מס הבְּלוֹ, ששורשיו עוד בימי עזרא ונחמיה, החל כמס גולגלת, כלומר מס אחיד המוטל על אדם ללא קשר להכנסותיו או הוצאותיו. משם הוא התגלגל למס עקיף בסכום קבוע, בשונה ממיסים אחרים הנקבעים כשיעור זה או אחר מהקנייה, מההכנסה וכדומה, המוטל על רכישת מוצרים מייצור מקומי. ולמרות היותו מושמץ, והתפיסה הרווחת היא שמדובר במס שמטרתו להעשיר את קופת המדינה, והוא אכן עושה כך, הרי שהוא מוטל דווקא במטרה לא פחות חשובה, להפחית את השימוש במוצרים מזיקים ומזהמים כגון טבק, אלכוהול ודלק.
עם המהפכה התעשייתית, דלקים מאובנים הפכו למשאב חיוני לקיום האנושות, והם משמשים מאז להפקת חשמל, להנעת כלי תחבורה, לחימום בתעשייה ועוד - ועל כך נאמר מוצר צריכה בסיסי. אבל עם כל התועלות, האפשרויות והקדמה שהביאו איתם הדלקים המחצביים, הגיע גם הזיהום: זיהום אוויר, קרקע ומקורות מים, ועימו גם תחלואה באין ספור מחלות ותמותה רבה. ואם כל אלה לא הספיקו, הרי שבעשורים האחרונים ברור שהפקה של דלקים מאובנים ובעיקר שריפה שלהם היא הגורם המרכזי לפליטות גזי חממה ולמשבר האקלים.
השבוע פורסם הפרק השלישי בדו"ח הפאנל הבין ממשלתי לשינויי האקלים של האו"ם (IPCC), המתמקד בהפחתת פליטות גזי חממה. הדו"ח קובע שיש לבצע שינויים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים: במשק האנרגיה, במגזר התחבורה, בשוק הבנייה ובמזון שאנחנו אוכלים. ואמירה אחת ברורה וחותכת מרחפת מעל לדו"ח כולו: עלינו להיגמל מדלקים מאובנים. בשולי הדיון בדו"ח עלתה גם הסוגיה בדבר הניסיונות של ממשלות שונות למתן את האמירות והדרישות בדו"ח.
הדו"ח החדש, כמו נפל משמיים למשרד להגנת הסביבה, שפועל לאחרונה לקידום חוק אקלים מקומי, ומנהל מלחמות מול משרדי האוצר, האנרגיה ואחרים, על יעדי ההפחתה, על ההתחייבויות הלאומיות, ועל הכלים שיש להפעיל להפחית את הפליטות. אבל מה שקרה פה בשבועות האחרונים, והגיעו לשיאו עם ההחלטה של שר האוצר, אביגדור ליברמן, להפחית את מס הבלו על הדלק מיד בשל עליית המחירים העולמית, יכול לזרוק אור לא רק על יחסי הכוחות בנושא אקלים בממשלת ישראל, אלא גם לאן הרוח הממשלתית באמת נושבת ומה אנחנו צפויים לראות בהמשך.
ליברמן תרץ את הצעד בנתונים הטובים של המשק, אבל ברור שמדובר בצעד פוליטי שקורץ למחאה המתעוררת על יוקר המחייה. כמו כן, ברור שמדובר בצעד אנטי סביבתי ואנטי אקלימי, כי הפחתת מחירי הדלק מעודדת את השימוש בדלק וברכב הפרטי, ואיתם את המשך הזיהום ופליטות גזי החממה. בנוסף, בדיוק עכשיו, עם הצגת רפורמה חדשה בתחבורה הציבורית, הסתבר שבמקום הנחות למשתמשים הקבועים, שנהנו עד כה מהטבה בדמות ערך צבור של 25%, הם לא יקבלו את יותר את ההנחה הזו.
לטווח הארוך אין להורדת מס הבלו גם אף היגיון כלכלי או חברתי, כי התפקיד של מס הוא לא רק להעלות את המחיר, אלא ליישם מדיניות ולאזן ולתקן עוולות אחרות. יתרה מכך, אפשר היה למצוא אין סוף דרכים יצירתיות להיטיב עם הציבור בכיס וגם להיטיב עם הציבור בהפחתת זיהום אוויר ופליטות גזי חממה. אפשר וצריך לקדם תחבורה ציבורית וגם תחבורה חשמלית, ניתן להשתמש בכסף הזה לקידום אנרגיה מתחדשת ועוד.
ממשלה ישראל עסקה לאחרונה בלא מעט נושאים אקלימיים: בענייני דלקים ותחבורה, בבשר מהחי ואפילו בחוק אקלים. אבל איך שהוא, בכל מה שנגעו ידיה, הצליחה הממשלה ללכת דווקא נגד משבר האקלים. היא קיבלה החלטת ממשלה לקידום ופיתוח מפרץ חיפה, אך לא קבעה יעד ברור ומהיר לסגירת בית הזיקוק בחיפה ולהפחתת השימוש בתזקיקים כמה שניתן; היא הכריזה על המשך חיפושי גז, ועל כל מני חלומות להציל את אירופה; היא החליטה לקדם הפחתת מכסי יבוא על בשר, שהגידול שלו הוא אחד מהגורמים המרכזיים לפליטות גזי חממה; היא ממשיכה לקדם הטמנת פסולת, על הפליטות הרבות שהיא גורמת, במקום להפריד פסולת ולמחזר, ועוד ועוד.
הפחתת מס הבלו היא צעד קצר טווח וקצר רואי שאין לו שום הגיון כלכלי, חברתי או סביבתי. היא גם מציגה באור ברור את מאמצי פקידי האוצר לקצץ ולסרס את חוק האקלים, על מנת שאפשר יהיה להמשיך ולהכניס לקופה את כספי המסים מהשימוש בדלקים מאובנים. אך בעיקר היא מבטיחה שבמקום קליימקס נקבל אנטיקליימט.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
