ציוויליזציות עתיקות השאירו אחריהן במהלך ההיסטוריה האנושית מבנים מרשימים שנשמרו בזכות קדושתם, יופיים או חשיבותם. מבצרים שנבנו במיקומים אסטרטגיים ואתרים מפורסמים כמו הפירמידות מותירים את חותמם על הנוף עד היום. אולם, לא תמיד נשארים שרידים, לפחות לא באופן גלוי. לפעמים נעלם מן הסביבה כל זכר מהאנשים שחיו בה קודם לכן, והיא הופכת כר פורה לשגשוג בעלי חיים - דווקא בזכות פעילות האדם.
דוגמה לכך נמצאת בסוואנה של מרכז זימבבואה, שם הבחינו חוקרים בתופעה משונה: אזורים עגולים, בגודל של בריכה אולימפית, שהצמחייה בהם שונה מכל מה שמסביבם. בתוך המעגל צומח עשב מזין, ומחוץ למעגל גדלים עצים גבוהים ושיחים שמאפיינים את המרחב שמסביב. צוות החוקרים שבדק את התופעה הציב מצלמות בשטח ומצא ששני מינים צמחוניים של אנטילופות (אימפלה וקוּדוּ) רועים וניזונים מהעשב שבתוך המעגלים העשבוניים האלו יותר מאשר באזורי העצים הסובבים אותם. לפי החוקרים, השטח הפתוח מעניק לאנטילופות את היכולת לזהות טורפים מאיימים ממרחק רב יותר, מה שמספק יתרון נוסף בשהות שם.
מה הקשר בין המעגלים לאדם
במסגרת המחקר ניסו החוקרים להבין כיצד נוצרו המעגלים והגיעו למקורותיהם ההיסטוריים: מתחמים מגודרים שהקימו רועים ונוודים אפריקניים בתקופת הברזל, לפני 1,800 שנים. בחלקה הדרומי של אפריקה הכינוי "קראל" (kraal) בשפת אפריקאנס מתייחס למקום שבתחומו הגנו בני אדם על עצמם ועל עדרי המרעה שלהם. גללי הבקר הצטברו בקראלים במשך מספר שנים, לפני שעברו הרועים לנקודה הבאה, וכך במקומות המחייה של האדם עברה הקרקע הליך של דישון.
באתרים היסטוריים רבים של התיישבות אנושית ניתן למצוא כיום עשב שממנו ניזונים בעלי חיים צמחוניים גדולים. עשב כזה גדל בקרקע שעשירה בזרחן ובסידן שמקורם בגללים ובפסולת אורגנית. הימצאות רכיבים אלה בקרקע, אחרי כמעט 2,000 שנה, מעודדת את צמיחת העשב שתורם לשגשוג האנטילופות.
שגשוג או התפרצות
עם זאת, ההשפעה האנושית לא חפה מבעיות סביבתיות. ניהול השטחים בחלק הדרומי של אפריקה לא מתחשב בדפוסי נדידה של בעלי החיים ושטחים פתוחים רבים בזימבבואה מגודרים. לכן נשאלת השאלה האם השגשוג של האנטילופות באזורים אלו טוב לטבע? המחקר מראה כיצד הפעילות האנושית משנה את הדינמיקה בבית הגידול: יותר עשבים ואנטילופות מפחיתים את כמות העצים והשיחים. מבחינה אקולוגית יכולות להיות לכך השלכות שליליות שהגורם להן הוא אנושי.
"האדם הוא לא חלק מבית הגידול הטבעי", מסבירה ד"ר טל פולק, מנהלת תחום שימור חיות בר באגף אקולוגיה ברשות הטבע והגנים. "בכל מצב, הנוכחות וההשפעה שלנו גורמת לפגיעה", היא מסבירה. לדבריה, אפילו כשיש מינים ש"נשכרים מההשפעה האנושית. לדוגמה, מינים צמודי אדם או מינים מתפרצים כמו תנים או חזירי בר", זה לא דבר טוב – לא עבור מיני בעלי החיים הללו, ולא עבור הסביבה. מינים מתפרצים הם מינים שהאוכלוסייה שלהם גדלה, בהשפעת האדם, מעבר לכושר הנשיאה הטבעי של הסביבה. בחיפה ודאי זוכרים את סערת חזירי הבר, ש"מרוויחים" מנוכחות האדם ואז מהווים מטרד בעיניו.
פולק מסבירה שהאדם הפך למפגע סביבתי כשהפסיק להשתמש בסביבה בקצב שבו הסביבה מסוגלת לספק משאבים, והחל להשתמש במשאביה שימוש יתר. לדוגמה היא מציעה להסתכל על ההשפעה של האדם על העטלפים בישראל. בארץ יש 33 מיני עטלפים וכמעט כולם מצויים בסכנת הכחדה. העטלפים רגישים במיוחד להרעלות בגלל קצב חילוף חומרים מהיר, קצב צריכת מזון גבוה, קצב רבייה נמוך ותוחלת חיים ארוכה. הפרעות נוספות לעטלפים נגרמות מבנייה וממגורים באזורים שהולכים ומתרחבים ושמגבירים את זיהום האור. במקרה של העטלפים אפשר גם למצוא השפעה ארוכת טווח המיוחסת לחומר המחטא די-די-טי. חומר זה שימש בתקופת העלייה להדברת טפילים בקרב העולים ולריסוס בחקלאות. אולם, גם עשרות שנים לאחר שהופסק השימוש בו, בשנות ה-2000 הוא עדיין נמצא בקרב עטלפים בעמק החולה.
מחקר זה מביא עימו לקח חשוב, והחוקרים מציעים ללמוד מהגורמים שהשפיעו בעבר על מערכות אקולוגיות כדי לשמור עליהן גם כיום – למשל, בעזרת שימוש בגללים לדישון הצומח באזורי מרעה. שיטה זו הייתה ידועה בארץ ישראל כבר לפני אלפי שנים, וישנן עדויות לשימוש בלשלשת יונים לצורכי דישון עוד בתקופה ההלניסטית, לפני 2,400 שנה. ההשפעה האנושית מאפשרת לחלק מהמינים להתרבות, אך זה לא בהכרח תורם להם או לסביבה. "פעילות האדם הופכת את בית הגידול ללא אופטימלי", מסכמת פולק.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
