המסוכנת שעומד בלב המדבר-פסולת המורכבת מסידן וסולפט ומתכות כבדות, ועד לזיהום האוויר בתחמוצות גופרית, בחומרים אורגנים נדיפים, לרבות החומר המסרטן בנזן, ועוד.
זאת ועוד, התביעה הזו תקדימית עוד יותר, משום שגם כשהמדינה כבר פועלת לאכיפה נגד המזהמים, היא בוחרת לרוב בהליך מנהלי ולא בהליך משפטי-אזרחי או פלילי, וכמעט תמיד מוותרת על התביעה בגין אחריות מנהלים.
בתוך כך, לא רק שהרשויות לא עושות מספיק ועולם כמנהגו נוהג, רק עכשיו המדינה האריכה את הזיכיון של החברה לכריית פוספט בעוד שלוש שנים. זאת ועוד, כבר שנים ארוכות מתקיים דיון בנוגע לפתיחת מכרה נוסף בשדה בריר בנגב, ומאבק אזרחי בשל הסכנה הצפויה לתושבים באזור, כאשר ICL מכריזה פעם אחר פעם שלא רק שאין סכנה, אלא שהיא פועלת לשמירה על איכות הסביבה ללא דופי. ICL גם מדגישה שוב ושוב כיצד היא תורמת לנגב ולמפעל הציוני, בתעסוקה, בתשלום מיסים ותמלוגים ועוד, תרומה שאין עליה עוררין, אך לא פעם גם מאיימת על המדינה בפיטורי עובדים ובהעתקת פעילות מעבר לים.
נדמה שבין ציונות לציניות, מדינת ישראל שכחה שתפקידה לשמור על אזרחיה ועל הטבע הייחודי שהופקד בידיה. בצר להם, התובעים מבקשים מבית המשפט סעד, ודורשים שיפסוק על הפסקת הזיהום, שיקום השטח ופיצוי לציבור. אבל ראוי שבית המשפט יעשה צעד נוסף, ויזמן את המדינה לדוכן העדים, להזכיר לה שבריאות הציבור ואיכות הסביבה צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
