אפשר כבר לרשום את התאריך ביומן, ולתכנן את הנסיעה הלילית לנגב, הרחק מאורות העיר וקרוב לכוכבים, בדיוק ביום השני של ראש השנה תשפ"ג. ב־27 בספטמבר ב־2:15 לפנות בוקר (שעון ישראל), אמורה החללית דארט של סוכנות החלל האמריקאית נאס"א לפגוע באסטרואיד קטן בשם דימורפוס, ולשנות את מסלולו סביב אסטרואיד גדול הרבה יותר: דידמוס. 11 מיליון קילומטרים מכדור הארץ יתרחש ניסוי ראשון בתסריט שפירנס עד היום אינספור סרטי אסונות הוליוודיים עתירי תקציב: ניסיון להסיט ממסלולו אסטרואיד, כדי לבחון את היכולת האנושית לבצע מהלך מציל עולמות כזה בשעת חירום.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"ישראל תהיה אחת המדינות שבהן יהיה חושך בשעת הפגיעה באסטרואיד ואנחנו מתכוונים לצפות בה מטלסקופים מקצועיים, הרחק בדרום, כדי למדוד את עננת האבק שההתנגשות תייצר ואת השינוי במסלול האסטרואיד. גם אסטרונומים חובבים ומיומנים עם טלסקופים איכותיים עשויים להצליח לצפות באסטרואיד בזמן ההתנגשות", אומר ד"ר דוד פולישוק, אסטרופיזיקאי ממכון ויצמן ברחובות וחבר בקבוצת המחקר הבינלאומית שמלווה את המשימה, ותקבע האם הניסיון יצליח.
זה יהיה דרמטי כמו בקולנוע?
"זה לא פיצוץ גרעיני, וכל המטרה היא להסיט את דימורפוס בכמה מעלות, מה שאמור להספיק בחיים האמיתיים למנוע התנגשות של אסטרואיד בכדור הארץ. אבל אין ספק שזה אירוע מיוחד ומרגש. כל כך הרבה שנים מדברים על זה וסוף־סוף זה קורה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"תכינו את העולם לחדשות רעות", הציע ברוס וויליס באחד מהרגעים הזכורים ביותר בשובר הקופות 'ארמגדון', שם הוא גילם את הארי סטאמפר, ראש צוות קידוח שמגויס בבהילות לנאס"א ומשוגר לחלל כדי לפוצץ אסטרואיד שמסכן את החיים על פני כדור הארץ.
4 צפייה בגלריה
צפויה לפגוע באסטרואיד במהירות של 24 אלף קמ''ש. החללית דארט
(צילום: NASA / Johns Hopkins APL)
אבל שלא כמו בסרט שיצא ב־1998 והפך לקאלט, הפעם החדשות הרעות הן לאסטרונאוטים האנושיים, מהסיבה הפשוטה: אין בהם צורך. המשימה הזאת - שמדמה תרחיש דרמטי יותר מאפולו 11, הטיסה שהנחיתה לראשונה בני אדם על הירח - תתבצע בידי חללית לא מאוישת. הגיבורים כאן הם המהנדסים שתיכננו את המשימה ומנהלים אותה, והאסטרופיזיקאים שאמורים לזהות את האיום על כדור הארץ, ולסייע להם את המענה שתספק האנושות. גיבורי החלל ב־2021 נראים פחות כמו בוגרי קורס טיס ויותר כמו בוגרי יחידה 8200.
מתוך "ארמגדון"
‘ארמגדון’ היה הסרט המצליח ביותר שעסק בהתמודדות של האנושות עם אותה סכנה שהביאה להשמדתם של הדינוזאורים, וברגע הזכור לפני שיגור מעבורת החלל למשימה, התוודה שם וויליס בתפקיד סטאמפר, על חששו הגדול מהמראה בתוך מעבורת שנבנתה בידי מי שהציע במכרז את הסכום הנמוך ביותר. אם הפקת הסרט ההוא עלתה 140 מיליון דולר - השווים בימינו לכ־237 מיליון דולר - הבנייה והשיגור של החללית דארט בעולם האמיתי, לא עלו הרבה יותר מזה: 325 מיליון דולר, זו העלות המשוערת של המשימה. בשנה שבה נאס"א צפויה לשגר בעלות של כ־12 מיליארד דולר את טלסקופ החלל החדש “ג'יימס ווב”, היורש המיועד של טלסקופ החלל “האבל” - דארט היא באמת משימה לא יקרה.
המשימה הזאת יצאה לדרך לפני קצת יותר משבועיים, עם שיגור החללית דארט מבסיס חיל האוויר ונדנברג שבקליפורניה. לא פלא שהיא שוגרה בטיל הפלקון 9 של חברת ‘ספייס אקס’ שבבעלות המיליארדר הכי צבעוני על הפלנטה, אילון מאסק - ילד הפלא של התחום, שהצליח לא רק להפוך את ‘טסלה’ ללהיט חשמלי, אלא להוזיל דרמטית את עלויות הטיסה לחלל, ולהיות הראשון שמשגר מחוץ לכדור הארץ אסטרונאוטים פרטיים בחללית פרטית. מאסק מקדם חזון של התיישבות אנושית במאדים, אבל עד היום שיגר לוויינים ובני אדם למסלול סביב כדור הארץ. דארט היא החללית הראשונה שהוא משגר לחלל העמוק יותר, והבחירה בה איפשרה שיגור ישיר אל האסטרואיד, מה שחסך יותר משנתיים בתהליך.
אף על פי שאיום האסטרואידים ונזקיו מוכרים למדע כבר יותר ממאתיים שנה, והלוויין הראשון שוגר לחלל ב־1957, לקהילת החלל לקח זמן לתכנן ולהוציא לפועל משימה כזאת. על דארט — “חץ” באנגלית, וגם ראשי תיבות של Double Astroid Redirection Test - מדברים בנאס"א כבר 15 שנה, מאז שב־2005 קיבל הקונגרס האמריקאי החלטה שחייבה את נאס"א להיות מסוגלת לגלות ולעקוב לפחות אחר 90 אחוזים מהאסטרואידים שחולפים בקרבת כדור הארץ, וקוטרם גדול יותר מ־140 מטר. צמד האסטרואידים שיככב בניסוי גדול אף יותר: דימורפוס, שאת מסלולו תנסה החללית לשנות, הוא בקוטר 160 מטר, והוא מקיף את דידימוס הגדול יותר, שקוטרו 780 מטר.
אחד מהאסטרואידים האלה מסכן אותנו?
"לא, אבל קל יותר לבחון את הצלחת המשימה עליהם מאשר על אסטרואיד שמקיף את השמש", מסביר פולישוק. "לדימורפוס לוקח 12 שעות להשלים הקפה סביב האסטרואיד דידימוס, והפגיעה אמורה לקצר את זמן ההקפה שלו רק בחמש עד עשר דקות. בתוך כמה ימים כבר נדע אם נרשמה הצלחה, כשבמקרה של אסטרואידים אחרים, הווידוא הזה היה נמשך חודשים".
מהו בעצם האיום? אסטרואידים הם גופים נפוצים במערכת השמש המורכבים מסלעים בהרכבים שונים. הקטנים שבהם נשרפים ומתפרקים ללא נזק כשהם נכנסים לאטמוספרה, אבל הגדולים יותר הם כבר בעיה אמיתית, כפי שגילו בבוקר 15 בפברואר 2013 תושבי העיר צ'ליאבינסק שבדרום רוסיה. בשעה 9:30 בבוקר הם הופתעו לראות שובל אש חולף בשמיים, ומתפוצץ בגובה 40 קילומטרים מעל פני האדמה. דקה וחצי לאחר מכן הגיע לאדמה גל ההלם מהפיצוץ, שמוערך ב־500 קילוטון חומר נפץ - פי 33 מעוצמת הפיצוץ הגרעיני בהירושימה. הנזק היה עצום: יותר מאלף בני אדם נפצעו ובאלפי מבנים נופצו החלונות כתוצאה מהרעש.
"זה היה פיצוץ של אסטרואיד בקוטר של כ־20 מטר שלא זוהה קודם, אבל למזלנו היה לא ממש מזיק", אומר פולישוק. "אם אסטרואיד בקוטר של 100־150 מטר יפגע למשל בראשון־לציון, הפגיעה שלו תורגש בכל רחבי הארץ, אבל לא בלונדון. אסטרואיד בקוטר מאות מטרים עד קילומטר כבר יכול לעשות נזק ליבשת שלמה. ואם מדובר באסטרואיד בקוטר חמישה קילומטרים ומעלה, אז אנחנו כבר מדברים על נזק עולמי לשנים קדימה. ההערכה היא שהאסטרואיד שסיים את עידן הדינוזאורים היה בקוטר עשרה קילומטרים".
צ'ליאבינסק קיבלה את הגרסה הקלה, טעימה בלבד ממה שספגה סיביר כמאה שנה קודם לכן. ב־30 ביוני 1908, בשעה 7:00 בבוקר, אירע פיצוץ אדיר ביערות שבאגן נהר טוּנְגּוּסְקָה הסלעי במזרח הרחוק הרוסי. בני האדם הקרובים אליו ביותר היו במרחק 50 קילומטרים ממנו ודיווחו על פטרייה ענקית. גלי ההלם הורגשו גם במרחק של מאות קילומטרים מהמקום, הפילו אנשים וניפצו זגוגיות, ונרשמו במכשירי מדידה במרחק אלפי קילומטרים משם ברחבי אירופה. שבועות לאחר הפיצוץ המסתורי, שמי הלילה ברחבי אירופה ואסיה קיבלו גוון בהיר ומוזר.
"אסטרואיד בקוטר מאות מטרים עד קילומטר יכול לעשות נזק ליבשת שלמה. ואם מדובר באסטרואיד בקוטר חמישה קילומטרים ומעלה, אז אנחנו כבר מדברים על נזק עולמי לשנים קדימה"
כיום מקובלת ההנחה שהפיצוץ האדיר - המכונה אירוע טונגוסקה, ששרף בבת אחת כאלפיים קילומטרים רבועים של יער - נגרם בעקבות חדירת אסטרואיד לתוך האטמוספרה של כדור הארץ. הוא אמנם נשרף והתפוצץ לפני שפגע בקרקע, אך הספיק לגרום לנזק עצום לצמחייה ולבעלי חיים במקום הפגיעה. מזלה של האנושות היה שהוא פגע באזור נידח, ולא במוסקבה או בכל עיר גדולה אחרת של אותה תקופה, מה שהיה מביא למותם של אלפים. לפי ההערכות, הפיצוץ היה בעוצמה גדולה פי אלף מהפיצוץ בהירושימה.
אבל האסטרואיד שפגע בטונגוסקה איננו אפילו אחד מעשרת האסטרואידים הגדולים ביותר שפגעו בכדור הארץ. האסטרואיד שפגע בו לפני 65 מיליון שנה ורק הדינוזאורים צפו בו, יצר פיצוץ עוצמתי פי שני מיליון מהפצצה הגדולה ביותר שיצר האדם, פצצת המימן הסובייטית שכונתה “פצצת הצאר”, בעוצמה של 50 מיליון מגטון.
אסטרואידים חדשים מתגלים כל הזמן. כיום ידועים למעלה מ־27 אלף פרטים שחוצים את מסלולו של כדור הארץ או נעים בקרבתו מבין כ־150 מיליון שקיימים, אבל לא מסכנים אותו. המדענים, ובעיקר המחשבים רבי־העוצמה שלהם, יודעים כיום לחזות את המסלול של אותם אסטרואידים למאה השנים הקרובות. סטטיסטית, אסטרואיד כמו שפגע בדינוזאורים אמור לפגוע בכדור הארץ בכל עשר עד מאה מיליון שנים, לא מחר בבוקר.
אבל אירוע שבו מגיע אלינו אסטרואיד בקוטר של 100־150 מטרים, זה כבר עניין של פעם באלף שנה. "זה פרק זמן שבו אתה כבר מתחיל לחשוב על הילדים, הנכדים או הנינים שלך שיצטרכו לשרוד אירוע כזה, מה שגורם לקהילה המדעית להפשיל שרוולים. זה כבר לא משהו כל כך רחוק", מסביר פולישוק.
ועם כל הכבוד לדורות הבאים, אי־אפשר להתעלם מכך שלמשימת דארט יש גם חשיבות פוליטית, לא רק טכנולוגית ומדעית. בשנים האחרונות ארצות־הברית מודאגת מהפעילות בחלל של סין, שהפכה למתחרה העיקרית שלה. מלבד האמריקאים, סין היא המעצמה היחידה כרגע שמשגרת בעצמה אסטרונאוטים לתחנת חלל שבנתה, ושמפעילה מטוס חלל מתקדם. הרוסים מדברים על שיגור תחנת חלל עצמאית כמו שכבר הייתה להם בעבר, הודו מתכננת לשגר אסטרונאוטים, אבל סין כבר שם, צעד אחד לפניהן.
ארצות־הברית, סין ורוסיה ערכו בשנים האחרונות ניסויים ביירוט לוויינים, מפגינות יכולת ראשונית ללוחמת חלל, כאשר הניסוי הרוסי בחודש שעבר אף יצר ענן שברים שסיכן את תחנת החלל הבינלאומית ושלח את צוותה, כולל שני קוסמונאוטים רוסים, לתפוס לכמה שעות מחסה בחלליות החירום שעימן הוא אמור להימלט לכדור הארץ במקרה של פגיעה.
כעת, עם משימת דארט, רוצה ארצות־הברית להבהיר לעולם שהיא שומרת על היתרון ארוך השנים שלה בחלל, ושבמקרה חירום של זיהוי אסטרואיד שמסכן את כדור הארץ, יש לה את הטכנולוגיה לטפל באיום ולהוביל את ההתמודדות האנושית מולו.
למרות שאווירת הוליווד מרחפת מעל המשימה, היא - כמו שאפשר היה לנחש - מתבצעת באופן הרבה פחות דרמטי ממה שראינו בקולנוע. פולישוק: "האמת היא שנכון לרגע זה, אין לנו יכולת לשגר בני אדם למרחק 11 מיליון קילומטרים ולהנחית אותם על אסטרואיד. לחלליות אפולו נדרשו שלושה ימים כדי לעבור כ־400 אלף ק"מ מכדור הארץ לירח, כאן מדובר במרחק גדול כמעט פי 25, ובעצם הרבה יותר קטן שהנחיתה עליו צריכה להיות הרבה יותר מדויקת. זה לא בלתי אפשרי, אבל זה היה עולה מיליארדים, זה מעולם לא נוסה, ובסוף זה גם היה מסכן בני אדם שלא לצורך".
הוליווד פותרת בעיות כאלה עם פצצות גרעיניות. גם בזה היא מגזימה?
"אין לנו מושג מה יעשה פיצוץ גרעיני לאסטרואיד. זו לא 'גולה' גדולה, אנחנו לא יודעים ממה בדיוק מורכב כל אסטרואיד, ואיך פיצוץ כזה יפזר את אסופת הסלעים שמרכיבה אותו. לא ברור גם לאיזה כיוון ינועו הרסיסים, ואם הם יחדרו לאטמוספרה ולא יישרפו לגמרי - יהיה לנו עסק עם סלעים נושאי קרינה רדיואקטיבית".
אבל אם נצטרך ליירט אסטרואיד בקוטר עשרה קילומטרים, נידרש לרסק עליו חללית בגודל משחתת ממלחמת הכוכבים, והנה שוב אלמנט שקיים רק בקולנוע.
"יש היום סקרי שמיים קבועים שמחפשים אסטרואידים שעלולים לפגוע בנו. בגלל המרחק, המעקב לא מתבצע באמצעות מכ"מים, אלא באמצעים אופטיים; סריקה של השמיים באמצעות טלסקופים, זיהוי הכוכבים והתנועה שלהם. אנחנו נדע שנים לפני שאסטרואיד כזה יפגע בכדור הארץ, ואז מספיק שנדחוף אותו רק במעט ונצליח לגרום לו לחלוף לידנו. אסטרואידים יש מיליונים, אנחנו דואגים רק מאלה שעוברים 'ליד' כדור הארץ, שזה מהמרחק של הירח מאיתנו ומטה. רק אחד־שניים עוברים שם כל שנה".
יש עוד טכנולוגיות רלוונטיות?
"אפשר להנחית עליו חללית שתפתח מנוע ותדחף אותו מהמסלול, אבל המנוע הזה יצטרך להיות ממש חזק. אפשר לרכז עליו קרני אור, שאנחנו יודעים שהן גורמות לשינוי מסלול, אבל זה משהו שדורש שנים עד שהוא משפיע. אפשר גם לעבור ליד האסטרואיד עם חללית ולהזיז אותו באמצעות כוח הכבידה, אבל שוב, נצטרך חללית ממש גדולה, או זמן רב מאוד".
כיאה לכזו שעומדת בחזית משימה היסטורית, מדובר בחללית מאוד לא שגרתית. בניגוד לרוב הלוויינים והחלליות של נאס”א, דארט לא נבנתה בידי חברה מסחרית כמו ‘בואינג’ או ‘לוקהיד מרטין’, אלא בידי המעבדה לפיזיקה שימושית של אוניברסיטת ג’ון הופקינס שבמרילנד. מדובר במעבדה שהוקמה במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לחזק את היכולות הטכנולוגיות של מערכת הביטחון האמריקאית, חיבור שנראה טבעי מאוד דרך עיניים ישראליות שרגילות שאצלנו הכל מתחבר בסוף לצה”ל, אבל בארצות־הברית הוא הרבה פחות מקובל. מאז ‘ג’ון הופקינס’ הספיקה להשתתף בפיתוח טילים ומערכות לוחמה נוספות, ומעסיקה 7,200 עובדים. אם תרצו, מעין שילוב של רפאל ו־8200 עם גב אקדמי.
על דארט עובדים שם כבר עשר שנים, גם כן זמן חריג יחסית לתעשיית החלל האמריקאית שיודעת לנפק לוויין בתוך שנה מרגע ההזמנה. התוצאה היא חללית פשוטה וחכמה, שהותאמה לביצוע הניווט המסובך שממתין לה כדי שתוכל למצוא בחלל הגדול את צמד האסטרואידים, שנמצאים כל הזמן בתנועה. בחלל אין ווייז וגם לא ג’י־פי־אס, ואת הניווט ברוב 11 מיליון הקילומטרים שתחצה בשנה הקרובה היא תעשה באמצעות עוקב כוכבים, שמזהה אותם לפי אורם, משווה את התמונה למפת הכוכבים שבזיכרון מחשבי החללית, ומוודא שהוא נמצא במסלול הנכון.
במשקל 610 קילוגרמים, דארט היא לא חללית גדולה, לא הרבה יותר מ’בראשית’ הישראלית ששוגרה לירח. המשקל הקל התאפשר בין השאר בזכות ציודה במנוע יונים, מנוע חשמלי שמקבל את האנרגיה שלו מאור השמש באמצעות קולטים סולריים גדולים שפרסה החללית לאחר שחרורה מטיל השיגור, כך שהיתרון עצום: החללית לא צריכה להמריא עם כל הדלק שלה.
"נאס"א מפתחת את החללית ארטמיס שתשוגר לירח לכל המוקדם ב–2025, ולה כבר יהיו יכולות לפעול בחלל העמוק יותר. זה ייקח כמה שנים, אבל תהיה יכולת לשגר לאסטרואיד כזה חללית מאוישת במידת הצורך"
לצורך הניווט הסופי יש לחללית הקטנה מצלמה שאמורה לזהות ממרחק אלפי קילומטרים את צמד האסטרואידים, ולאפשר לדארט לבצע כיוונוני מסלול אחרונים כדי לפגוע בדיוק במטרה. לפני הפגיעה באסטרואיד היא תשחרר ננו־לוויין, לוויין זעיר בגודל קופסת נעליים שנבנה בידי סוכנות החלל של איטליה, ויתעד את הפגיעה שצפויה להתרחש במהירות של 24 אלף קמ”ש, או 6.6 קילומטרים לשנייה. שבוע אחרי הפגיעה אפשר יהיה להעריך את הצלחת המשימה, אבל כדי לערוך מדידות יסודיות יותר, סוכנות החלל האירופית תשגר לאזור בשנים הבאות חללית נוספת, בשם “הֶרָה”. זו כבר לא תשוגר במסלול ישיר, ולכן תגיע לדידמוס רק שלוש שנים אחרי הפגיעה.
"דארט היא חללית קטנה יחסית, ואין בה הרבה אלמנטים שמייקרים מאוד משימות שכוללות נחיתה על מאדים, למשל. חוץ מזה, הניווט אל המטרה והפגיעה בה כבר נוסו בעבר במשימה אחרת, שאמנם לא כללה אסטרואיד, אבל אין פה נעלמים משמעותיים", מסביר מומחה החלל טל ענבר. "הדבר החשוב ביותר בהגנה אקטיבית בחלל, הוא גילוי וזיהוי מוקדם ככל האפשר של איום מתקרב. במקרה כזה, המהירות שתידרש כדי להסיטו תהיה קטנה יותר מאשר כשהוא קרוב, וניתן להסתפק בחללית פשוטה יותר ופחות יקרה. אבל זהו רק ניסוי התנגשות ובחינת הסטת המסלול, קדימון למשימות הגנה פלנטרית אמיתית. ביירוט אמיתי יכול להיות שבכל זאת יהיה צורך בפיצוץ גרעיני בסמוך לאסטרואיד שיסיט אותו ממסלולו, או עטיפתו בחומר מחזיר אור, שאפשר יהיה לחמם באמצעות שיגור ממושך של קרני לייזר. במשימה הזו לא נדרש צוות אנושי, אבל נאס"א מפתחת כעת את החללית ארטמיס שתשוגר לירח לכל המוקדם ב־2025, ולה כבר יהיו יכולות לפעול בחלל העמוק יותר. זה ייקח כמה שנים, אבל תהיה יכולת לשגר לאסטרואיד כזה חללית מאוישת במידת הצורך".
מבחינת נאס"א זו רק ההתחלה, וממש לא כותרות הסיום של עוד סרט אסונות. "דארט תהיה ההדגמה הראשונה לאפשרות של יירוט קינטי של אסטרואיד, באמצעות פגיעה בו במהירות גבוהה", הסביר השבוע לינדלי ג'ונסון, שנושא בתואר המחייב קצין ההגנה הפלנטרית בנאס"א. "זו הדרך הכי בשלה כיום לטפל באיום, והניסוי יעזור למומחי ההגנה שלנו לגבש מודלים להתמודד עם אסטרואידים בקרבת כדור הארץ בעתיד". ואם לא, תמיד יש את ברוס וויליס.
פורסם לראשונה: 07:50, 10.12.21
