המשבר האקולוגי-אקלימי מחייב אותנו לשנות סדרי עולם, לחשוב אחרת ולפעול אחרת. אחד השינויים העיקריים שאנחנו צריכים לסגל הוא בדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות, ובעיקר בסוגיות שקשורות בניצול משאבי טבע. במקרה זה עלינו לקחת בחשבון שמניעה והפחתה במקור עדיפים, ולכן חשוב לפתח פתרונות מעגליים, שיש לנו אחריות בין-דורית - לחשוב על טובת הדורות הבאים ולא לקפח את זכויותיהן העתידיות, ושכל חישוב כלכלי של תהליכים ועלויות של מוצרים חייב לקחת בחשבון את ערך השימוש ולא את ערך החליפין, ואת העלויות החיצוניות של ההשפעה על הסביבה הטבעית והאנושית כמו גם של התכלות המאגרים הטבעיים. לכן אנחנו לא יכולים להמשיך ולדבר רק על כמה שהמוצרים הכרחיים, על רגולציה וטכנולוגיות להפחתת הזיהום, ועל תועלות למדינה ולמשק: תשלום מיסים ותמלוגים, ייצוא ויבוא ותעסוקה. יתרה מכך, אנחנו חייבים לדבר גם על חלופת האפס, כלומר לא לכרות משאב זה אחר.
בשנים האחרונות מתקיים מאבק איתנים בנוגע לכרייה של פוספט בישראל, ובפרט בשדה בריר הסמוך לערד. בעוד שעיקר המאבק מתמקד בהשפעות הבריאותיות של הכרייה על התושבים באזור, שכרוכה בפיזור אבק ובו גם מרכיבים רדיואקטיביים, כשברקע גם ההשפעה הסביבתית השלילית של עיבוד הפוספט לתוצרים שונים במפעל של כי"ל רותם במישור רותם: מזיהום אוויר בחומרים שונים, לרבות בנזן - חומר מסרטן, ועד זיהום הקרקע ומקורות המים בעין צין, עין עקרבים ועין בוקק ואסון נחל אשלים, ואפילו זיהום הקרקע החקלאית ומקורות מים בדישון יתר ובמתכות כבדות, עלו מנגד גם סוגיות כמו חשיבות הפוספט לתעשיות הדשנים, התרופות, האספלט, הסוללות ועוד, כמו גם לתעסוקה באזור הנגב.
לאורך השנים נעשו בחינות כלכליות וסביבתיות-בריאותיות שונות, אך אף אחד לא בדק ברצינות את חלופת האפס. והנה לאחרונה הציעה השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, כי: "בטרם קידום תוכנית לכריית פוספטים, נדרשת בחינה מחדש של המדיניות הממשלתית בנושא כריית הפוספטים בישראל". השרה ציינה כי, "בעידן של משבר אקלים, שבבסיסו מעבר - צודק - של שוק התעסוקה המבוסס על תעשייה מזהמת ומזיקה לתעסוקה מקיימת ונקייה, ומשבר אקולוגי חמור המחייב את שמירת השטחים הפתוחים והמערכות הטבעיות, מתחייבת בחינה מחדש של מדיניות כריית הפוספטים בישראל, כולל בחינה מעמיקה של חלופות תעסוקתיות התואמות את המגמות העדכניות אליהן צועדת הכלכלה העולמית".
זרחן הוא אחד מהיסודות החיוניים לקיום הסביבה החיה. הוא מרכיב חיוני ב-DNA וב-RNA, ובתרכובות המשמשות להעברת אנרגיה בתאים, ונמצא במולקולות רבות אחרות בעלות חשיבות ביולוגית, למשל בפוספוליפידים המרכיבים את קרום התא, וגם כמרכיב מרכזי בעצמות ובשיניים. עיקר צריכת הזרחן הדרושה לאדם מגיעה מהמזון, ובעיקר מבשר, מביצים, מאגוזים ומזרעים, לכן הוא גם אחד המרכיבים העיקריים בדשן. כאשר עיקר הזרחן בימנו מופק מיון הזרחה או הפוספט, שנכרה מקליפת כדור הארץ.
זרחן הוא משאב מוגבל, והעתודות העולמיות שלו מרוכזות במספר קטן של מדינות, כ-70% במרקו, כ-5% בסין, וכמות שנעה בין 3-1% בעוד כ-20 מדינות נוספות, ביניהן ישראל (כ-1%). מחקרים שונים שהעריכו לאורך השנים את עתודות הפוספט בעולם, ואת הזמן שהכמות הקיימת תספיק לספק את צרכי האנושות, הראו שמדובר במשאב במחסור משמעותי. יתרה מכך, כיוון שמדובר במשאב חיוני לקיום החיים, מחסור בו ועליה של המחיר ישפיעו על ביטחון המזון בעולם כולו. המכון הגאולוגי האמריקני העריך לאחרונה שמאגרי סלע פוספט הניתנים להפקה כלכלית ברחבי העולם עומדים על כ-71 מיליארד טונות, בעוד שתפוקת הכרייה העולמית בשנת 2020 הייתה 223 מיליון טון. המשמעות היא שאפילו בהנחה של אפס צמיחה בצריכה, שלא מתיישבת עם גידול האוכלוסין והעלייה באיכות החיים בעולם כולו, המאגרים יספיקו לכ-260 שנים. על כן ברור שקיימת חשיבות לשמור על מאגרי הפוספט, בהיבט הגלובלי והמקומי, כדי לספק את צורכי העתיד, וכן שהעלות העתידית של הפוספט רק תלך ותגדל. על כן נשאלת השאלה האם צריך להמשיך ולכרות פוספט, ואם כן כמה והיכן?
התשובה לשאלה הזו צריכה לקחת בחשבון את הצורך לספק את הצריכה המקומית, אך גם את החשיבות של התעשייה המקומית. אך כיום ברור שכל החלטה בתחום לא יכולה להתבסס על כרייה ולבחון רק איפה ואיך לכרות, גם אם מייעלים את התהליך ואת שרשרת הייצור הבזבזנית, אלא מחייבת לבחון חלופה לכרייה. בעולם כולו ברור כי המחסור בפוספט והעובדה שהוא נמצא רק בידי מספר קטן של מדינות, לצד ההשלכות של ההפקה שלו, הייצור של הדשנים, השינוע שלהם והשימוש בהם, מחייבים חיפוש אחר חלופות סביבתיות וכלכליות יותר. כך במדינות רבות בעולם החלו בפיתוח תהליכים ומתקנים להשבת זרחן משפכים עירוניים, וזאת כיוון שהוא מופרש בצואה ובשתן שלנו, או משפכים חקלאים ואפילו מאפר של בעלי חיים שמתו. תהליכים אלה, שמדגימים הלכה למעשה את עקרונות הכלכלה המעגלית, מאפשרים גם לשמור על כלכלה מקומית ולא פחות מכך להציע חלופת תעסוקה לעובדי מכרות הפוספט ותעשיית העיבוד שסביבם. אך מעל לכל הם מציעים תהליך בר-קיימא, שמגן על זכויות הדורות הנוכחיים ושומר על זכויות הדורות הבאים, ומייתר את העלויות החיצוניות הכרוכות בהפקת ועיבוד פוספט כפי שהיא נעשית כיום.
בזמן הקרוב תצטרך מדינת ישראל להכריע לגבי כריית הפוספט בישראל, ובעיקר לגבי הדרישה של כי"ל לכרות פוספט בשדה בריר בנגב. אם ממשלת ישראל מדברת על שינוי כיוון ומחשבה בהקשר למשבר האקולוגי-אקלימי ועל קידום טכנולוגיות סביבתיות, ראוי שתבחן במכלול השיקולים הכלכליים, החברתיים והסביבתיים גם את חלופת האפס - לא לכרות.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
