שתי כוסות הפוכות ניצבות על השולחן, ואתם צריכים לבחור אחת מהן. מתחת לראשונה נמצא שטר של חמישים שקלים, אך הכוס השנייה מסובכת יותר: יש סיכוי של 25 אחוזים שמתחת לה מסתתר שטר של מאתיים שקלים, וסיכוי של 75 אחוזים שאין שם כלום. הכוסות, כמובן, אטומות, כך שאי אפשר לראות מה יש מתחתיהן. באיזה כוס תבחרו?
עכשיו בואו נחשוב על תרחיש דומה, אך שונה בפרטים. מתחת לכוס הראשונה עדיין יש שטר של חמישים שקלים. לצידה ניצבות לא כוס אחת, אלא ארבע. מתחת לאחת מהן יש שטר של מאתיים שקלים, ומתחת לשלוש האחרות אין כלום. באיזו כוס תבחרו עכשיו?
האזינו לריאיון עם ד"ר יונת אשחר ב-ynet radio:
לכאורה, שני התרחישים זהים לחלוטין. תוכנת מחשב שנציב בפניה קודם את התרחיש הראשון ואחר כך את השני, תבצע בדיוק אותה בחירה בשניהם. אבל אנשים אינם תכנות מחשב, והדרך שבה מציבים בפניהם את האפשרויות יכולה להשפיע מאוד על הבחירה שלהם. למשל, כשחוקרים הציעו לאנשים לקבל 3,000 שקלים ליד, או להמר ובסיכוי של 80 אחוזים לקבל 4,000, רובם העדיפו את התשלום הבטוח והנמוך יותר. לעומת זאת, כאשר נאמר להם שהם עומדים להפסיד 3,000 שקלים, אך יכולים להמר ובסיכוי של 80 אחוזים להפסיד 4,000, רוב האנשים בחרו בהימור, שנתן להם סיכוי קטן לא להפסיד דבר. זאת למרות שקל לראות ששני התרחישים שקולים זה לזה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מחשב, צייר לי כבשה
המשי החזק ביותר
למה אנחנו מתמתחים בבוקר?
אנשים, אם כך, לא מתנהגים בצורה כלכלית רציונלית לחלוטין. זו אינה תגלית חדשה: תיאוריית הערך (Prospect theory), שפיתחו עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, עוסקת בדיוק בכך. אנחנו לא בוחרים תמיד באפשרות שתניב לנו את הרווח הגבוה ביותר, אלא מושפעים ממגוון הטיות קוגניטיביות, שלרוב אנחנו לא מודעים להן. למשל, בני אדם נוטים לייחס ערך גבוה יותר לחפצים השייכים להם, מתקשים "לחתוך הפסדים" ולעזוב פרויקט שכבר השקיעו בו משאבים, ועוד ועוד. מחקרים גם הראו שניסוח השאלות משפיע מאוד על התשובות. אם השאלה תנוסח באופן שידגיש את ההימור וחוסר הוודאות, נקבל תוצאות שונות מאשר אלו שיתקבלו בתגובה לאותה שאלה, כשהניסוח שלה מתמקד ברווח האפשרי. תעשיית ההימורים, למשל, מבוססת בדיוק על ההטיות הללו.
3 צפייה בגלריה
המחקרים בבעלי חיים לא הניבו מסקנות עקביות וקוהרנטיות. שני ניסויי הכוסות
( איור: יונת אשחר)
קוף לפני בני אדם?
מאיפה הגיעו ההטיות הקוגניטיביות? האם הן מולדות, וקיימות בכל התרבויות, או שלמדנו אותן מהחברה שמסביבנו? ואם הן מולדות - האם הן אופייניות לבני האדם בלבד? האם בעלי החיים, במיוחד הקופים וקופי האדם, שקרובים אלינו במיוחד, מראים גם הם הטיות קוגניטיביות דומות?
המחקרים שניסו לבדוק אם קופים וקופי אדם מקבלים החלטות כלכליות רציונליות, או נתונים להשפעתן של הטיות קוגניטיביות בדומה לנו, הניבו מגוון תוצאות, שלא תמיד התחברו לתשובה קוהרנטית אחת. זה נכון במיוחד בנוגע ליחס של בעלי החיים לסיכון. בעוד בני אדם מראים באופן עקבי למדי רתיעה מנטילת סיכונים, שימפנזים, בונובו, קופי מקוק ואחרים מראים נטייה לקחת סיכון במחקרים מסוימים, ובאחרים, אותם מינים נרתעים מכך.
אחד ההסברים לכך הוא שהמחקרים משתמשים בכמה סוגי מבחנים, וזה עשוי להוביל לתוצאות שונות. במחקר חדש, חוקרים מאירופה השוו בין שניים מהמבחנים הללו: הם הציבו אותם זה אחרי זה בפני גורילות ואורנג-אוטנים ובדקו אם אלו ענו על שניהם באותה צורה. החוקרים גילו שהיו הבדלים בין המבחנים, דבר שמעיד על כך שקופי האדם לא מחליטים בצורה רציונלית ועקבית, אלא, ממש כמונו, מושפעים מהדרך בה הבעיה מוצגת.
המבחנים שקיבלו קופי האדם הם אלו שהצגנו בתחילת הכתבה. ב"מבחן הכוס האחת", קופי האדם היו צריכים לבחור בין שתי כוסות, אחת "בטוחה" שמתחתיה תמיד היה פרס, ושנייה "מסוכנת" שמתחתיה לעיתים היה פרס ולעיתים – לא. הם למדו, לאחר מבחנים חוזרים ונשנים, מה ההסתברות להימצאותו של פרס מתחת לכוס ה"מסוכנת". ב"מבחן הכוסות המרובות" יכלו קופי האדם לבחור שוב בכוס הבטוחה, ואם העדיפו להמר, היו צריכים לבחור אחת מתוך כמה כוסות, שרק מתחת לאחת מהן היה פרס. מספר הכוסות היה שונה ממבחן למבחן – בין אחת לארבע. כאן הנבדקים לא היו צריכים להסיק את ההסתברות לקבל את הפרס על סמך ניסיון העבר, אלא יכלו לראות מיד כמה כוסות היו לפניהם, ולהבין מה הסיכוי למצוא פרס מתחת לכוס שבחרו.
הכוס הבטוחה, שמתחתיה תמיד היה פרס, הייתה גם עקבית ובטוחה מבחינת גובה הפרס: היא תמיד הסתירה שתי מנות ירק. לעומת זאת, החוקרים שינו בכל יום את ערך הפרס שהסתתר מתחת לכוס ה"מסוכנת", שעליה אפשר היה להמר. היו ימים שבהם ההימור היה על שתי מנות ירק, ובימים אחרים ארבע או שש מנות. גם ההסתברות לזכות השתנתה: בחלק מהימים ההסתברות שיהיה פרס מתחת לכוס במבחן הכוס האחת היה חמישים אחוז, באחרים 33 אחוזים, 25, ואפילו מאה. בהתאמה, במבחן הכוסות המרובות היו לעיתים שתי כוסות שמתחת לאחת מהן היה הפרס, לעתים שלוש או ארבע, ולעתים רק אחת.
3 צפייה בגלריה
קופי האדם הבינו את המבחנים ופעלו כדי למקסם את הרווחים שלהם. אורנג-אוטן בניסוי
(צילום: M. Torben Weber, CC-BY 4.0 )
האורנג-אוטנים והגורילות נטו יותר להמר ולבחור באפשרות "המסוכנת" ככל שהפרס היומי היה גדול יותר, וככל שההסתברות לזכות עלתה. בכך הראו קופי האדם שהם מבינים את המבחנים, ושהם פועלים בצורה הגיונית מבחינה כלכלית, שנועדה למקסם את הרווח שלהם.
אוהבי סיכון – לפעמים
ההתנהגות הרציונלית הזו נראתה גם במבחן הכוס האחת וגם במבחן הכוסות המרובות, אך כשהחוקרים השוו בין שני המבחנים, חיכתה להם הפתעה. גם האורנג-אוטנים וגם הגורילות נטו יותר לקחת סיכונים במבחן הכוסות המרובות, למרות שמבחינה מעשית, שני המבחנים שווים זה לזה. ההבדל הזה מראה שהצורה שבה מציגים להם את הבעיה – "ניסוח השאלה", גם אם לא במילים – משפיעה על הבחירה של קופי האדם, ממש כמו שהיא משפיעה על הבחירות שלנו.
מה גורם לקופי האדם לקחת סיכון בקלות רבה יותר כשהם ניצבים בפני מבחן הכוסות המרובות? אנחנו עוד לא יודעים, אך לחוקרים יש כמה השערות. יכול להיות שהאורנג-אוטנים והגורילות, שבטבע מחפשים אחר מזונם בין הענפים והעלים, נמשכו לאפשרות "לחפש" את הפרס מתחת לאחת מכמה כוסות. במבחן הכוס האחת, הכוס הבודדה שעליה היו צריכים להמר לא עוררה את אותו יצר חיפוש וחקירה.
אפשרות אחרת נוגעת לדרך שבה הציגו את הבעיה בפני קופי האדם. במבחן הכוס האחת, הכוס ה"מסוכנת" הייתה מאחורי מסך כשהחוקרים החביאו מתחתיה את הפרס, או עשו תנועות כאילו הם מחביאים. במבחן הכוסות המרובות, החוקרים הראו לבעלי החיים את הפרס, ואז החביאו אותו מתחת לאחת הכוסות, שהיו מאחורי מסך. כלומר, רק במבחן מהסוג השני קופי האדם ראו במו עיניהם את הפרס שעליו היו יכולים להמר, ויכול להיות שזה דחף אותם לנסות ולהשיג אותו, למרות הסיכון.
המבחנים במחקר הזה, כמו גם מבחנים אחרים ששימשו במחקרים דומים, הם בהכרח פשוטים ו"נקיים" בהשוואה לדרך שבה בעלי חיים מחפשים מזון בטבע. קופי האדם התבקשו לבחור בין שתי אפשרויות בלבד, כשהם יודעים את ההסתברות למציאת מזון בכל אחת מהאפשרויות – מצב שמן הסתם לא קיים ביער, כשהם מחליטים לאן ללכת ובאיזה עץ לחפש אחר פירות. החיסרון של הפשטות זו הוא שהיא אינה משקפת את המצב הטבעי, אבל יש לה גם יתרונות: היא מאפשרת לנו ללמוד כיצד קופי האדם חושבים ואילו אסטרטגיות הם מסוגלים לנצל, בלי שמשתנים רבים מדי יטשטשו את התמונה - גם אם אלו לא בהכרח האסטרטגיות שהם ינקטו בפועל בטבע.
במחקר הזה, הראו החוקרים שהאסטרטגיה של אורנג-אוטנים וגורילות אינה לגמרי רציונלית, ועשויה להשתנות בהקשרים שונים. מה בדיוק ההטיות שמשפיעות על קרובינו קופי האדם? ועד כמה הן דומות להטיות הקוגניטיביות שלנו? מחקרים עתידיים בוודאי ינסו לענות על שאלות אלו, ועל שאלות נוספות בתחום הפסיכולוגיה והכלכלה האבולוציונית, שעדיין פתוחות.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
