לפני כחצי שנה החליט שר האנרגיה להפסיק סופית את ייצור החשמל בתחנת רידינג שבתל אביב. זאת, לאחר זיגזגים בהחלטות לאורך שנים, שלוו באיומים של דרגי מקצוע ב"תרחישי עלטה"' מונח מקצועי שהפך שגור בפי כל. במקומה יוקם מתקן אגירה בסוללות. לכן, ראוי שהממשלה תגנוז את התוכניות להקמת תחנות גזיות (תחנות המופעלות על ידי גז טבעי בגיבוי סולר) חדשות, כגון תחנת כח קסם ותחנת ריינדיר.
תוכנית הפיתוח למשק החשמל של חברת נגה - חברת ניהול מערכת החשמל - קבעה, לאחר בחינה תחת הנחות שמרניות בקיצוניות, שנדרשות (בקושי) שתי תחנות גזיות נוספות עד שנת 2030. תחנות אלה כבר יצאו לדרך בשורק ובאשכול, כך שאין צורך בתחנות נוספות, והחלטה שהתקבלה לאחרונה בות"ל, בעידוד של משרד האוצר ומנהל התכנון ובהתנגדות משרד האנרגיה האמון על הנושא, משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה - שגויה.
כל תחנה גזית נוספת היא בזבוז של כספי הציבור, מביאה לזיהום, מקבעת אותנו להמשך פליטות גזי חממה, ופוגעת בבריאות הציבור והסביבה. הנחות הקיצון של נגה לא לקחו בחשבון אפשרויות נוספות להתמודד עם ביקוש גבוה:
1. היום כבר ברור שגם אם לא נעמוד ביעד המתחדשות ל-2030 בשיעור של 30%, הרי לא נהיה רחוקים משם. לכן לא נזדקק אפילו לשתי התחנות הגזיות, שהקמתן כבר יצאה לדרך.
2. חישמול כלי הרכב, שהיה מקור לחשש בנגה, מוכיח כפי שטענתי בעבר, את ההיפך בימים האחרונים, כאשר חברת WEVO, המנהלת טעינת אלפי כלי רכב חשמליים, הראתה שהיא מצליחה בשגרה, באמצעות תמחור גמיש, לצמצם משמעותית את צריכת החשמל של כלי הרכב בשעות השיא.
3. כניסת מספקים פרטיים – חברות שאליהן ניתן להתחבר כדי להוזיל את עלות החשמל – הופכת את האפשרות לניהול הביקושים, שלא נלקח בחשבון כלל בתוכנית הפיתוח, להיות מעשית. המספקים ידאגו בשנים הקרובות לצמצם את הביקוש בשעות השיא, שכן הרווחים שלהם תלויים בכך.
4. שיאי הביקוש מתקבלים בקיץ, בימים החמים ביותר, בעת שתפוקת התחנות הגזיות נמצאת בשפל – היא יורדת ככל שחם יותר. ניתן בהשקעה שהיא קטנה בהרבה מהקמת תחנה חדשה, לדאוג לקירור התחנות הקיימות, וכך לא רק לחסוך הקמת תחנה חדשה אלא גם לצמצם את הפליטות של התחנות שכבר פועלות, משום שיהפכו ליעילות יותר. הערכה שביצעתי מצביעה על אפשרות לחסוך שווה ערך לתחנת כוח גזית גדולה, כך שהיא מתייתרת.
אי אפשר להתעלם מהיבטי הבריאות והסביבה הכרוכים בהקמת תחנות כוח בסביבה מאוכלסת. הקמת תחנת כוח בצומת קסם, בסמוך לאוכלוסייה, טומנת בחובה סיכונים בריאותיים, סביבתיים וסכנה למאגר מי שתייה. מובן שתשתיות חייבים להקים, ולכן תופעת ה-NIMBY – חוסר נכונות לקבל הקמת תשתיות בסמוך אליך – שהתגברה מאוד בשנים האחרונות, איננה מקובלת. אולם במקרה כזה, כאשר קיימות אלטרנטיבות, מדוע להקים את התשתיות כך שהן פוגעות?
תכנון משק החשמל נגזר מהצורך לספק את ביקושי השיא. תחנות חדשות מוקמות כדי לספק אותו אך בשעות של שפל בביקוש רבות מהתחנות במשק מושבתות. מדובר בהשקעה כספית גדולה כדי לספק חשמל שעות ספורות בשנה.
ד"ר נורית גל, פרסמה לאחרונה עבודה המראה כי 1,000 המגה וואט האחרונים במשק החשמל (יותר מתחנת כוח גדולה) פועלים למעשה רק 30 שעות בשנה. מענה לשעות אלה ניתן לתת באמצעות אגירת חשמל בשעות השפל ושימוש בו בשעות השיא, וכך לחסוך את הצורך בהקמת תחנה גזית נוספת. על פי בלומברג, המחיר של אמצעי האגירה צנח בשנה האחרונה לחצי ממה שהיה לפני שנה. עלות הקמת האגירה הפכה להיות כדאית יותר מהקמה של תחנת כוח גזית נוספת.
ד”ר גדעון פרידמןהיבט כלכלי נוסף, מכונה לעיתים תכנון no regret. הקמה של תחנת כוח גזית אורכת 10-7 שנים, בעוד שהקמת מערכת אגירה יכולה לקחת שנתיים-שלוש – ואף פחות. הבדל הזמנים הזה מאפשר הקמה בהתאם לצורך קרוב, ולא בהתאם לתוכנית רחוקת טווח העלולה להתברר כטעות עוד טרם השלמתה, כפי שהמצב במקרה שלנו. זהו יתרון עצום להקמת אגירה על פני תחנת כוח במשק טכנולוגי המשתנה בשנים האחרונות במהירות.
תחנות כוח גזיות, בשל היותן בעלות הספק מרכזי גבוה, ובשל תלותן בגז הטבעי שהינו מקור בעל סיכוני אספקה גבוהים, מהוות גם סיכון בהקשר של ביטחון אספקת החשמל, בעיקר במדינה כמו ישראל. הרחבתי בנושא במאמרים קודמים.
בשל סדרה ארוכה של סיבות מצטברות, אין צורך בהקמת תחנות גזיות נוספות, בוודאי לא בסמוך לאוכלוסייה. ניתן במקומן, על פי הצורך, להקים תחנות אגירת חשמל בסוללות שבה בעת יאפשרו חדירה גדולה יותר של אנרגיה מתחדשת כמרכיב עיקרי בייצור החשמל בישראל. המתעקשים על הקמת התחנות גורמים לבזבוז משאבים ציבוריים ולסיכון הציבור ללא צורך.
ד"ר גדעון פרידמן, לשעבר המדען הראשי של משרד האנרגיה
