רגע אחרי שהממשלה אישרה את החוק לצמצום עילת הסבירות, ובניסיון לשדר עסקים כרגיל, הודיעו שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', ושרת התחבורה, מירי רגב, על ביטול העלייה המתוכננת בתעריפי התחבורה הציבורית ועל יישום רפורמת "צדק תחבורתי" לעידוד המעבר לשימוש בתחבורה ציבורית.
מיד אחר כך, ביום ראשון האחרון, אישרה הממשלה תוכנית לאומית לחיבור המדינה ברשת רכבות מהירות, ובכללה הקמת רכבת קליע בין קריית שמונה לאילת, או כפי שתיאר זאת ראש הממשלה, בנימין נתניהו: "מה שאנחנו מביאים היום זו ישראל מאוחדת, מדן ועד אילת".
אולם לפני חגיגות הצדק, האחדות והסבירות, הגיע הזמן שראש הממשלה, שרת התחבורה והשרים האחרים יפנימו שהתחבורה הציבורית בישראל לא רק שלא דוהרת קדימה' אלא נוסעת לאחור, ששירותי התחבורה הציבורית קורסים ושהנסיעה בתחבורה ציבורית בימים אלו לא עומדת במבחן הסבירות.
השבוע הייתי צריך להגיע לכמה פגישות במרכז, והתלבטתי, כמו בכל פעם, האם לקחת את הרכב הפרטי ולהסתכן בפקקים, או להשתמש בתחבורה ציבורית ולהסתכן בעיכובים ותסכולים. מסיבות סביבתיות בחרתי לבסוף, שוב, לשים את מבטחי על רכבת ישראל וחברות האוטובוסים העירוניים והבין-עירוניים, והכישלון, יש יאמרו הצפוי מראש, היה קולוסאלי.
את הנסיעה התחלתי ברכבת ה"ישירה" או ה"מהירה" בין באר שבע למרכז, מכבסת מילים לרכבת שעוצרת "רק" בשתי תחנות בדרך לתל אביב, כשהתוכנית הייתה לרדת בהרצליה ולהחליף לרכבת אחרת ומשם לאוטובוס. סך הכל כשעתיים וקצת על הנייר. אבל המציאות טפחה על פני כבר על הבוקר, כשהרכבת החליטה לעצור פתאום באמצע הדרך, עצירה נוספת ולא מתוכננת של כעשרים דקות, בלי לעדכן חלילה את הנוסעים בנסיבות, והמסלול כולו השתבש והתארך לכשלוש שעות.
מפה לשם, ואחרי פגישה מוצלחת, שמתי פעמיי לתחנת האוטובוס הקרובה, מקווה לשים מאחורי את השיבוש של הבוקר. אחרי הליכה קצרה בשמש הקופחת של שעות הצהריים ביולי הישראלי, גם ללא גל חום, עמדתי וחיכיתי בתחנה גדולה, שלא מספקת אפילו פיסת צל קטנה אחת. הקו של חברת מטרופולין, שהיה צריך לקחת אותי לתוככי תל אביב, בושש להגיע. למעשה, לאחר יותר מחצי שעה של ציפייה, כשכל האפליקציות חברו נגדי יחדיו תוך שהן מהבהבות שעוד כמה דקות הקו מגיע ואז מעדכנות בשעה חדשה, וחוזר חלילה, עליתי על קו אחר שנוסע לתל אביב, כדי לא לאחר למפגש בהמשך.
הנסיעה עד הכניסה לעיר הייתה סבירה, אבל שם, בתוך הפקקים, הסתבר, מה שידוע לכול, שגם נתיב התחבורה הציבורית הוא לא ממש כזה, כשנהגים מזדמנים חותכים דרכו או חונים לצד התחנות, ואין אף פיקוח או אכיפה שיפריעו להם. כמובן שהגעתי באיחור למפגש, אבל האמת היא שרבים היו עוד בפקקים, ואני כבר התחלתי לתכנן בראש את דרכי חזרה, כדי להספיק לרכבת האחרונה הביתה, זו של 19:45, שנכפתה עלינו ללא תאריך תפוגה בשל עבודות החשמול.
החלטתי להקדים ולחתוך מהישיבה כדי לעמוד בתחנה המתאימה כבר ב-19:00, תחנה הממוקמת מרחק 15 דקות נסיעה מתחנת רכבת שלום בשעות הללו. גם הפעם התחבורה הציבורית, בדמות שני קווים של חברת דן, לא הכזיבה, וההודעות הזוהרות באפליקציות השונות על שני הקווים שעוברים בתחנה בתדירות של כ-15 דקות כל אחד, התעדכנו שוב ושוב בעוד ששניהם לא הגיעו במשך יותר מחצי שעה.
כשהבנתי שלא אגיע כבר לרכבת, החלפתי כיוון ותחנה, ושמתי פעמיי למסוף האוטובוסים בארלוזורוב. גם כאן, האוטובוס של חברת קווים איחר בנדיבות והגיע מלא עד כדי להתפקע, כך שנאלץ לדלג על התחנות בהמשך. כשהגעתי סוף סוף ליעד הנכסף, חבוט ומרוט ומבקש להתרענן רגע לפני המסע חזרה דרומה, מצאתי תא שירותים אחד, שאמור לשרת את כל הנוסעים במסוף המרכזי וההומה, מלוכלך להחריד, וברזייה אחת עם מים רותחים ובלי זרם כמעט, כשאפילו מכונות השתייה של הביוקר לא הציעו מים אלא רק משקאות ממותקים.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןלא זאת גם זאת, כדי להכעיס, הקו שצריך היה לצאת ברבע לתשע לבאר שבע, רק הגיע ברבע לתשע לתחנה, ואם חלמתי להטעין בדרך את הנייד, שהתרוקן לגמרי מכל השעות האבודות באפליקציות, הרי שהמערכת לא עבדה.
עייף ומותש הגעתי הביתה לאחר יותר משתיים עשרה שעות בדרכים, ושיננתי לעצמי שתחבורה ציבורית יעילה היא קטר חיוני לשגשוג של משק בר-קיימא ואחד האמצעים המרכזיים למוביליות חברתית. הזכרתי לעצמי גם שבמשך שנים ארוכות קידשה מדינת ישראל את התחבורה הפרטית, על ההכנסות הרבות שהיא מניבה לקופת המדינה. חשבתי שבעוד שממשלות ישראל לדורותיהן מציגות פעם אחר פעם תוכניות גדולות לעתיד, הן לא פועלות באמת להדביק את החוסרים והפערים במשק התחבורה הציבורית בישראל, ולא רק מבחינת כמות אלא גם באיכות. וידעתי כי מצב התחבורה הציבורית בארץ הוא בלתי סביר בעליל ואנחנו משלמים שוב ושוב את המחיר.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
