גל החום ששוטף את צפון העולם עם טמפרטורות שיא היכה גם בכותרות, ושם את משבר האקלים, לרגע אחד, במרכז השיח הציבורי - מקום שבו הוא חייב להיות באופן תמידי. וזה לא שאצלנו לא חם, אבל כבר התרגלנו. גם התרגלנו לעובדה שהמדינה לא עושה דבר, קטן כגדול, להיערך מול המשבר שכבר נותן את אותותיו כאן ועכשיו - בקיץ ובחורף, ביום ובלילה, וצפוי לפי כל התחזיות להיות חמור יותר בעתיד הקרוב.
קחו לדוגמה משהו טריוויאלי, כמו צל, שנעדר כמעט לגמרי מהמרחב הציבורי בישראל. הרחובות, הפארקים, הכיכרות ואזורי המשחק והספורט שלנו לא נגישים לשימוש ברוב שעות היום, במשך יותר מ-200 ימים בשנה, כי אין בהם צל. ולא מדובר על איזו שדרה פה ושם או רגע בו הזווית של השמש היא כזו ששורת הבניינים נותנים צל. מדובר על הצללה טבעית של עצים או הצללה מלאכותית עם ציליות למיניהן. אפילו כשרוצים או חייבים להשתמש בתחבורה ציבורית, אז אין בתחנות צל והן הופכות לתנורי שמש בוערים. כך גם בחוף הים. לכן אין פלא שהקניון, על תרבות הצריכה שהוא מסמל ומסעדות הפאסט פוד שבו, הופך למקום מפלט יחיד ברוב ימות השנה.
באמצע היום הפרש המעלות בין אזור מוצל לאזור חשוף לשמש יכול להגיע ל-15 מעלות. אבל זה לא רק החום ואי הנוחות, זו גם הבריאות, כי חום כבד יכול לגרום להתייבשות ומכת חום וקרינה חזקה גורמת להזדקנות של העור, למחלות עור ועיניים ואפילו לסרטן. לכן לנטיעת עצים נותני צל במרחב העירוני יש חשיבות מהמעלה הראשונה. יתרה מכך, לעצים יש גם תועלות רבות אחרות, כגון ספיחה וקיבוע של פחמן דו-חמצני (גז חממה) מהאטמוספרה בתהליך הפוטוסינתזה, ניקוי האוויר מפיח ומזהמים נוספים, בלימת רעשים, שימור מי גשם בקרקע ושימוש כבית גידול למגוון ביולוגי רחב. אבל אצלנו במקום לטעת עצים בעיר, בעיקר עוקרים את אלה הבודדים שכבר קיימים, מסיבות כאלה ואחרות. ואם כבר נוטעים עצים אז או שהם לא נותנים צל (מה יש לרשויות מדקלים?!), ו/או שהם מלכלכים את המדרכה, ו/או מרימים את הרצפות ועוד.
בברצלונה השיקו לאחרונה אפליקציה שמאפשרת למצוא את מסלול ההליכה הכי מוצל מנקודה אחת לשנייה. זה נשמע נחמד, אבל מיד מעלה את השאלה כיצד הגענו למצב שצריך אפליקציה כדי למצוא צל במרחב הציבורי. מדוע צל אינו מובן מאליו? אבל הכי עצוב ששום אפליקציה לא תעזור לנו בקיץ שטוף השמש הארץ ישראלי (שלהזכירכם מתחיל באביב ונגמר בסתיו), כי אין כאן שום צל.
ההאצה בעיור גם גורמת להתפתחות "אי החום העירוני", שהיא תופעה אקלימית שבה צמצום הקרקע החשופה בעיר לצד הפעילות האנושית שבה יוצרים תנאי מיקרו-אקלים בתוך העיר, ששונים מתנאי האקלים שמחוץ לעיר, ומתבטאים בעלייה בטמפרטורה בעיר וביצירת אזור חם מעליה. הסיבה המרכזית לכך היא כיסוי של פני השטח הפתוח במבנים ובתשתיות, שמשמעו הגדלת השטח החשוף לקרינה ליחידת קרקע. בנוסף, רבים מהמבנים בעיר עשויים מחומרים שבולעים הרבה קרינה וגם משחררים חזרה חום לסביבה, בעיקר בלילה. כמו כן, הבנייה הגבוהה משנה את זווית ההחזרה של קרינת השמש מהשטח אל האטמוספרה ומגבירה את השבירה של קרינת השמש אל הקרקע וגם מונעת תנועה של רוחות. גם החום שנפלט מפעילות אנושית, למשל שימוש באמצעי מיזוג אוויר ופליטה של גזים מכלי תחבורה, נכלא בין המבנים ומגביר את החום בעיר. כתוצאה מכך, הפרש הטמפרטורה בין העיר לשטח הפתוח יכול להגיע לעד 5 מעלות, וטמפרטורות המינימום בערים בלילות עולה בהתמדה. תופעה נוספת שמתרחשת בערים היא היווצרות קניונים לאורך רחובות ובין בניינים שבהם נקלע החום, תופעה שנקראת בשפה המקצועית "אפקט הקניון".
משבר אקלים כבר כאן ועכשיו, וההתמודדות איתו היא האתגר הגדול ביותר שעומד כרגע מול האנושות. אין ספק שעלינו לקחת חלק במאמץ הבינלאומי להפחתת פליטות גזי חממה, גם אם הפליטות שלנו מועטות ביחס לפליטות הגלובליות (אם כי הפליטות לנפש גבוהות). אין גם ספק שמהלכים להפחתת פליטות גזי חממה, כגון מעבר לאנרגיה מתחדשת, תחבורה ציבורית וחשמלית, כלכלה מעגלית ועוד, יובילו גם להפחתת פליטות מזהמים לאוויר, לקרקע ולמקורות המים במגזרי האנרגיה, התחבורה, החקלאות, הבנייה, הפסולת ועוד, ולהפחתת התמותה והתחלואה.
אבל מעל לכל - אין ספק שמדינת ישראל צריכה להיערך למשבר האקלים: לגלי חום וקור, לשיטפונות, להפחתת משקעים, לעליית פני הים, להגעת גלי פליטים ומינים פולשים ועוד. בדו"ח מעקב חדש של "המרכז להעצמת האזרח" בנוגע ל"היערכות ישראל להסתגלות לשינויי האקלים: יישום ההמלצות לממשלה לאסטרטגיה ותוכנית פעולה לאומית (על בסיס החלטת ממשלה 4079 מיולי 2019)" שפורסם לאחרונה, נמצא כי למרות שיש תוכנית בין משרדית שאומצה כחלק מהחלטות ממשלה כבר לפני שנים, מתוך שבע משימות מרכזיות שנקבעו בתוכנית בוצעה רק משימה אחת: הקמת מנהלת, בראשות המשרד להגנת הסביבה, לצד וועדות משנה שונות. אך גם אלה כמעט ולא פועלות בשטח ובטח ובטח לא מתוקצבות.
אז בזמן שהפוליטיקאים מצהירים על יעדי הפחתת פליטות, ומבקר המדינה בודק את פעולות המדינה בתחום ההתמודדות עם משבר האקלים, אולי פשוט שיתחילו עם לנטוע עצים ולמנוע כריתת עצים קיימים, ויצילו אותנו מהשמש הקופחת.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
