בדיוק כמו לפני אלפי ומאות שנים השתמשו לוחמי מילואים בגבול הצפון במכונת מלחמה עתיקה, שבאמצעותה ירו כדורי אש, במטרה להשמיד את תשתיות הלחימה של חיזבאללה בלבנון, סמוך לגבול עם ישראל.
לוחמי מילואים שורפים לחיזבאללה אזורים סבוכים שמתחתם יש עמדות לחימה
למעשה, כדי להבין מתי הומצאה מכונת השיגור הראשונה בהיסטוריה צריך לחזור עד שנת 399 לפני הספירה, אל עיר הנמל סירקוזה (Syracuse) שבדרום-מזרח סיציליה, אז דיוניסיוס הראשון (טיראן סירקוזה) יצא למסע כיבוש ברחבי האי. דיוניסיוס כבש ערים אחדות בסיציליה ובדרום איטליה, לחם נגד התרחבות השפעתה של קרתגו בסיציליה, והפך את סירקוזה לחזקה ולמשגשגת ביותר מבין הקולוניות היווניות במערב הים התיכון.
הוא עשה זאת לאחר שניתב חלק ניכר מהמשאבים לפיתוח מכונות מצור, תוך עידוד רבי אמנים להמציא שני סוגי מכונות, במטרה להתמודד בהצלחה עם מערכת הביצורים האיתנה של הפיניקים. "לפנינו אירוע חריג שבו אנו מסוגלים לשים את האצבע על נקודה מדויקת בסרגל הזמן ולומר - כאן החלה המהפכה", אומר ד"ר מיכאל איזנברג מהמכון לארכיאולוגיה ע"ש זינמן והחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה.
תחת שליטתו של דיוניסיוס פותחו כאמור שתי מכונות מלחמה ששינו את תורת המצור. הראשון היה מגדל מצור נייד עשוי מעץ שנע על גלגלים, התנשא לגובה של מספר קומות ונדחף בידי עשרות עד מאות לוחמים אל חומות העיר הנצורה. גובהו וההגנה שסיפק ללוחמים שבתוכו יצרו יתרון עבור התוקפים, בין אם באמצעות מעבר של לוחמים אל החומות באמצעות גשרים מופלים, ירי חיצים דרך חרכים ותצפית מיתרון גובה אל הביצור שהותקף תוך "הורדת ראשי" המגינים ומניעת ירי יעיל מצידם, לקראת הפריצה וקעקוע החומות.
המכונה השנייה הייתה הקטפולטה (שמשמעותה ביוונית "להשליך מטה"), מכונת שיגור ששימשה לירי קליעים שונים, שהתפתחה והשתכללה עם השנים. תחילה, בשנת 399 לפנה"ס, נבנתה הקטפולטה הראשונה שכונתה "קשת-בטן" בשל צורת הדריכה, שבה נדרך החץ על ידי השענת החלק האחורי של המכונה אל הבטן והחלק הקדמי אל הקרקע.
10 צפייה בגלריה
דגם מוקטן של קטפולטה (המוזיאון לתרבות הרומית, רומא)
(צילום: באדיבות ד"ר מיכאל איזנברג)
המכונה הורכבה משני חלקים, קשת ומוט מרכזי ששולב בו, וסיפקה טווח ירי יעיל של 220 מטר - 40 מטר יותר מהקשת המורכבת, שהומצאה לאחר הקשת הפשוטה, ושימשה את הקשתים הרכובים של עמי הערבה האירו-אסייתית, שפלשו לאירופה, למזרח התיכון ולסין.
תוך שנים ספורות, מעצמות בים התיכון אימצו את מכונת השיגור ופיתחו אותה לשני סוגים: משגר רמחים (אוקסיבלס) ומשגר כדורי אבן, תחת השם הכללי בליסטרה (מהמילה היוונית באלו, שפירושה לזרוק), שנחלק למשגרים גדולים שכונו פטרובולוס (משגר סלעים) ולקטן יותר שכונה ליתובולוס (משגר אבנים). "המכונות הללו הותקנו על חצובה גדולה מעץ, ואורכן הגיע ל-8 מטרים ומעלה, בתלות בגודל הקליע. הן היו בעלות רעיון דומה לקשת הבטן הפשוטה, אך עוצמתיות יותר: שתי זרועות אופקיות, שנמתחו באמצעות כננת, עד לשחרור ההדק - ירי שהגיע עד לטווח של כ-300 מטרים", אומר ד"ר איזנברג.
10 צפייה בגלריה
הדמיה של התקפה על ביצורים באמצעות מכונת מלחמה עתיקה
(איור: Esteban De Armas, Shutterstock)
הוא הוסיף כי באמצע המאה ה-4 לפנה"ס שוכללה המכונה הזו, וכללה מגבירי כוח. "למעשה מדובר בשני תופים עשויים מברונזה (עבור כל אחת מהזרועות), שבתוכם היו אגדי גידים של בעלי חיים או שערות של זנב סוס", הסביר ד"ר איזנברג. "פיתול הגידים בתוף יצר אנרגיה אצורה, שגדלה ככל שכמות החומר בתוף הייתה רבה יותר. לרוב הכינון לא היה כינון ישיר אלא עקיף, כשטווח הירי נע לרוב בין 200 ל-400 מטרים. בהיעדר כמות מספקת של גידי בעלי חיים או שערות זנב סוס עבור מגבירי הכוח של מכונות השיגור, הנשים תרמו משערן למאמץ המלחמתי".
תחת שלטונו של פיליפוס השני, מלך מוקדון בשנים 336-359 לפנה"ס, זכו המכונות לשכלולים נוספים ושימשו את אלכסנדר הגדול בנו בכל מסעות הכיבושים שלו. בנו נחשב לימים כאחד המלכים שברשותו היו המכונות המתוחכמות ביותר - בים וביבשה.
בחלוף השנים גם הרומאים אימצו את כלי המלחמה. "כשהרומאים החלו להתפשט ברחבי הים התיכון ומעבר לו, הם אימצו את מכונות המלחמה של היוונים. למעשה, לא רק שהם אימצו לחיקם את המכונות, הם גם בלבלו אותנו מעט בשמותיהן. הרומאים קראו למכונת שיגור האבנים קטפולטה, כשלמכונת ירי הרומחים הם קראו בליסטרה, כאשר לכל דגם היה כמובן שם ייעודי, דוגמת משגר רמחים קטן שכונה סקורפיו - עקרב. הם שכללו את המכונות והפכו את השימוש בהן לתקן בכל גדוד, כאשר כל המכונות התבססו על שתי זרועות ושני תופים מגבירי מתח", מסביר ד"ר איזנברג.
10 צפייה בגלריה
מכונת שיגור רומית מסוג סקורפיון (מוזיאון הצבא הרומי, החומה ההדריאנית, אנגליה)
(צילום: באדיבות ד"ר מיכאל איזנברג)
10 צפייה בגלריה
מכונת שיגור רומית מסוג מנובליסטה (מוזיאון הצבא הרומי, החומה ההדריאנית, אנגליה)
(צילום: באדיבות ד"ר מיכאל איזנברג)
לדבריו, החל מסוף התקופה הרומית במאה הרביעית לספירה מופיעה מכונת שיגור חדשה במערכה בשם אונגר - למכונה זו זרוע אחת בלבד שנמתחת לאחור, כשבקצה כף קלע ולשם הוכנס כדור אבן. "מרגע זה, אל תוך התקופה הביזנטית, חלה רגרסיה מסוימת בכל הנוגע לפיתוח מכונות מלחמה. מהמאה ה-7 ישנה מכונה חדשה בשם מנגונל - מהמילה הלטינית 'Manganon', שפירושה 'מנוע של מלחמה' - שהייתה בשימוש של הסינים, ותופעלה לא על ידי מטוטלת משקל נגדי או מגבירי כוח, אלא על ידי מנוף וזרוע ארוכה שתופעלה בידי עשרות עד מאות חיילים".
חשוב להבהיר כי המהפכה בתחום מכונות המלחמה גררה מהפכה והתאמה של מערכות הביצורים החל מן המאה ה-4 לפנה"ס. כל מכונה שכזו נבנתה בהתאם לתחמושת שיועדה לה מבחינת סוג, משקל ואורך הקליע, לעיתים אף בעזרתם של אנשים ידועים כמו ארכימדס. את כדורי האבן למשל, שמשקלם נע מכ־2.3 ק"ג ועד ל-24 ק"ג (החריגים שבהם הגיעו למשקל של 33 ק"ג ואף יותר), סימנו לא אחת בספרות (שייצגו את משקלם), על מנת למנוע בלבול בעת העברת הקליעים למכונות השונות.
כדורי אבן רבים מסומנים במשקלם התגלו בתל דור, במצודות וביישובים שנקלעו למצור דוגמת מערכות המצור בעת המרד הגדול ברומאים בגליל ובירושלים. כבש שיגור (בסטיון) ייחודי עבור מכונות השיגור של המגינים, ככל הנראה מימי המרד הגדול בגליל (67 לספירה), התגלה בעיר סוסיתא שממזרח לכנרת, ולא רחוק ממנו נמצאו כדורי בזלת במשקל של כ-13 ק"ג, וכן כדורים מאבן גיר שנורו בידי כוח שצר על העיר.
10 צפייה בגלריה
ד"ר אלכסנדר ירמולין, משמר משלחת סוסיתא, אוחז בכדור בליסטרה מבזלת במשקל של 13 ק"ג, שהתגלה סמוך לבסטיון בסוסיתא
(צילום: באדיבות ד"ר מיכאל איזנברג)
10 צפייה בגלריה
הצעת שחזור של הבסטיון (עמדות עבור מכונות השיגור) בסוסיתא מעל למצוק הדרומי
(איור: באדיבות ד"ר מיכאל איזנברג)
"המכונות נבנו על פי מידות מדויקות, מה שדרש המון ידע ומיומנות. את המכונות השונות הביאו הלוחמים כשהן מפורקות (מלבד התופים), ואת ההרכבה הם ביצעו בשטח, סמוך ליעד שהותקף. הצבא הרומי הצטיין בלוגיסטיקה שלו, ונודע בטבעות המצור ההדוקות שהטיל. בכל לגיון של הצבא הרומי היה מערך מסודר ומאורגן להפליא, שכלל כמובן את 'קצין התותחנים של הלגיון'", מסביר ד"ר איזנברג.
במאה ה-12 לספירה הומצאה באזור הים התיכון מכונה חדשה שענתה לשם טרבושה (כמו זו שבה השתמשו החיילים בגבול הצפון), שהייתה פיתוח של המנגונל, ושתיהן פעלו בו-זמנית במערכות המצור.
לטרבושה הייתה זרוע ענקית אשר בקצה שלה תיבת עץ ובה אבנים רבות, המשמשת כמטוטלת משקל-נגד גדולה. לפני הקצה הנגדי של המנוף היה ציר נוסף ובקצהו קלע עם אבן כבדת משקל, שהגביר את מהירות ההטלה עד לשיא המסלול שם השתחרר הקלע, והאבן המשיכה במסלולה למרחק של כ-200 עד 300 מטרים. הודות לשכלול הזה ניתן היה לשגר תחמושת במשקל של מאות קילוגרמים, מה שהצריך שוב את שינוי הביצורים, שכן החומות לא היו ערוכות לכך.
טעינת הטרבושה הייתה איטית במיוחד, ולכן השימוש במכונות מנגונל רבות נמשך בד בבד עימה, ואף היה יעיל יותר לרוב. עם הופעת אבק השריפה באירופה, לקראת המאה ה-16, דעך השימוש במכונות הללו. יחד עם זאת, כפי שקרה לאחרונה בגבול לבנון, ניתן לראות כי למרות כל השנים שחלפו, עדיין אפשרי ליישם שיטת לחימה קדומה זו גם בעידן המודרני.
