השבוע לפני 76 שנה הגיע מטוס B-29 של חיל האוויר של ארצות הברית לגיחת הפצצה אחת מיני רבות על ערי יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. אולם לא הייתה זו הפצצה שגרתית. הטייס, קולונל פול טיבטס (Tibbets), התאמן לקראתה חודשים ארוכים, והמטוס עצמו עבר התאמות מיוחדות לנשיאת פצצה יחידה, שכונתה "ילד קטן". הטיסה הייתה נוחה, ובשעה 8:15 הטיל המטוס את הפצצה והתרחק במהירות, כששני מטוסים נוספים עוקבים אף הם אחרי המתרחש. היא התפוצצה כמתוכנן בגובה של כ-580 מטר מעל עיר התעשייה הירושימה - וכמעט מחתה אותה מעל פני האדמה.
טקס זיכרון בהירושימה ב-2015
(צילום: רויטרס)
הפיצוץ השמיד את כל מרכז העיר, הרס כליל 69 אחוז מהבניינים והרג 80-70 אלף איש מיד ועוד עשרות אלפים מתו מפצעיהם ומנזקי קרינה בחודשים הבאים. כוח ההרס המדהים הזה היה תוצאתו של מאמץ מדעי וטכנולוגי חסר תקדים שהוביל תוך פחות משבע שנים מתגלית מדעית "טהורה" לנשק מחריד ששינה מהיסוד את כללי המשחק הצבאיים והמדיניים בעולם - הפצצה הגרעינית.
רבים מהמדענים שהיו שותפים לפיתוח הנשק עשו זאת מתוך שכנוע עמוק שהדבר חיוני כדי להכריע אויב אחר: גרמניה הנאצית. כשגרמניה הוכרעה לבסוף באמצעים קונבנציונליים, והתברר שתוכנית הגרעין שלה נותרה הרחק מאחור, רבים מהם התחרטו על החלק שמילאו בפרויקט הצבאי. הדילמה המוסרית שליוותה אותם המחישה יותר מכול את המתח בין הישגים מדעיים הנובעים מתוך שאיפה לידע והבנה של כללי הטבע והיקום, לבין היישום שלהם בפועל. המתח הזה הוא גם הטרגדיה של המדע, הפורץ גבולות חדשים בלי לדעת מה מסתתר מאחוריהם.
תגלית חדשה
סיפורה של הפצצה הגרעינית מתחיל בחג המולד 1938 בשבדיה, במהלך פגישה בין אוטו פריש (Frisch) ודודתו ליזה מייטנר (Meitner), פיזיקאים ממוצא יהודי-אוסטרי. במהלך טיול הבוקר הם דנו בממצאי הניסויים שערך עמיתה הגרמני של מייטנר, אוטו האן (Hahn) לאחר שמייטנר נאלצה לברוח מגרמניה הנאצית בשל מוצאה היהודי.
במכתבו תיאר האן למייטנר את ממצאיו של ניסוי שחשף תופעה פיזיקלית שלא נצפתה קודם לכן - ביקוע של אטום. החישובים של פריש ומייטנר הובילו אותם להסיק שתחת מתח פנים גבוה, גרעין האורניום שקול לטיפה מתנודדת מאוד וחסרת יציבות, שמוכנה להתפצל אפילו מהתערבות קלה ביותר. כעבור שבועיים, בדנמרק, סיפר פריש את החדשות לפיזיקאי יהודי אחר, נילס בוהר (Bohr) - מאבות מכניקת הקוונטים וחתן פרס נובל לשנת 1922. בוהר הבין מיד את השלכות התגלית. "כן, אפשר לבנות פצצה... אבל מדינה שתרצה לעשות את זה תצטרך להשקיע בכך את כל משאביה", העיר.
שנת 1939, לפיכך, הייתה לא רק השנה שבה החלה מלחמת העולם השנייה, אלא גם זו שבה רעיון ביקוע האטום פורסם לראשונה בכתבי העת המדעיים המובילים. לכול היה ברור שאין מדובר רק בגילוי מדעי טהור, אלא בפתח ליצירת נשק חדש ואימתני.
כבר בתחילת שנות ה-30 הגה וניסח הפיזיקאי היהודי ההונגרי לאו סילארד (Szilard), שניחן בהבנה כמעט נבואית של המרחב הגיאופוליטי, את תגובת השרשרת שיכולה להוביל לפיצוץ גרעיני. מאז הוא ניסה למנוע ממדענים לפרסם את תגליותיהם בתחום, שכן הבין שמה שפיתח היה למעשה נוסחה לבניית פצצה שתשחרר כמות חסרת תקדים של אנרגיה. בהמשך דרכו, אחרי שכבר ברח לארצות הברית, יהיה סילארד זה שיחד עם הפיזיקאי חתן פרס נובל אנריקו פרמי (Fermi) יגיע לפריצת דרך בנושא ייזום תגובת השרשרת בגרעיני אורניום.
המירוץ יוצא לדרך
הפוטנציאל הצבאי של ביקוע האורניום היה ברור כמעט לכולם. כבר באפריל 1939 ניסו מדענים גרמנים להסביר להנהגת הרייך השלישי את חשיבות התגלית. ההיסטוריון ג'ון באגוט מצטט בספרו "הפצצה", את דבריו של הכימאי הצעיר פול הרטק (Harteck), שכתב: "אנחנו מרשים לעצמנו להסב את תשומת ליבכם להתפתחות החדשה ביותר בפיזיקה גרעינית, שלדעתנו תאפשר כנראה ייצור של חומר נפץ שיהיה חזק פי כמה וכמה מחומרי הנפץ הקונבנציונליים... המדינה הראשונה שתשתמש בו תיהנה מיתרון מוחץ על יריבותיה".
באותה שנה גורלית חברו יחד המדענים היהודים ההונגרים סילארד, יוג'ין ויגנר (Wigner) ואדוארד טלר (Teller), שהבינו היטב את גודל הסכנה הנשקפת לעולם אם תהיה בידי היטלר פצצת אטום. ויגנר וסילארד ניסחו מכתב לנשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, המזהיר מפני פצצת אטום בידי המשטר הנאצי ומאיץ בו להקדים ולפתח את הפצצה. משסיימו, שיתפו במכתב גם את אלברט איינשטיין, בתקווה שיוקרתו תשפיע על הנשיא.
7 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: יוג'ין ויגנר, אדוארד טלר וליאו סילארד. החתימה של איינשטיין העניקה למכתב את היוקרה הנחוצה
(צילום: מתוך ויקיפדיה)
גרמניה הנאצית נמנעה בשלב זה מלהקדיש משאבים רבים לפרויקט הפצצה הגרעינית, אבל מינתה מדענים לחקור את הנושא. הבכיר שבהם היה ורנר הייזנברג, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1932. החישובים של הייזנברג העלו שיש צורך במשאבים עצומים כדי לייצר פצצה אחת: יותר מטון של אורניום ובערך טון של מים כבדים. כיום אנו יודעים שהמספרים האסטרונומיים הללו נבעו מטעות חישוב, אולם, גם היום הדעות חלוקות בשאלה מה מקורה של הטעות. יש הטוענים שהייזנברג שגה בכוונה תחילה, אך מודיעין שהשיגו בעלות הברית שלל את האפשרות הזאת. ויש גם מי שטוען שהייזנברג רצה פצצה אבל שגה מבחינה תיאורטית.
מה שידוע הוא שהייזנברג שיתף פעולה עם המשטר הנאצי והכיר את הצדדים האפלים שלו. עוד אנו יודעים שיחסיו עם המשטר הנאצי היו טעונים ושבשנת 1937 הוא נחשד כ"אוהב יהודים" וכהומוסקסואל בפוטנציה, והיה במעקב של הגסטפו. ועם זאת הוא גם דחה כמה פעמים הצעות שקיבל למשרה באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית.
בזמן ביקורו של הייזנברג בארצות הברית בשנת 1939 שאל אותו פרמי מדוע הוא מסרב לקבל את התקן שהוצע לו, והייזנברג השיב: "אנשים צריכים ללמוד למנוע אסונות, לא לברוח מהם". נראה כי תשובתו מעידה שהיה מודע למשמעות המוסרית של מעשיו.
בסופו של דבר נענה הייזנברג להזמנה להיות אחד ממובילי פרויקט הגרעין הגרמני ונראה כי היה מחויב למשימה. את הסיסמה של הממשל הנאצי, "עלינו לרתום את הפיזיקה לטובת המלחמה" הוא ניסח מחדש במהופך: "עלינו לרתום את המלחמה לטובת הפיזיקה". גם אם מקבלים את האפשרות שהייזנברג האמין ברעיון הזה, הרי שאין זו אלא ראיה להיעדר הבנה של המציאות הפוליטית ושל חוסר האפשרות לשלוט במלחמה.
בשנת 1941, כשהייזנברג עוד היה משוכנע שגרמניה מקדימה את בעלות הברית במירוץ לפצצה, הוא התעקש לצאת לביקור פרטי אצל מורהו נילס בוהר בקופנהגן הכבושה. אחרי המלחמה סיפר שעשה זאת על מנת להיוועץ בו על ההיבטים המוסריים של פיתוח הפצצה. במהלך הביקור כתב הייזנברג לאשתו באכזבה, "אפילו אדם דגול כמו בוהר אינו מסוגל ליצור הבחנה מוחלטת בין חשיבה, תחושה ושנאה". אבל בוהר, כנראה, הבין בדיוק: כשמדובר בביקוע האטום, ההפרדה הזאת, ועמה הניסיון לחשוב באופן רציונלי טהור, היא הדבר המסוכן ביותר.
מה אפשר לחשוב על ציוויליזציה שראתה תמיד במוסר חלק מהותי בחיי אדם, [אבל] על תחזית של השמדה כמעט מוחלטת של בני אדם לא הייתה מסוגלת לדבר אלא במונחים כלכליים ובמושגי תורת המשחקים - רוברט אופנהיימר, מנהל פרויקט מנהטן לפיתוח פצצת הביקוע האמריקנית
לא מפתיע, ובכל זאת מרתק, שהייזנברג ובוהר זכרו את הפגישה ביניהם אחרת לחלוטין: המורה זכר שתלמידו הייזנברג היה להוט להשיג פצצת אטום, והתלמיד תיאר איך ניסה להגיע להסכמה בין כל הפיזיקאים על כך שאסור להם לפתח נשק כזה. הייזנברג טען שהיה נתון תחת מעקב של הגסטפו ולכן רק רמז לבוהר על עמדתו. בפועל, בתום הפגישה האמין בוהר שהנאצים עלו על דרך המלך לפיתוח הפצצה. עד היום יש מחלוקת בשאלה מה באמת נאמר בשיחה בין השניים.
סוד מוחלט בהחלט?
פרויקט מנהטן – שם הקוד לתוכנית האמריקנית לפיתוח פצצת הביקוע - יצא לדרך בעקבות מכתב איינשטיין-סילארד. בפרויקט השתתפו כמה מגדולי המדענים של המאה ה-20, רבים מהם יהודים. בראשו עמד רוברט אופנהיימר (Oppenheimer), יהודי אף הוא, שבערוב ימיו יירדף פוליטית בשל התנגדותו לפיתוח פצצת המימן.
כבר באביב 1941 פענחו פריש ועמיתו הפיזיקאי רודולף פיירלס (Peierls), שברחו מגרמניה לממלכה המאוחדת והצטרפו לתוכנית הגרעין הבריטית, איך פצצת ביקוע צריכה לפעול וסיכמו את ממצאיהם בדו"ח "על בניית פצצת-על". ועדיין, העבודה התנהלה בעצלתיים. רק במחצית השנייה של 1943 החל פרויקט מנהטן לתפוס תאוצה. וכך כשבסוף דצמבר 1943 הגיע בוהר למרכז המחקר העיקרי של הפרויקט בלוס אלמוס שבניו מקסיקו, הוא נוכח שהעבודה על הפצצה נמצאת בעיצומה.
בשלב ההוא, לפי מיטב ידיעתו של בוהר, גם הגרמנים ניצבו על אותו מסלול מהיר בדיוק. אך את בוהר לא הטרידו השאלות הטכניות, כי אם העובדה שממשלות ארצות הברית ובריטניה לא שקלו לעומק את האתגרים שתציב הפצצה בפני העולם ביום שאחרי המלחמה.
בוהר התבסס בתפיסתו על עקרון ההשלמה, מעמודי התווך של המחשבה הקוונטית, שקובע כי כל חלקיק אפשר לאפיין גם כחלקיק וגם כגל, ושני ההיבטים האלה משלימים זה את זה. באופן דומה הוא סבר כי בנסיבות מסוימת פצצת האטום תביא לקץ האנושות, אך בנסיבות אחרות נשק גרעיני יבטל את עצם השימוש במלחמה לפתרון סכסוכים פוליטיים, שכן הסכנה שבה תהיה גדולה מדי. במובן מסוים גם היום אנו פועלים לאור אותה משוואה – הכול או לא כלום.
כדי להגיע למצב השני, סבר בוהר, ארצות הברית חייבת לשתף את ברית המועצות במידע על הפצצה ולאפשר פיקוח משותף עליו. זאת בדיוק ההצעה שהעלה בדו"ח שכתב באביב 1944, כנראה לאחר שהבין שגרמניה הנאצית לא תצליח לבנות פצצה גרעינית משלה. "בעידן האטום המתקרב ובא, לא תהיה האנושות בטוחה... אלא אם כן תבוטל הסודיות", כתב. החלופה, לדבריו, היא מירוץ חימוש אינסופי: "אם לא יושג בעוד מועד הסכם בדבר פיקוח על השימוש בחומרים הפעילים החדשים, הרי כל יתרון זמני, ואפילו יהיה גדול ביותר, יתגמד לעומת האיום התמידי על ביטחונו של המין האנושי". בפועל אמרה הצעתו שיש לשתף את שליט ברית המועצות, יוזף סטאלין, באופן מלא.
את המסר הזה העביר בוהר לרוזוולט ולראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל. נראה שרוזוולט גילה אהדה מסוימת כלפי ההצעה, ושיתף את ההצעה עם צ'רצ'יל. ראש הממשלה הבריטי דחה על הסף את ההצעה, ואף שכנע את רוזוולט שאין ממש בדבריו של המדען המפורסם. למעשה, אם זה היה תלוי רק בצ'רצ'יל, ייתכן שבוהר היה מוצא את עצמו במעצר.
"בסופו של דבר, הפצצה החדשה הזאת תהיה פשוט גדולה יותר מהפצצות שיש לנו היום. היא לא משנה את עקרונות המלחמה", אמר צ'רצ'יל בשיחתו עם בוהר. אומנם מהדברים ניכר כי צ'רצ'יל לא הבין לאשורו את אופיו של הנשק הגרעיני, אולם בדיעבד ברור שגם בוהר עצמו שגה. גם הוא לא הבין עד תום את אופיו של הנשק החדש והפריז מאוד בהנחתו שהפצצה תוכל מעצם קיומה למנוע מלחמה. יתרה מזאת, לא היה שום בסיס לאמונתו של בוהר ששיתוף המידע עם ברית המועצות יסכל את מירוץ החימוש.
גם הפעם מי שהבין היטב את הסכנה הטמונה בפצצת אטום היה סילארד, שהתעקש לפגוש את אופנהיימר ב-30 במאי 1945, כשזה היה בדרכו לפגישה עם שר המלחמה הנרי סטימסון. סילארד חשב שאין טעם ליידע את ברית המועצות על קיומה של הפצצה ועל התוכנית להשתמש בה במלחמה עם יפן, שכן החשש אינו מאי הבנה של המסר, אלא ש"הם יבינו את זה [את המסר] יותר מדי טוב". ואכן, כשנשיא ארצות הברית הטרי הארי טרומן ישתף את סטלין בסוד הגדול – שכבר דלף לברית המועצות בכל מקרה – זה רק ידחוף את המנהיג הסובייטי להאיץ את פיתוחה של פצצה משלו.
הנשק הגרעיני אינו דו-פרצופי ואין כל קשר בינו לבין מושגים מדעיים כמו עקרון ההשלמה. ההתייחסות לנשק גרעיני כאל כלי לכפיית הסכמים בינלאומיים או כמנגנון לאיזון עולמי, שגויה מיסודה. הכישלון שחוו מוחות אדירים במאמציהם להבין את משמעותו של הנשק הגרעיני, נובע מהניסיון להחיל תורות לחימה ישנות יותר על עידן האטום. במאי 1946 ניסח זאת איינשטיין באופן הקולע ביותר: "שחרור כוחו של האטום שינה הכול פרט לאופני החשיבה שלנו, ומאז אנו נעים לקראת שואה חסרת תקדים".
כשגרמניה הובסה התברר כאמור שמדעניה היו רחוקים מפצצת אטום. למעשה, כיום אנו יודעים שכבר בשנת 1943 היו דוחות מודיעין שהעידו כי הגרמנים לא באמת הצליחו להתחרות בפרויקט מנהטן, ובאביב 1944 התקבל מידע נוסף שאישש את הסברה הזאת. בשלב ההוא גם ברית המועצות לא הייתה קרובה לפצצה. פרויקט מנהטן נולד כדי להכריע את הגרמנים, אולם הגרמנים הובסו לפני שיוצרה פצצה, ופיתוחה המשיך בכל זאת. מדוע? זה בדיוק מה שלא מעט פיזיקאים בפרויקט מנהטן, ובמיוחד במעבדה בשיקגו תהו לגביו.
"קץ המלחמה הקונוונציונלית"
במאמצים למנוע את השימוש בפצצה בלט מעל כולם לאו סילארד, בעל התודעה הפוליטית העמוקה. שש שנים אחרי שגייס את איינשטיין לשכנע את הנשיא רוזוולט להקים את פרויקט מנהטן, סילארד הפך לגמרי את כיוון מאמציו. בתחילת 1945, כשהיה ברור כבר שגורלה של גרמניה הנאצית נחרץ אך פרויקט מנהטן נמשך בכל המרץ, פנה סילארד שוב לאיינשטיין וביקש שיעזור לו להגיע לנשיא - הפעם כדי לעצור את הפצצה. המכתב אומנם נכתב ונשלח, אך רוזוולט הלך לעולמו ה-12 באפריל בלי שהספיק להתייחס למכתב.
את הגישה ההפוכה ייצג אופנהיימר, שטען במהלך אותה שנה, בהשפעתו של בוהר, שהנשק הגרעיני יכול להוביל למה שכינה "קץ המלחמה הקונבנציונלית". לשם כך, טען, "על העולם לראות את השפעותיו ולפחד ממנו באמת". על מכתבו של סילארד, שערער על הגישה הזאת, אופנהיימר העדיף לא להגיב.
סילארד היה משוכנע שהפצצה הגרעינית לא תוביל לשלום, אלא למירוץ חימוש בין המעצמות: "אם המירוץ לייצור פצצות גרעיניות לא יימנע, גורלה של הארץ הזאת לא יוכל להיות טוב", כתב סילארד. "ספק רב בעיניי אם יהיה זה צעד נבון לגלות את קלפינו על ידי כך שנשתמש בפצצות גרעיניות נגד יפן".
במהלך אותה שנה הקים שר המלחמה סטימסון, בברכתו של הנשיא החדש טרומן, ועדה שעליה הוטל לדון בסוגיות שנוגעות לגרעין. מתוקף תפקידו היה סטימסון מעורב מאוד בפיתוח הפצצה ובהחלטה לעשות בה שימוש, והוא הוטרד מאוד מאופייה ומההשלכות של השימוש בה.
הוועדה, שכונתה "ועדת הביניים" הייתה אמורה לדון בסוגיות ליבה הנוגעות לשימוש בנשק הגרעיני, בהשתתפות אנשי צבא, מדינאים ומדענים. אך בישיבתה הראשונה ב-31 במאי 1945 כלל לא עלתה השאלה אם להשתמש בפצצה נגד יפן. לפי ההיסטוריונים קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין בספרם "פרומתאוס אמריקני" הסוגיה עלתה במקום זאת לדיון ספונטני רק במהלך ארוחת הצהריים, והוא המשיך באופן פורמלי אחריה. סטימסון הצהיר שהוא רואה בפצצה "לא רק כלי נשק חדש, אלא שינוי מהפכני ביחסי האדם עם היקום" בתנאים מסוימים, טען, היא עלולה להפוך ל"פרנקנשטיין שיבלע אותנו חיים".
אופנהיימר הציע בתגובה לעשות שימוש אזרחי באנרגיה הגרעינית ולאפשר חילופי מידע חופשיים, שכן במילא לא צריך הרבה ידע כדי לבנות פצצה – הרי העבודה התיאורטית העיקרית כבר פורסמה. אך סטימסון התנגד. במה שנוגע לברית המועצות, טען, אי אפשר לבטוח במשטר טוטליטרי.
כאן התערב ראש המטה הכללי ג'ורג' מרשל (Marshall) ואמר במפתיע שהוא "בטוח שאם יש בידי הרוסים מידע על הפרויקט, אין חשש שהם יגלו אותו ליפנים". אך מזכיר המדינה ג'יימס פרנסיס ברנס (Byrnes) חשב, במה שנראה היום כטעות חמורה בהערכת המציאות, שהפצצה הגרעינית תהיה קלף מיקוח מול הרוסים. מירוץ החימוש כלל לא עלה בדעתו.
בפרוטוקולים של הוועדה אין כל זכר להתחבטויות מצפוניות של מי מהמשתתפים. מסקנות הביניים של הוועדה נוסחו כך: "לא נוכל לתת ליפנים כל אזהרה; לא נוכל להתמקד ביעד אזרחי; אבל עלינו לשאוף להותיר רושם פסיכולוגי עז על אזרחים רבים ככל האפשר". אומנם אופנהיימר העלה בישיבה הסתייגויות, אולם בסופו של דבר הוא קיבל את דעת הרוב, ובפני עמיתיו הוא הציג עמדה שלפיה אסור שהמלחמה תיגמר בלי שהעולם ידע על הפצצה.
קול קורא במדבר
מרכז פעילותו של פרויקט מנהטן היה בלוס אלמוס, אולם אחת משלוחותיו נמצאה בשיקגו, שם פעלו לייצר פלוטוניום – והמדענים בשיקגו היו מוטרדים מאוד מהמהלך. קבוצת מדענים בראשות ג'יימס פרנק (Franck), עם סילארד כרגיל ברקע, כתבו דו"ח מפוכח לוועדת הביניים. בפרספקטיבה של יותר משבעים שנה אחריו, מעניין לחשוב מה היה קורה אילו התקבל:
"פיתוח הכוח הגרעיני... אין לראותו רק כתוספת חשובה ליכולת הצבאית והטכנולוגית של ארצות הברית, אלא גם כעניין שייצור בעיות פוליטיות וכלכליות חמורות לעתידה של האומה. הנשק הגרעיני לא יוכל להישאר בחזקת 'נשק סודי', הבלעדי לאומה זאת למשך יותר משנים אחדות. העובדות המדעיות שעליהן הוא נבנה ידועות היטב למדענים ממדינות אחרות. ללא מערכת פיקוח בינלאומית יעילה ובעלת שיניים על הנשק הגרעיני, עומד להתחולל מירוץ חימוש גרעיני שיעלה על פני השטח מיד עם הגילוי הראשון של הפצצה... בשום צורה אחרת של לוחמה, היתרון אינו נוטה בצורה כה משמעותית לצד התוקף.
כל מה שהיתרונות האלה יוכלו לתת לנו זה צבירה של כמות רבה יותר של פצצות אטום גדולות יותר וטובות יותר... אבל יתרון כמותי כזה במלאי של כוח הרס לא יגן עלינו ממתקפת פתע. דווקא משום שאויב פוטנציאלי יחשוש להימצא בנחיתות מספרית ואיכותית, הוא עלול להתפתות להנחית מכת פתע ללא כל התגרות – על אחת כמה וכמה אם יחשוד שאנחנו מטפחים כוונות תוקפניות נגד ביטחונו או נגד מרחב ההשפעה שלו. מנקודת המבט הזאת, הדבר הנכון הוא לערוך תצוגת אש של הנשק החדש לעיני נציגי האו"ם במדבר או באי שומם... אם ארצות הברית תהיה הראשונה שתשתמש בנשק החדש הזה להשמדה המונית חסרת הבחנה, היא תאבד את התמיכה הציבורית שהיא זוכה לה ברחבי העולם, תאיץ את מירוץ החימוש ותפגע באפשרות להשיג הסכם בינלאומי לפיקוח עתידי על נשק כזה...
אומה שמסוגלת לייצר בחשאי, ולהשתמש ללא שום התראה בנשק שהוא חסר הבחנה בדיוק כמו הטילים [של הגרמנים], ופי מיליון הרסני יותר מהם – יהיה לה קשה מאוד לשכנע את העולם שייתן אמון בהצהרתה כי היא רוצה לאסור את השימוש בנשק גרעיני באמצעות הסכם בינלאומי".
הדו"ח לא הגיע לידיו של יו"ר ועדת הביניים, שר המלחמה סטימסון, אלא לידי עוזרו האישי, שקיבל אותו מידי נשיא המכון הטכנולוגיה של מסצ'וסטס (MIT) קרל קומפטון (Compton), שהיה חבר בוועדה. קומפטון הוסיף לדו"ח הערה: "הדו"ח מעלה את הקשיים הצפויים, אבל אינו מזכיר את החיסכון הכמעט ודאי בחיי אדם, ואף לא את העובדה שבלעדיו העולם לא יזכה לאזהרה הולמת מפני הצפוי במלחמה הבאה".
דו"ח פרנק תוּיק כחומר מסווג ולא הגיע לעיניו של הנשיא טרומן. הצוות המדעי המייעץ לוועדת הביניים אומנם ציין שיש חילוקי דעות פנימיים בקרב המדענים, אולם סיכם באופן בלתי משתמע לשתי פנים, "איננו רואים כל חלופה לשימוש צבאי ישיר".
מחריד לקרוא את משפטי הסיכום בדו"ח שלהם: "בשנים האחרונות נמנינו עם האזרחים המעטים שהייתה להם ההזדמנות לשקול בכובד ראש את הבעיות האלה, אבל... איננו מצוידים בכישורים מיוחדים לפתרון הבעיות המדיניות, החברתיות והצבאיות שמציבה בפנינו הופעתו של הכוח הגרעיני". אנו פוגשים כאן את מוסר הטכנאים בשיאו: ההתייחסות שלהם לנושא הרה גורל מצטמצמת לעיסוק בבעיות טכניות. לא הייתה להם היכולת, או אולי הרצון, להתעמק בסוגיות הליבה. זוהי חשיבה מוסרית שמפרידה לחלוטין בין התהליך לבין התוצאה.
התפכחות מאוחרת
סילארד נלחם עתה בכל כוחו נגד הפרויקט. הוא החתים 59 מדענים מהמעבדה בשיקגו על עצומה ומסר אותה לאופנהיימר. עד היום לא ידוע מה הייתה תגובתו של מנהל הפרויקט. באותו חודש ניסח סילארד עצומה נוספת בחתימת 68 מדענים, ושלח אותה ישירות לטרומן, בעצומה נכתב:
"[אף ש]התקפות בפצצות גרעיניות עשויות בהחלט להיות אמצעי לוחמה יעיל [הרי] שאי אפשר להצדיק התקפות כאלה על יפן, לפחות עד שהתנאים שייכפו על יפן אחרי המלחמה יפורסמו במלואם ותינתן לה הזדמנות להיכנע. [ובכל אופן] אסור בתכלית האיסור לעשות צעד כזה בלי לשקול בכובד ראש את האחריות המוסרית הכרוכה בו".
העצומה עברה מיד ליד וכל אחד בתורו עיכב אותה. בסופו של דבר היא הגיעה למשרדו של סטימסון רק ב-1 באוגוסט 1945, שבועיים אחרי הניסוי המוצלח בפצצה. שר המלחמה עצמו היה באותה עת בגרמניה וראה את העצומה רק בשובו – מאוחר מדי. חמישה ימים לאחר מכן הטיל המפציץ האמריקני אנולה גיי פצצה יחידה על העיר היפנית הירושימה ופתח את עידן הגרעין.
התפכחותם של מדענים מובילים כמו סילארד, איינשטיין, אופנהיימר ואחרים מתמיכתם הראשונית בפיתוח הפצצה הגרעינית ומהשימוש בה לא מנעה בשנים הבאות ממדענים אחרים לפתח את פצצת המימן – פצצה חזקה אף יותר שהתבססה על תהליך של היתוך של גרעיני מימן קלים להליום, במקום ביקוע של גרעיני אטומים כבדים.
אחרי שבאוגוסט 1949 ערכו הסובייטים ניסוי גרעיני משלהם, הממשל האמריקאני נכנס לסחרור. כבר בשנת 1950 גדל מלאי הפצצות הגרעיניות של ארצות הברית מחמישים ל-300. אך בכך לא היה די. טרומן הוקסם מהאפשרות לבנות פצצה חזקה אף יותר, שכל מטרה תהיה קטנה מדי עבורה – והמרוץ לפיתוח פצצת המימן יצא לדרך.
בשלב הזה המדענים איבדו את שרידי התמימות האחרונים שלהם. הפיזיקאי ארתור קומפטון (Compton), חתן פרס נובל לשנת 1927 שהשתתף כמו רבים אחרים בפרויקט מנהטן, כתב בצורה המפוכחת ביותר: "אנו חשים שאין לגשת לביצוע הפיתוח של פצצת המימן, בעיקר משום שעלינו להעדיף תבוסה במלחמה על פני ניצחון שיושג במחיר אסון אנושי אדיר שייגרם משימוש נחוש בפצצה". ולמרות זאת נמצאו המדענים שיוציאו לפועל את התוכנית – ובראשם אדוארד טלר, "אבי פצצת המימן", שהיה כזכור חבר בקשר ההונגרי בתחילת הדרך.
את הדיון על פצצת המימן הובילה החרדה מהאפשרות שברית המועצות תפתח ראשונה את טכנולוגית ההיתוך. היום ידוע שלרוסים לא היו תוכניות לפתח אותה, אלא הם בעיקר רדפו אחרי האמריקנים בניסיון להדביק את פערי החימוש בין המעצמות. ב-1953 הוליד הפחד הזה את מייק, פצצת מימן חזקה פי מאה מפצצת הביקוע שהוטלה על הירושימה.
בחזרה לליזה מייטנר
כשפנו אל ליזה מייטנר, שמוכרת גם בתור "האמא הפולנייה של הפצצה", והציעו לה להצטרף לפרויקט מנהטן, תשובתה הייתה ברורה וחד משמעית: "איני רוצה שום קשר עם [ה]פצצה".
פיזיקאית שמעולם לא איבדה את אנושיותה. - מילים שחקק אוטו פריש על מצבתה של ליזה מייטנר
בספרו "הפצצה" טען ג'ים באגוט, "המשמעות של חפיפת האירועים האלה", כלומר גילוי הפוטנציאל הגרעיני בשנת 1939, כשמלחמת העולם השנייה כבר נראתה באופק, "היא שלא היה אפשר לעצור את ההשתלשלות שהובילה מגילוי הביקוע לפיתוח הפצצה, לשימוש בה נגד יפן ולפיתוחו של הנשק הסובייטי". מדובר בדטרמיניזם היסטורי.
סירובה של מייטנר מוכיח שהיה אפשר אחרת – על בני אדם להיות מסוגלים לומר לא. ועם זאת, נראה שיש צדק בדבריו של באגוט, שכן מה שהופך אדם למדען הוא הסקרנות והתשוקה לדעת יותר ולהבין יותר. לפיכך קשה מאוד למדען, באשר הוא, לוותר על גילוי משמעותי גם אם הוא יודע שיש לו פוטנציאל הרסני.
הכותב הוא פרופסור חבר במכללה האקדמית תל חי.
הכתבה התפרסמה באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
