חוקרים גילו מין חדש של זוחל דמוי לטאה, שחי לפני יותר מ-200 מיליון שנה - ונכחד כמה עשרות מיליוני שנים מאוחר יותר. הזוחל הקדום השתייך לסדרה מחודקי ראש (Rhynchocephalia), כמו הספנודון (במאורית: טואטרה), שחי עד עצם היום הזה על אדמת ניו זילנד וסביבתה.
צוות המחקר, הכולל את אוצר מחלקת הדינוזאוריה במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע סמית'סוניאן, הפלאונטולוג מת'יו קאראנו, שותפו ממכון סמית'סוניאן דייוויד דמאר וכן חוקרים מטעם הקולג' האוניברסיטאי של לונדון והמוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון, תיארו במחקר את המין החדש ששמו Opisthiamimus gregori, שחי בצפון אמריקה בתקופת היורה העליונה לצד דינוזאורים כמו סטגוזאורוס ואלוזאורוס, במחקר שפורסם בכתב העת Journal of Systematic Palaeontology.
אורכו של הזוחל הפרהיסטורי נאמד בכ-16 ס"מ, כולל הזנב, כשהוא התבסס על תזונה שכללה חרקים וחסרי חוליות אחרים. "מה שחשוב לגבי הספנודון, הוא שמדובר במין שמייצג את הסיפור האבולוציוני העצום הזה, שהתמזל מזלנו לתפוס לקראת סופו. למרות שהוא נראה כמו לטאה או איגואנה פשוטים יחסית, הוא איננו כזה, אלא מגלם עם קרוב משפחתו שזה עתה התגלה, אפוס אבולוציוני שלם שחוזר לפחות 230 מיליון שנים אחורה", אמר קאראנו.
התגלית מגיעה מקומץ דגימות הכולל שלד מאובן שלם ושמור היטב, שנחפר מאתר שמרכזו סביב קן אלוזאורוס בתצורת מוריסון - תצורה גאולוגית של סלעי משקע מהיורה העליון, בצפון ויומינג. קאראנו הסביר כי הזוחלים הקדומים הללו ממשפחת מחודקי הראש נמצאו כמעט בכל רחבי העולם בתקופת הזוהר שלהם, בגדלים משתנים ועם מספר תפקידים אקולוגיים, אך מחקר נוסף על אודותיהם יכול לסייע בחשיפת הסיבה לכך שתפוצתם הלכה ופחתה עד שהתרכזה באזור ניו זילנד, שם חיים כאמור זוחלי הספנודון, בטח לאור העובדה כי מסיבות שעדיין אינן מובנות במלואן, דעך מספרם של הזוחלים הללו, ככל שהלטאות והנחשים הפכו לזוחלים הנפוצים והמגוונים יותר ברחבי העולם.
התהום האבולוציוני הזה בין לטאות ומחודקי ראש עוזר להסביר את תכונותיו של הספנודון, לרבות שיניו בעצם הלסת, תנועת לעיסה ייחודית המזיזה את הלסת התחתונה קדימה ואחורה כמו להב של מסור, תוחלת חיים של 100 שנים ויכולת לחיות גם באקלים קר. את המאובן שהתגלה זה עתה, העבירו אל האוסף של המוזיאון להיסטוריה של הטבע סמית'סוניאן, שם יישאר זמין למחקר עתידי. "ייתכן שהחיות הללו נעלמו בחלקן בגלל תחרות מצד לטאות, אבל אולי גם בגלל שינויים עולמיים באקלים ובתי גידול משתנים", אמר קאראנו. "זה מרתק כאשר קבוצה דומיננטית אחת, 'מעניקה' את מקומה לקבוצה אחרת על פני טווח זמן אבולוציוני. לכן, צריך לאסוף עוד ראיות כדי להסביר בדיוק מה קרה באותה תקופה, ומאובנים כמו זה הם בדיוק מה שצריך כדי להשלים את החלק החסר בפאזל הזה".
2 צפייה בגלריה
הזוחל הפרהיסטורי Opisthiamimus gregori
(צילום: Julius Csotonyi for the Smithsonian Institution)
החוקרים העניקו את השם Opisthiamimus gregori למין החדש כהומאז' לג'וזף גרגור, מתנדב במוזיאון הלאומי להיסטוריה סמית'סוניאן, שעמל שעות רבות על חשיפת עצמות המאובן מהסלע שמשך את עינו של מכין המאובנים במוזיאון פיט קרוהלר כבר ב-2010. "פיט הוא אחד מאותם אנשים שיש להם סוג של ראיית רנטגן לדברים מהסוג הזה", הסביר קאראנו. למעשה, מדובר בממצא ייחודי שכן המאובן שלם כמעט לחלוטין, למעט הזנב והרגליים האחוריות. קאראנו אמר ששלד שלם שכזה נחשב נדיר בכל הנוגע ליצורים פרהיסטוריים קטנים כמו זה, מכיוון שעצמותיהם השבריריות נהרסו לגמרי לעתים קרובות לפני שהתאבנו או כשהן חולצות מתוך הסלע. כתוצאה מכך, משפחת חדוקי הראש מוכרים לפלאונטולוגים, בעיקר על סמך שרידים קטנים של הלסתות והשיניים שלהם.
לאחר שהמאובן הזעיר שוחרר מהסלע, עד כמה שהדבר התאפשר בהתחשב בשבריריותו, הצוות, בראשות דמאר, החל לסרוק אותו באמצעות טומוגרפיה ממוחשבת ברזולוציה גבוהה (CT), שיטה המשתמשת בתמונות רנטגן מרובות מזוויות שונות ליצירת ייצוג תלת ממדי של הדגימה. הצוות השתמש בשלושה מתקני סריקת CT נפרדים, כולל אחד שנמצא במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע סמית'סוניאן, כדי לדלות כל פרט מידע אודות המאובן.
2 צפייה בגלריה
עצמות המאובן של Opisthiamimus gregori בתוך האבן
(צילום: David DeMar for the Smithsonian Institution)
לאחר שעצמות המאובן עברו עיבוד דיגיטלי בדיוק קטן ממילימטר, דמאר החל להרכיב מחדש את העצמות הדיגיטליות של הגולגולת, שחלקן נמחצו, לא היו במקומן או חסרו בצד אחד, באמצעות תוכנה ממחושבת שנועדה ליצור דגם תלת ממדי שלם כמעט לגמרי. הגולגולת התלת ממדית המשוחזרת מספקת כעת לחוקרים מבט חסר תקדים על ראשו של זוחל זה מתקופת היורה המאוחרת. בהתחשב בגודלו הקטן, מבנה שיניו והגולגולת שלו, הניחו החוקרים כי אכל חרקים מסוגים שונים, גם כאלה שהיו קשים יותר. כמו כן, מבחינת גודל גופו, היה נראה ש- Opisthiamimus gregori מהווה מעין גרסה ממוזערת של קרוב משפחתו היחיד ששרד מאז ועד היום (ספנודון ארוך ממנו פי חמישה בערך). "לדגימה שלמה כזו יש פוטנציאל עצום לעריכת השוואות עם מאובנים שנאספו וייאספו בעתיד וכן לזיהוי או סיווג מחדש של דגימות שכבר קיימות באוסף המוזיאון. עם המודלים התלת-ממדיים שיש לנו, נוכל לחקור בשלב מסוים גם את מכניקת הלסת של היצור הזה", אמר דמאר.
