בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי מקיף באופן ההתייחסות למשבר האקלים: מהכחשה והתעלמות לעיסוק אינטנסיבי בו. ועידת האקלים של האו"ם (COP 27), שתיפתח מחר (יום א') בשארם א-שייח, תביא את המגמה הזו לשיא. אך האם המלל הרב הוא תחילתה של פעולה ממשית או תחליף לפעולה שכזו? האם ניתן להצביע על צמצום ממשי של פליטות, או שמא במסך עשן ירוק המסתיר מציאות אחרת, קודרת יותר? למרבה הצער, ההיסטוריה של משבר האקלים מלמדת שהאפשרות השנייה סבירה ביותר.
ההיסטוריה של משבר האקלים מעלה את האפשרות כי השיח האינטנסיבי שאנו רואים לאחרונה הוא, לפחות בחלקו, תוצאה של שינוי ביחסם של תאגידים בינלאומיים, ובעיקר חברות הדלקים הפוסיליים למשבר האקלים. אלה החליפו טקטיקות ישנות יותר של הכחשת המשבר, או האחריות האנושית לו, בסל רחב של כלים הכוללים הסחה, טיוח ירוק והסטת האחריות על המשבר מן המזהמים הגדולים אל הצרכנים הקטנים. במקביל, פועלות החברות האלה להגברת השפעתן ואף לקואופטציה של הפורומים הבינלאומיים הרלוונטיים, ובכלל זה ועידות האקלים של האו"ם.
חוקרים שונים, בהם נעמי אורסקס ואריק קונווי, כריסטופר לאונרד, מייקל מאן ורבים אחרים, הראו שחברות הנפט הגדולות ידעו כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת ממחקרים פנימיים שערכו כי השימוש בדלקים פוסיליים מביא להתחממות מהירה של כדור הארץ. אולם, על מנת לשמור על רווחיהן, השקיעו אותן חברות משאבים עצומים בהסתרת המידע הזה והטעיה של הציבור, תוך שימוש במגוון שיטות ששימשו כמה עשורים קודם לכן את חברות הטבק בניסיונותיהן להכחיש נזק ולברוח מאחריותם עליו.
2 צפייה בגלריה
עלייה בריכוזי פחמן דו-חמצני באטמוספירה וטמפרטורה עולמית ממוצעת. מתוך דו"ח פנימי של מדען חברת הנפט אקסון-מוביל, אנדרו קלגרי משנת 1982. מקור: Inside Climate News.
למשל, אילי הנפט, האחים צ'ארלס ודיוויד קוך, וגורמים נוספים הקשורים בתעשיית הדלקים הפוסיליים הזרימו מיליארדי דולרים למכוני מחקר, כנסים ופרסומים שנועדו לערער על הקונצנזוס המדעי המתגבש סביב התחממות כדור הארץ. הם מימנו קמפיינים של דיסאינפורמציה והתקפות על מדעני אקלים וטכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת. הם סיכלו הצעות חוק סביבתיות ושיבשו מהלכים של רגולציה ומיסוי ירוק. אימפריית התקשורת של רופרט מרדוק סייעה בידם והתגייסה באופן פעיל להכחשת המשבר ולזריעת ספק בראיות הנערמות באשר לקשר שלו לדלקים פוסיליים.
בעוד שבתחילת שנות התשעים, ממשלו הרפובליקני של בוש האב היה קשוב לאזהרות של מדעני האקלים, בעשורים הראשונים של המאה ה-21 כבר השתלטה ההכחשה על חלקים נרחבים של הימין האמריקני. האחים קוך תרמו לתהליך באמצעות תמיכה מסיבית בתנועת מסיבת התה, ואחר כך באמצעות מימון קמפיינים בבחירות של 2016. זה השתלם. ממשל טראמפ הפך לקבלן הביצוע של האינטרסים של החברות שמימנו את בחירתו. מזכיר המדינה של טראמפ, אחד מהם על כל פנים, היה נשיא אקסון מוביל, רקס טילרסון. אנדרו וילר, לוביסט של חברות הפחם, מונה למנהל הסוכנות הפדרלית להגנת הסביבה.
שארם א-שייח לקראת ועידת האקלים
(צילום: רויטרס)
חברות דלקים פוסיליים המשיכו לממן פוליטיקאים אמריקנים, רפובליקנים ודמוקרטים, במאות מיליוני דולרים גם לאחר בחירתו של טראמפ ואלה ממשיכים לשרת את האינטרסים של אותן חברות. המחקר של מגמות אלה מפותח ביותר באשר לארצות הברית, אך המגמות עצמן ניכרות במדינות רבות. ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר טוני אבוט ונשיא ברזיל היוצא בולסאנרו, הם רק שתי דוגמאות בולטות למנהיגים המשרתים את האינטרסים של חברות גז, נפט ופחם, הכל בשם הדאגה לאזרחים כמובן.
מפעלי ההכחשה וזריעת הספק הצליחו. הם קנו לחברות הדלקים הפוסיליים ארבעה עשורים לעשות טריליונים של דולרים בחסות הערפל שפיזרו. ארבעים השנים האלה הן קריטיות: ההערכות המקובלות הן שחצי מכמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה נפלט מאז 1990. כלומר, הבעיה הוחרפה פי שתיים בשלב שכבר ידענו על הסכנות שהיא מגלמת. למעשה, קצב ההתחממות התברר כמהיר אף ממה שחזו המדענים ואסונות הטבע תכפו והלכו. המציאות גילתה שתחזיות המדענים היו שמרניות מדי.
נוכח גלי החום, הבצורות, שריפות היער, הסופות והשטפונות המתרבים, הכחשה גמורה מן הסוג הישן הפכה מגוחכת. חברות הדלקים וגורמים אחרים המעוניינים בהמשך ה"עסקים כרגיל" פנו עתה לשיטות אחרות על מנת לסכל פעולה אפקטיבית לצמצום מהיר של השימוש בדלקים פוסיליים. הן המשיכו לטרפד הצעות חוק ירוקות (למשל מס פחמן), לפגוע בפיתוח של מקורות אנרגיה מתחדשת, ולשבש החלטות בינלאומיות שיפגעו בעסקים שלהן. אך כעת החלו מסתירות את כל אלה תחת שכבה עבה של טיח ירוק.
פרופ' און ברק צילום: אוניברסיטת תל אביבלמשל, חברות הדלקים הפוסיליים וארגונים ופוליטיקאים הקשורים בהן הכירו סוף סוף במשבר בפרסומיהן, אך הציגו אותו כתוצר של פעולותיה של "האנושות" והאחריות למשבר מוטלת, אם כן, על כולנו. לדוגמה, חברת הנפט BP העלתה לאתר האינטרנט שלה מחשבון מדרך רגל פחמני שמאפשרים לנו לחשב את ההשפעה (הזניחה) של כל אחד ואחת מאיתנו על התחממות כדור הארץ, ובכל זאת לחוש אשמה על שאנחנו עדיין טסים, או נוסעים במכונית, או לא עושים קומפוסט. העיסוק באחריות האישית נועד להסיט את תשומת הלב מן האחראים הגדולים למשבר, לאפשר שקט תעשייתי ולהרחיק התארגנות לפעולה ציבורית רחבה לצמצום מהיר של התלות בדלקים פוסיליים.
יהיה זה תמים להניח שההיסטוריה הזו הגיעה לקיצה. דפוסי הפעולה של חברות הדלקים הפוסיליים פשוט השתנו, אך היעדים נשארו כשהיו. בוועידת האקלים שהתקיימה בגלזגו לפני שנה (בחסות כמה תאגידים בינלאומיים), חברות הנפט, הגז והפחם באמצעות מאות לוביסטים, ומדינות הנפט באמצעות נציגיהן הרשמיים, פעלו לסיכול החלטות משמעותיות יותר שעלולות היו לפגוע ברווחיהן.
פרופ' אבנר וישניצר צילום: אוניברסיטת תל אביבדוגמה מובהקת לכך שמגמות ההסתרה, ההסחה וההסטה ממשיכות במרץ היא העובדה שוועידת שארם מתקיימת בחסות חברת קוקה קולה, מזהמת הפלסטיק הגדולה בעולם, לאחר שזו חתמה על הסכם עם ממשלת מצרים. הממשלה המצרית מטייחת בירוק את הדיכוי השיטתי של מחאה אזרחית בשטחה, ובכלל זה מחאת אקלים. קוקה קולה מצידה מטשטשת את אחריותה לכ-5.49 מיליון טון מעוקב של גזי חממה רק ב-2021. זהו גידול של חמישה אחוזים ביחס ל-2020. במילים אחרות, בעודה מצהירה על מחויבותה לאקלים, קוקה קולה הגדילה את הפליטות שלה. ואולי אין מה להתפלא: קוקה קולה היתה מחלוצות הרעיון של הסטת אחריות תאגידית על זיהום הסביבה לזירה האישית. בקצרה, בחסות מסך העשן הירוק, האסדות ממשיכות לקדוח, האליטות הגלובליות ממשיכות להתעשר, האליטות הפוליטיות משמרות את כוחן, ושמיכת גזי החממה שסביבנו ממשיכה להתעבות.
מה נובע מן ההיסטוריה הזו? אולי שלקראת ועידת האקלים עלינו לעמוד על המשמר. יש פער עצום בין חומרת המשבר לבין הפעולה הרפה הננקטת להתמודדות עמו. הרפיון הזה אינו מקרי. כוחות חזקים מונעים פעולה נמרצת יותר. זהו בדיוק האופן שבו מתפקד מסך העשן הירוק: הוא מסתיר את הפער שבין מלל ל(היעדר) מעשה ומסייע לטשטש את ניסיונות ההשתלטות של תאגידים גדולים על מנגנונים בינלאומיים שהם הכרחיים להובלת מאבק עולמי במשבר האקלים.
לכן, עלינו לשוב ולהזכיר שצמצום משבר האקלים הוא פונקציה לא של כמות המילים המופרחות לאוויר או של "מודעות" כללית למשבר, אלא של כמות גזי החממה הנפלטים לאטמוספירה. מודעות היא חסרת משמעות אם אינה מובילה לפעולה. אסור לנו להסתפק בדיבורים ערטילאיים על "קיזוז פליטות", net zero ושאר סיסמאות. עלינו לדרוש פעולה נחושה ומדידה עכשיו ולא ב-2050. עלינו לחשוף את האחראים לקטסטרופה המתרגשת ולהסתרה של השלכותיה ולתבוע מהם אחריות מיידית על הנזק שגרמו, וממשיכים לגרום. אם אנו רוצים למתן את ההשלכות הקשות של המשבר הסביבתי, עלינו לצאת למאבק בכל החזיתות נגד הגורמים שמרוויחים מהחרפתו.
פרופ' און ברק ופרופ' אבנר וישניצר עומדים בראש המעבדה להיסטוריה של משבר האקלים של בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. ב-7 בנובמבר 2022, תקיים המעבדה פאנל שכותרתו: מי נגד מי? בין עסקים כרגיל לטרור אקלימי
