דמיינו רגע את חייכם בלי שוקולד, קפה, אבוקדו, תפוחי אדמה או בננות. אובדן של רק אחד מהמוצרים הבסיסיים הללו נראה לנו בלתי נתפס, אך לצערנו, כל אלה ומוצרי מזון בסיסיים נוספים נמצאים כיום בסכנת היעלמות עקב השפעותיו של משבר האקלים. מיזם אמנותי חדש נועד להעלות את האיום לסדר היום, והוא מציג לראשונה בצורה מוזיאלית וארכיבית מזונות נפוצים שעתידים להיכחד על פי התחזיות - כפריטים נדירים בתערוכה.
למיזם, שזכה לשם "מוזיאון המזונות בסכנת הכחדה" (The Museum of Endangered Foods), אין קיום פיזי כמוזיאון בפני עצמו ולא מיועד לו מבנה ממשי. הוא נחשף לראשונה בשבוע העיצוב בהולנד בשנה שעברה ומאז הוצג גם בברצלונה ובמדריד, והוא עתיד לנדוד בין חללי תצוגה שונים בהמשך. מי שעומד מאחורי המיזם הוא סטודיו העיצוב הספרדי Sharp & Sour, שהוקם על ידי זוג המעצבים מריה פואנטנברו ומריו מימוסו (שמדווחים שאוכל ועיצוב הם שתי תשוקות שלהם – ובמיזם החדש הם משלבים בין שני התחומים). המוזיאון משמש כמעין אנדרטה חיה, שמשלבת קריאה לפעולה למען עתיד האוכל.
"המוזיאון הוא מיזם ספקולטיבי שחוקר את ההשפעה של משבר האקלים על האוכל ועל הרגלי האכילה שלנו", אומרים פואנטנברו ומימוסו. "מטרתו היא לגרום למבקרים לחשוב כיצד דיאטות ואורחות חיים מאוימים על ידי שינויים אקולוגיים. הסיבות לכך מגוונות וכוללות בין השאר עלייה בטמפרטורות, מחסור במים מתוקים, דפוסי מזג אוויר קיצוניים ובלתי יציבים, כריתת יערות, אובדן בתי גידול, זיהום ושינויים שגורמים לפגיעות מוגברת למגיפות, טורפים ומחלות״.
חצי אבוקדו על כן תצוגה
הסיסמה שמלווה את התערוכה היא ״בואו להיפרד לשלום״ (Come say goodbye) – כותרת לא-צפויה ודי מאיימת כשמדובר במזון שאנחנו צורכים דרך קבע. המזונות מוצגים בתערוכה כאילו הם כבר נכחדו: מאחורי זכוכית שקופה ועל כנים לבנים, באופן שמזכיר פריטים במוזיאון היסטורי. המבקרים בתערוכה נחשפים למידע על המזונות השונים ועל "תאריך התפוגה" של כל אחד מהם, ויכולים גם לסרוק ברקוד ולקרוא אודות המזון הספציפי.
המוצגים הראשונים בתערוכה הם המזונות שמועדים יותר מאחרים להכחדה: אבוקדו, דבש וקפה. על פי המידע שבתערוכה, הם עתידים להיכחד עד 2050. אחריהם נמצאים תפוחי אדמה, חומוס ויין, שעתידים על פי המידע שבתערוכה להיכחד עד 2100. הנתונים המדעיים שמוצגים למבקרים בתערוכה לקוחים מתוך מחקרה של פרופ' לנור ניומן, מנהלת מכון המזון והחקלאות באוניברסיטת פרייזר ואלי בקנדה ומנהלת הקתדרה למחקר לביטחון תזונתי וסביבתי.
הקפה, למשל, מוצג בצורותיו השונות - פולי קפה, קפה טחון וכוס קפה מוכנה לשתייה, כמו כדי ללמד את הדורות שלא יכירו אותו על המשקה שאבותיהם אהבו לשתות בבוקר. הדבש מוצג בכלי קטן, לצד דבורה וחלת דבש שאל שתיהן מכוונות זכוכיות מגדלת, כמוצגים מוזיאוניים זרים ומסקרנים. הבננה עומדת כמו-באוויר כשהיא מקולפת חלקית, ומוצגת לציבור במלוא הדרה.
קפה לעשירים בלבד?
״מאז הופעתו, פעילותו של האדם מלווה בשינוים גדולים מאוד במערכות הטבע", מסביר ד״ר אלון שפון מבית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ ע"ש פורטר באוניברסיטת תל אביב, יו״ר הפורום הישראלי לתזונה בת-קיימא. "העדויות בעשרות השנים האחרונות מדברות על 'ההכחדה השישית' – דה פקטו, אנחנו כבר פוגעים במגוון הביולוגי האדיר של כדור הארץ ומכחידים מינים". לדבריו, גם אם המושג "הכחדה" עלול להיות דרמטי מדי בחלק מהמקרים, מזונות מסוימים צפויים להתייקר משמעותית ולהפוך למוצרים שמיועדים לאוכלוסיות עמידות בלבד. ״משבר האקלים ואיתו העלייה בטמפרטורות והתגברות אירועי מזג האוויר הקיצוני מכבידים על זנים מסוימים. הקפה, למשל, נחשב היום למוצר נגיש – אבל יכול להיות שבעתיד המחיר שלו יוכפל, ואנשים רבים יאלצו להפסיק לשתות קפה".
המזון נכנס לגלריות
״ייצוגים של אוכל ושל פעולת האכילה היו קיימים מאז ומתמיד בתולדות האומנות״, מספרת טליה הופמן, אומנית ישראלית שעוסקת במסגרת עבודת האומנות שלה במזון ואכילה. ״אחד השינויים שמתרחשים בשנים האחרונות היא הכניסה של המזון לתוך חללי המוזיאונים והגלריות. זו עדיין פעולה מאתגרת מאוד, מכיוון שאוכל מטבעו הוא חי, משתנה, נרקב, מזהם ומזדהם, ומוזיאונים לא אוהבים לכלוך. עם זאת, בעשורים האחרונים יש נטייה בעולם האמנות להתייחס לא רק לחושי הראייה והשמיעה, אלא גם לחוש הריח והטעם״.
הופמן תופסת את מוזיאון המזונות בסכנת הכחדה כתערוכה הומוריסטית, עצובה – ובעיקר מבהילה. ״נקודת המוצא של התערוכה היא שתהליך ההכחדה של מזונות כבר נמצא בעיצומו", היא אומרת. "היא למעשה מזהירה אותנו שאם לא נשנה ונתקן את דרכנו, בעוד 50 או 100 שנה לא נוכל לאכול יותר מאכלים מסוימים. לא מדובר בסרט מדע בדיוני, אלא בתהליך שמתרחש כבר עכשיו״. לדבריה, חשוב להעלות את המודעות לנושא. ״העולם המערבי חי באשליה של שפע אינסופי, והאחוז הקטן של האוכלוסייה שחי בתוך השפע הזה לא יכול לדמיין חיים בלעדיו. עם זאת, התערוכה מסבה את המבט ואת המודעות לכך שהשפע לא אינסופי, ולכך שאנחנו מנצלים את משאבי הטבע באופן אגרסיבי מתמיד״.
הופמן מוסיפה שמעבר להכחדתם של המזונות, קיים רובד נוסף שמחייב תשומת לב – התהליך הארוך שהמזונות השונים עוברים לאורך חייהם. ״כצרכנים, אנחנו רגילים לראות את המזונות שלנו בסופרמרקט או אצל הירקן, רגע לפני שהם נכנסים למקרר או לפה, אבל כדי שהם יגיעו לשם יש צורך בתהליכים ארוכים מאוד, משלב השתילה, דרך הקטיף ועד למשלוח". הופמן מקווה שנראה מיזמים נוספים בסגנון מוזאון המזונות בסכנת הכחדה, שעשויים להשפיע על מבקרים לחשוב פעמיים לפני זריקת אוכל, ולעודד אותנו להעריך את המזון שלנו. ״התערוכה גורמת לנו לחשוב על דברים שבכלל לא היו במודעות שלנו לפני כן – ובמובן הזה היא רלוונטית וחשובה״, מסכמת הופמן.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
