הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים. למרות הסכם האקלים שנחתם אשתקד בוועידת האקלים שנערכה בדובאי (COP28), שם הוסכם לצמצם את תעשיית הדלקים המאובנים, נראה כי הכלכלות החזקות בעולם פועלות להרחבת תעשיית הנפט, הפחם והגז שלהן בעשורים הבאים. אמנם חלה עלייה בשימוש באנרגיה מתחדשת המבוססת על אור השמש ועל הרוח, אך לא באופן כזה שיוכל להעלים את תעשיית הדלקים המאובנים מהעולם, כך עולה מנתוני סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA). בינתיים שירות שינויי האקלים "קופרניקוס" של האיחוד האירופי העריך כי ככל הנראה שנת 2024 תוכרז כשנה החמה בהיסטוריה, זאת בשל המשך פליטות גזי החממה.
הפליטות העולמיות - הנגרמות בעיקר על ידי תעשיית הדלקים המאובנים - נמצאות בשיא, מה שדוחף את ריכוזי גזי החממה המחממים את כדור הארץ לרמות חסרות תקדים. "מאז חתימת ההסכם ההיסטורי בדובאי אשתקד, המנהיגים מתקשים ליישם את ההתחייבויות במציאות", אמרה לסוכנות הידיעות הצרפתית קתרין פטרסן מ-E3G, צוות חשיבה בנושא שינויי האקלים העולמיים, ששם לעצמו למטרה לצמצם את הפליטות המזיקות. "למרבה הצער, נראה כי ההתחייבויות הללו לא עמדו בראש סדר העדיפות הפוליטי של המנהיגים שחתמו על ההסכם".
המדינות שהפכו למאוימות ביותר תחת תרחישי הקיצון האקלימיים, הן מדינות האיים הקטנות, במה שממחיש יותר מכל את אי-הצדק האקלימי, לפיו המדינות הכי פחות מזהמות הן אלו שסובלות יותר מכל מההשלכות ההרסניות של שינויי האקלים. "ההתחייבויות בהסכם לא קוימו במציאות", אמר ל-AFP ד"ר פאולליי לוטרו, יו"ר ברית מדינות האיים הקטנות (AOSIS) - ארגון בינלאומי המאגד מדינות איים ומדינות חוף נמוכות ברחבי כדור הארץ.
פפואה גינאה החדשה, מדינה ענייה באוקיינוס השקט, השוכנת באזור שעלול להינזק קשות בעקבות שינויי האקלים, בחרה להחרים את השיחות שייערכו באזרבייג'ן, בין היתר נוכח היעדר תמיכה כלכלית למדינות החברות בארגון. ילצ'ין רפייב, סגן שר החוץ של אזרבייג'ן, שימלא את תפקיד המתווך הראשי בשיחות שייערכו בוועידה בין התאריכים 11 ל-22 בנובמבר, הודה שמדינות רבות מעוניינות בהצגת צעדים ברורים בוועידת האקלים שתיערך במדינתו, על מנת לראות כי ההסכם מדובאי נושא פרי.
התחממות כדור הארץ 1880 עד 2020
(צילום: נאס"א)
אלא שמאחורי הקלעים ישנן מדינות עשירות בנפט, שחשו כי הצמידו אותן לקיר עם ההסכם שנחתם, בניגוד לרצונן להמשיך ולפתח את תעשיית הדלקים המאובנים במדינתן, לרבות אזרבייג'ן המארחת, שמעוניינת להגן על האינטרסים שלה בתעשיית הנפט והגז. המארחים מכחישים זאת בתוקף, וטוענים להגנתם כי יפעלו לקידום נושא המימון למדינות שזקוקות לו כדי להתמודד עם שינויי האקלים.
למרות המכשולים הפוליטיים, יש סימנים שהמעבר לאנרגיה ירוקה קורם עור וגידים. לדברי אנשי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, המטרה היא כי עד שנת 2030, מחצית מהחשמל בעולם יגיע ממקורות דלי פחמן. באוקטובר האחרון, מדינות ה-G20 - שכלכלתן אחראית לשלושה רבעים מהפליטות העולמיות - אישרו כי הם יפעלו לצמצום דרסטי בשימוש בדלקים מאובנים.
כאמור, העבר הלא רחוק מלמד שהפער בין מה שמדינות אומרות למה שהן עושות בפועל הוא לא פחות מתהומי, ולראייה שרק מדינה אחת - מדגסקר - הכריזה על מדיניות אקלים בלתי מתפשרת. "אם נסתכל על פעולה ואמביציה, לא קרה הרבה ברמה העולמית מאז ההסכם אשתקד", אמרה ל-AFP ד"ר אן אולהוף מהתוכנית הסביבתית של האו"ם, שמובילה מדיניות סביבתית עולמית, אחראית בעת אירועים סביבתיים על תיאום בין הגופים השונים של האו"ם ומקדמת את המדדים הסביבתיים ביעדי האו"ם לפיתוח בר-קיימא.
הלחץ על מדינות לנקוט צעדים קונקרטיים כדי להתפרק ככל הניתן מתעשיית הדלקים המאובנים גובר. ברור כי דרוש שינוי בחוסר ההלימה בין ההבטחות לעמוד ביעדים ובמגבלות ההתחממות שנחתמו בהסכם פריז בשנת 2015, לבין מתן היתר להקמת שדות נפט וגז חדשים, כפי שקרה באיחוד האמירויות הערביות, אזרבייג'ן וברזיל - מדינות שאירוחו ויארחו את ועידת האקלים בשנים 2023, 2024 ו-2025 (בהתאמה).
בינתיים, הטמפרטורות העולמיות ממשיכות לעלות, מה שמוביל להשפעות הרסניות על בני האדם ומערכות אקולוגיות כאחד. כעת, התקווה היא שהבטחות האקלים יהפכו במהרה ליותר מסתם מילים שרירותיות וריקות מתוכן, שכן אף מדינה - גדולה או קטנה - איננה חסינה מפני השפעותיהם ההרסניות והקטלניות של שינויי האקלים.
