האם חברה קטנה מפינלנד הצליחה במקום שבו נכשלו עד כה מכוני מחקר ענקיים בשאר העולם? אם נכונות טענות אנשי Polar Night Energy, ייתכן שאנו עדים לאחת מפריצות הדרך החשובות בהיסטוריה של ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות: אגירת אנרגיה באמצעות חימום חול.
זהו המכשול המשמעותי ביותר כיום בתחום: מה עושים כאשר השמש אינה זורחת והרוח לא נושבת? איכות ונצילות הטכנולוגיה הפוטו-וולטאית עולה בהדרגה וטורבינות הרוח משתלטות על הנוף, אך כל עוד האמצעים האלה אינם מספקים חשמל באופן רציף - אי אפשר לבסס עליהם משק אנרגטי שלם ובר-קיימא.
הדרך הפשוטה לגשר על ה"שעות המתות" מתבססת על טכנולוגיית הסוללה הכימית שצועדת איתנו כבר מסוף המאה ה-19, אבל מה שיכול להוות פתרון (יקר) לבתים פרטיים ועסקים קטנים - דוגמת מוצרי Powerpack ו-Powerwall של טסלה - אינו מעשי בהיקפים גדולים, כמו גם גישת ה"אגירה השאובה" מבוססת האנרגיה הפוטנציאלית של כבידת המים.
כתבה ב-BBC על פריצת הדרך האפשרית של החברה הפינית:
עיקרון אגירת האנרגיה באמצעות שימור חום ידוע מאז ימי הביניים אך מכאן ועד יישום אפקטיבי הדרך ארוכה. המשוכה העיקרית היא מציאת חומר היסוד (המדיום) שאותו מחממים, וזה לא פשוט: הוא צריך להיות בעל קיבולת חום גבוהה, זמין, בטוח, יציב ושאינו משנה את תכונותיו.
החברות הישראליות "לוז" ו"אורמת" היו מהראשונות בעולם להשתמש למטרה זו בשמן כבר בסוף המאה ה-20, אך בשיקולי עלות-תועלת ההבטחה לא התממשה. קפיצת הדרך הבאה הייתה שימוש בתערובות מלח, וכך הגיעו לעולם תחנות הכוח התרמו-סולאריות שממקדות אור מאלפי מראות לראש מגדל מרכזי, כמו זו שהוקמה במתחם אשלים בנגב. גם כאן – עלויות ההקמה והתחזוקה התבררו כגבוהות מדי יחסית לתפוקת האנרגיה הסופית והמדע המשיך לחפש את החומר האידאלי שעליו אפשר יהיה לבסס את נוסחת הפלא.
החברה Polar Night Energy הפינית לא הייתה הראשונה שחיפשה את הפתרון בחול, אבל היא כנראה הראשונה שהצליחה לעשות זאת. הטכנולוגיה שלה מאפשרת לחמם חול רגיל לטמפרטורה של 500 מעלות צלזיוס, ובעיקר לשמור עליו לאורך זמן. במתקן ניסיוני שהקימה החברה בתחנת הכוח "ואטיאנקוסקי" שבמערב פינלנד, אנרגיית החום אינה מותמרת לחשמל אלא מועברת באופן ישיר לבתי תושבי האזור לצורך חימום, שכן על כל מעלותיו – גם החול מאבד חום לאורך זמן והשימוש הזה הוא היעיל ביותר.
בהינתן שהפסקת הזרמת הגז הרוסי מייקרת למדינות אירופה את הוצאות החימום בחורף בעשרות אחוזים, החיסכון הכספי והאנרגטי הטמון בטכנולוגיה זו ענק – גם היום ובעיקר בעתיד. ולא פחות חשוב: הוכחת ההיתכנות לאגירה למטרות ייצור רציף של חשמל כבר שם.
היתרון העיקרי של אגירת חום באמצעות חול לעומת מלח הוא בעלויות הקמת מתקני האגירה ואחזקתם. בשונה משיטת התחנות התרמו-סולאריות, גישת החול מבוססת על חימום באמצעות חשמל שהגיע ממקורות מתחדשים ולא על הקרנה ישירה. המשמעות היא אגירה אפשרית של אנרגיה לא רק מאור השמש אלא גם מהרוח וגלי הים.
כדי להשיג זאת באמצעות מלח נדרשים מתקנים יקרים ומסובכים. הסוללה של Polar Night Energy זקוקה ל-100 טון של חול רגיל ומיכל אגירה פשוט (אך מבודד היטב) כדי לשמור על חום המדיום בטמפרטורה של 500 מעלות צלזיוס במשך כמה חודשים.
