במסגרת חוק ההסדרים מבקש משרד האוצר דחייה של סגירת היחידות הפחמיות בתחנת הכוח אורות רבין בחדרה. תחת הנימוק הלקוני של "היעדר יכולת לעמוד בסגירת התחנות במועד", מתבקשת הארכת פעילות והחרגה מתחולת חוק אויר-נקי, כך שניתן יהיה להמשיך לזהם את האוויר בלי לשלם מחיר על כך. איש לא טורח לפרט ולהבהיר לציבור מדוע לא ניתן לעמוד במועד, ואילו פעולות נעשו כדי שניתן יהיה לעמוד בו. גם נתוני ארגון הבריאות העולמי, המצביעים על תמותה של אחד משבעה אנשים מזיהום אויר, לא מהווים משקל מספק נגד הצעה זו. משרד האוצר, מסתבר, אינו מוטרד ממשמעויות אלה.
קיים קשר מובהק בין אי-היכולת לכאורה, לסגור את תחנות הכוח הפחמיות במועד, להצהרת נגיד בנק ישראל על היעדר יכולתה של ישראל לעמוד ביעדי הפחתת פליטות גזי החממה. בבסיס שני המקרים מדובר במדיניות, בתחפושת של "היעדר יכולת".
מצער כי המובילים מדיניות זו אינם ערים להשלכותיה. בימים אלה, פרסם בנק ישראל, סקירה שנתית של מערכת הבנקאות ל-2021, במסגרתה נכלל לראשונה ניתוח חשיפת המערכת הבנקאית לסיכוני אקלים. הסקירה התייחסה לסיכוני מעבר מכלכלה של דלקים פוסיליים לכלכלה מאופסת פחמן, תוך פירוט היקף החשיפה של מערכת הבנקאות ללווים עם היקפים גבוהים של פליטות גזי חממה. בהתאם לממצאים, יתרת סיכון האשראי ללווים גדולים ב-2020, גדלה ב-57% בהשוואה ל-2019. בדו"ח מצוין עוד, כי מדובר בהערכת חסר וכי קיימים סיכונים שלא נסקרו, שיש בהם כדי להשפיע על מידת החשיפה בפועל של מערכת הבנקאות לסיכוני המעבר.
במילים אחרות, בניגוד לדעה הרווחת, לפיה משבר האקלים הוא עניין רחוק הנוגע למדינות אחרות, מדובר בענין כלכלי מובהק שיש להיערך אליו. ככל שלא נעמוד ביעדי ההפחתה, נדרש "לצמצם פערים" באופן מהיר יותר ומתוכנן פחות, אם בגלל רגולציה בינלאומית או בשל תופעות משבר האקלים' שיאלצו אותנו להפסיק את השימוש בדלקים פוסיליים מוקדם מהמתוכנן. כך או אחרת, מדובר במהלך שיעצים את הטלטלה הצפויה למשק מן המעבר ועלול לסכן את היציבות הפיננסית של בנקים בישראל.
אלא שתובנות אלה טרם הגיעו אל מקבלי ההחלטות. הצעת חוק האקלים, כפי שאושרה לאחרונה בוועדת שרים, היא עוד הוכחה לכך. מעיון בהצעת החוק עולה פער ניכר בין דברי ההסבר על ממצאי המדע והסיכונים הנובעים "מהמשך עסקים כרגיל" להוראות עצמן, החומקות מהענקת סמכויות וקביעת הסדרים מחייבים, שיתנו מענה לסיכונים אלה.
מדיניות זו היא שאינה מאפשרת למדינת ישראל להגיע ליעדים לצמצום פליטת גזי חממה, ומונעת מאיתנו להיערך למשבר האקלים ולסיכונים שהוא מביא אתו. זו אינה גזירת גורל, זו אסטרטגיה. הממשלה, ומשרד האוצר בפרט, סבורים שמדינת ישראל מרוויחה מהיעדר מחויבות ליעדים, והרבה פחות ברור כמה כולנו מפסידים.
בשנים הקרובות צפויה העברת הון בהיקף חסר תקדים מכלכלה מבוססת דלקים פוסיליים לכלכלה של אנרגיות מתחדשות. בתהליך זה, למדינות יש תפקיד מפתח; הכוונה רגולטורית לכלכלה החדשה מאופסת פחמן, ניצול הזדמנויות, וצמצום נזקים מאובדן ערך הצפוי מהשקעות בדלקים פוסיליים.
המגמה בעולם ברורה; חקיקת כלים רגולטוריים שייצרו וודאות והכוונה לתמיכה ביעדי הפחתת הפליטות. הרווח המוסף מיעדים אלה, הוא ודאות, שהיא הבסיס ליציבות פיננסית וקריטית בתקופות מעבר. כך, למשל, הוציאה לאחרונה רשות ניירות הערך האמריקנית תיקון שיחייב חברות ציבוריות בגילוי הקף פליטות גזי החממה הכרוך בפעילותן בכל שרשרת הערך ולא רק מפעילות ישירה. באיחוד האירופי התקבלה התוכנית Fit for 55 , המגדירה אסטרטגיה מקיפה, יעדים ותמריצים לתמיכה במעבר לכלכלה מאופסת פחמן.
עו״ד אורלי אהרוניאסטרטגיית "העמימות" והיעדר המחויבות אצלנו, משיגה תוצאה הפוכה; היא לא מסמנת לשוק מהו כיוון ההתפתחות המועדף ומעודדת זליגה של מיזמים והון אנושי, למדינות שבהן קיימת רגולציה מאפשרת ומעודדת עשייה. כשל מרכזי נוסף הוא ב"דיבור הכפול" - הצהרות מתוקשרות בכנסים בינלאומיים על הפחתה ואיפוס פליטות, ורגולציה הסותרת יעדים אלה במקום לתמרץ אותם, דוגמת הדרישה להעלאת המס על מכוניות חשמליות. אין להתפלא אפוא על אי עמידת המדינה ביעדים, גם לא ביעדים הנמוכים שהיא עצמה הציבה.
ונחדד, עמידה ביעדי האקלים איננה מותרות. היא נגזרת ישירה מהאחריות הציבורית של הממשלה לאזרחי המדינה, וממחויבותה לנהל את כספי המיסים' כך שיפעלו לטובת העתיד של כולנו. בפרפרזה על עליסה בארץ הפלאות, התשובה לשאלה לאן מגיעים תלויה ביעד שאליו מכוונים להגיע, וכדי להגיע אליו - צריך לצעוד בכיוון הנכון.
עו״ד אורלי אהרוני, מומחית למדיניות אקלים ורגולציה, ממובילי האשכול הכלכלי בפורום האקלים של בית הנשיא.
