כל מי שהרגיש שמתחמם במחוזותינו, בקיץ ובחורף, ביום ובלילה, וביתר שאת בשנים האחרונות, לא טעה. נתונים חדשים של השירות המטאורולוגי הישראלי, שמנתחים את שינויי הטמפרטורה בישראל בעשורים האחרונים, משרטטים מציאות מבהילה.
הטמפרטורה הממוצעת בישראל עולה בהתמדה וב-70 השנים האחרונות התחממנו בכ-2 מעלות צלסיוס, כפי שתיים מההתחממות העולמית. לא פחות מדאיג הוא קצב ההתחממות, שרק הולך ומחמיר. אם בין השנים 2020-1950 טמפרטורת המקסימום עלתה בשיעור של כ-0.21 מעלות צלסיוס בעשור, הרי שבין 2020-1991 קצב העלייה שולש, ועומד על כ-0.59 מעלות לעשור. זאת ועוד, גם בלילה אין מפלט לקירור הגוף, כאשר טמפרטורות המינימום מראות מגמה דומה של עלייה.
נתוני השירות המטאורולוגי מראים שגם כמות הימים החמים והלילות החמים הולכת ועולה, ומשך גלי החום, המוגדרים כרצף של כמה ימים עם טמפרטורה הגבוה ב-5 מעלות מהממוצע באותה העונה, הולך ומתארך לאורך השנים, מיום יומיים לארבע ימים ואף שמונה ימים או יותר, בתפזורת שמכסה את הארץ כולה.
התחזית לעתיד, עד לסוף המאה, מראה כי בתרחיש המחמיר, אך הריאלי, נוכח כישלון מדינות העולם להפחית פליטות גזי חממה, נחווה עליה של כ-5 מעלות מתחילת המאה הנוכחית ועד לסופה, עם טמפרטורות שיא של 50 מעלות ויותר בחלקים נרחבים של הארץ.
(צילום: ליאור שרון)
העובדות והתחזיות הללו מחייבות את כולנו לעשות שינוי מידי בדרכי המחשבה והפעולה, כיוון ששינויי האקלים משפיעים ויוסיפו להשפיע על אורח חיינו ועל החיים עצמם. הם גם משפיעים על הטבע סביב ועל העמידות של התשתיות והיכולת לספק שירותים שונים.
בשנים האחרונות עולה שוב ושוב הצורך להרחיב ומיד את היקף ההצללה הטבעית והמלאכותית במרחב הציבורי, ורשויות מקומיות שונות מכינות תוכניות הצללה במימון המשרד להגנת הסביבה, ומבטיחות לטעת יותר עצים ולהציב עוד מתקני הצללה. רשויות שונות גם עושות צעדים להקים מקלטי חום לימים של שרב כבד - מתחמים מוגנים, מקוררים ואפילו ממוזגים, שיספקו מקום מוגן לאוכלוסיות מוחלשות ולכלל האוכלוסייה בזמן של הפסקת חשמל, למשל קניונים, אולמות ספורט ומתנ"סים, שיצוידו במערכות אגירה סולאריות ו/או בגנרטורים לחירום, או פארקים עירוניים מתואמים.
אבל כל אלו לא יספיקו, כי ההיערכות חייבת להיות הרבה יותר מקיפה והרבה יותר מעמיקה ובעיקר יותר מערכתית, מעל לפני הקרקע ומתחתיה. אחד התחומים שמחייבים הערכות משמעותית וחשיבה מחודשת הוא מגזר התחבורה, לרבות תשתיות הכבישים, מסילות הרכבת ואפילו שדות התעופה, כיוון שהחום הכבד משפיע על האספלט ויוצר סדקים ובקעים, ולכן מחייב מעבר לחומרים עמידים יותר לצד תחזוקה תכופה יותר.
גם מסילות הרכבת צריכות להיות ערוכות לטמפרטורות הגבוהות, וחשוב ליצור חיץ בין כבישים ומסילות לאזורים מיוערים, כדי למנוע חסימות בעת שריפות. בד בבד, יש לחשוב אחרת על צנרות תת קרקעיות ועיליות, שצריכות לעבור התאמה לתנאים קיצוניים יותר, שלא יסדקו או ימסו. בנוסף, חומרי המבנה בהם אנחנו משתמשים להקמת מבנים, או בפארקי משחקים צריכים להיות אחרים. למשל, מעבר מפלסטיק ומתכת לעץ במתקני משחקים ומדשא סינטטי או משטחים מפסולת צמיגים, שמתלהטים ופולטים מזהמי אוויר רבים, לחומרים טבעיים.
גם המשק יצטרך להיערך אחרת. שעות העבודה יצטרכו להשתנות, תוך צמצום העבודה בחוץ בשעות עומסי החום ומעבר ליותר שעות עבודה מרחוק. וכך גם אופי שעות הפנאי וימי החופש, למשל שינויי בשעות ההצלה בחופים ובשעות שבהם הגנים הלאומיים נפתחים. שירותי הרווחה והבריאות וכוחות החירום וההצלה יצטרכו לתת מענה ייעודי לאוכלוסיות חלשות ופגיעות, לצד הרחבת הפעילות של כוחות הצלה בשטח ובאירועים ציבוריים. וכוחות הביטחון חייבים לפתח תורת לחימה מותאמת לתנאי קיצון, ולהיערך מול איומים של פליטי אקלים על הגדרות.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןביולי 2018 קיבלה ממשלת ישראל החלטה הקובעת להיערך לשינויי האקלים, ובאוקטובר 2022 התפרסם תיקון להחלטה, על פיו כל משרדי הממשלה צריכים להכין תוכנית ההיערכות עד לסוף שנת 2023. אולם רק לאחרונה השלימו חלק מהמשרדים ומיחידות הסמך הממשלתיות הכנת מסמך ראשוני ולא ממש מחייב או מתוקצב, הכולל בעיקר פעולות של בחינה, מיפוי, התאמה וכד'.
משבר האקלים מציב איומים וסיכונים רבים, ונתוני השירות המטאורולוגי והתחזיות לעתיד מחייבים את מדינת ישראל להיערך לשינויי האקלים בכל התחומים ולאלתר. אם לא נפעל עכשיו יהיה מאוד קשה לחיות פה בעשורים הקרובים. לכן אין לממשלת ישראל את הפריווילגיה להמשיך ולדחות את הקץ.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016)
