"היא הייתה אחת החוקרות המובילות במדעי המוח במאה העשרים, עם קריירת מחקר שהשתרעה על פני יותר מחמישה עשורים. אי אפשר לשפוט את עבודתה רק על סמך מה שהיא השיגה בעצמה, אלא גם על סמך הדחף שהיא העניקה לכל אלה שהלכו בדרכה", נכתב בהספד של החברה המלכותית הבריטית לאחר מותה של מדענית שלמרבה הצער, גם כיום שמה אינו אומר הרבה לאנשים שאינם עוסקים במדעי המוח.
פורצת גבולות
מרתֶה לואיז פוגט (Vogt) נולדה בברלין ב-8 בספטמבר 1903, לאמא צרפתייה ואבא גרמני-דני, שעבדו יחד במדע, והיו ממובילי המחקר האנטומי של מערכת העצבים. היא גדלה בבית שעודד סקרנות אינטלקטואלית, ודיברה באופן שוטף גרמנית, צרפתית ואנגלית.
2 צפייה בגלריה
מהחוקרות המובילות במדעי המוח במאה העשרים. ד"ר מרתה פוגט בצעירותה
( מקור: Wikipedia, CC BY 4.0)
באופן טבעי היא פנתה ללימודי רפואה באוניברסיטת ברלין, למרות שהדבר עדיין היה מאוד לא מקובל לנשים. היא לא הסתפקה בכך, והשלימה גם דוקטורט בכימיה, מה שהיה נדיר עוד יותר. לאחר לימודיה קיבלה משרה של עוזרת מחקר בתחום הפרמקלוגיה - ענף החוקר את מנגנוני הפעולה של תרופות. עד מהרה היא קנתה לעצמה שם בתחום, וב-1931, בגיל 28 בלבד, כבר מונתה לעמוד בראש המחלקה לכימיה של מכון קייזר וילהלם למדעי המוח בברלין.
כמו גרמנים רבים בני זמנה, קראה פוגט את "מיין קאמפף", הספר שבו פירט אדולף היטלר את משנתו ואת תוכניותיו לעתידה של גרמניה. כשהנאצים בראשות היטלר עלו לשלטון בגרמניה, ב-1933, היא הבינה שעליה לעזוב את המדינה. פוגט לא הייתה יהודייה, ולא נשקפה סכנה לחייה או לפרנסתה, אבל היא הייתה מזועזעת מהמחשבה שאדם כזה ינהיג את גרמניה. ב-1935 היא השיגה את כרטיס היציאה שלה, בצורת מלגה של קרן רוקפלר להשתלמות בבריטניה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
למה חתולים משתגעים על טונה? בגלל האוממי
שמיעה צלולה - למחשבה צלולה
הקורונה מרימה ראש: מחלות ללא גבולות
פוגט עברה לעבוד במכון הבריאות הלאומי של בריטניה בלונדון, תחת ניהולו של הנרי דייל (Dale), אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום הפרמקולוגיה של מערכת העצבים. לצידו של פליט יהודי שנמלט מגרמניה, וילהלם פלדברג (Feldberg). הצוות שהוביל דייל גילה כי אָצֵטִילְכוֹלִין, חומר שאותו גילה דייל כשני עשורים קודם לכן, הוא המוליך העצבי המאפשר לסיבי עצבים להפעיל את שרירי התנועה.
האות החשמלי מהעָצָב מוביל לשחרור אצטילכולין אל הנוזל שבמרווח בין העצב לשריר, והקישור של האצטילכולין לקולטנים של השריר גורם לו להתכווץ. למנגנון הזה יש חשיבות רבה בפיזיולוגיה של בני אדם ובעלי חיים רבים אחרים, והוא גם אתר המטרה של גז עצבים. הגילוי של הצוות ראה אור במאמר מסכם ב-1936, וסלל את דרכו של דייל לקבל פרס נובל ברפואה כבר בסופה של אותה שנה (עם אוטו לוי) על תרומתו להבנת מנגנוני הפעולה של מוליכים עצביים.
מעצר ומחקר
פוגט עברה לאוניברסיטת קיימברידג', שם עבדה אצל הפרמקולוג ארנסט ורני (Verney), שסייע לה להשיג מלגה חלופית לאחר שמלגת רוקפלר פגה, כדי לאפשר לה להישאר בבריטניה. ב-1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, היה מעמדה של פוגט בסכנה. היא לא הייתה פליטה, אלא אזרחית של מדינת אויב, ורשמית עדיין הייתה לה משרה בברלין. היא אומנם שלחה מכתב התפטרות, אך הרשויות הגרמניות לא מחקו את שמה מרשימת המועסקים הגרמנים השוהים בבריטניה.
למעשה, היא כבר הייתה בדרך למחנה מעצר, כששוטר שליווה אותה לשם גילה לה שהיא יכולה לערער על ההחלטה. המשטרה הקצתה לה שלושה ימים, שבמהלכם דייל, ורני, וחוקרים אחרים טילפנו בעצמם ללשכתו של שר הפנים כדי לשנות את הגזרה. כשהמשטרה הודיעה לה שהיא חופשייה ללכת לדרכה, נזפה פוגט בעמיתיה על שהטרידו את בכירי משרד הפנים בתקופה כה עמוסה.
2 צפייה בגלריה
באוניברסיטת קיימברידג' עבדה במעבדתו של הפרמקולוג ארנסט ורני. פוגט שלישית משמאל, ורני ראשון מימין
( מקור: Wikipedia, CC BY 4.0)
היא המשיכה לעבוד בקיימברידג', ומחקריה התמקדו בעיקר בחומרים המשפיעים על בלוטת יותרת הכליה (אדרנל), המפרישה אדרנלין, ובחומרים המווסתים את לחץ הדם. ב-1941 חזרה ללונדון כחלק מצוות האגודה הבריטית לפרמקולוגיה, וגם חזרה להתמקד במוליכים עצביים.
עבודה שעשתה שם הבשילה אחרי המלחמה למאמר פורץ דרך נוסף עם פלדברג, ב-1948, שבו הם הראו כי אצטילכולין ממלא תפקיד חשוב גם במערכת העצבים המרכזית, ולא רק בהפעלת שרירים. במחקר הם גם הראו כי במוח יש הרבה מאוד קולטנים כוֹלִינֶרְגִייִם, כלומר כאלה שמופעלים באמצעות אצלטילכולין וחומרים דומים. הקולטנים האלה הם בעלי חשיבות עצומה בתהליכים רבים במוח, והם גם אתר המטרה של תרופות רבות.
ב-1947 קיבלה פוגט משרת מרצה באוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד, שם עבדה והתגוררה עד 1960. מחקריה בתקופה ההיא עסקו בהשפעות של תרופות מסוימות על קולטנים במוח. ב-1954 פרסמה את מה שנחשב לתגלית החשובה ביותר שלה. היא בחנה את הפיזור של אַדְרֵנָלִין ונוֹראַדְרֵנָלִין במערכת העצבים המרכזית - שני החומרים כונו אז יחד סִימְפַּתִין (sympathin) - והגיעה למסקנה שגם הם משמשים בתפקיד דומה לזה של מוליך עצבי, ומאפשרים תקשורת כימית בין תאי עצב, לצד התקשורת החשמלית ביניהם.
עוד לפני הפרסום הזה, ב-1952, זכתה פוגט להכרה בתרומתה המדעית החשובה, כשנבחרה לעמיתה בחברה המלכותית הבריטית. היא הייתה בסך הכל האישה התשיעית בהיסטוריה שזכתה לכבוד הזה. אבל מרתה פוגט הבלתי נלאית לא הייתה מסוג האנשים שנחים על זרי הדפנה. היא המשיכה בעבודתה המחקרית במלוא המרץ, ופרסמה עוד מאמרים רבים, אחד הבולטים שבהם עסק בהשפעת התרופה רסרפין על מערכת העצבים ההיקפית. בסך הכל הספיקה לפרסם כ-200 מאמרי מחקר. ב-1960 חזרה לאוניברסיטת קיימברידג', שם מונתה לראש יחידת הפרמקולוגיה במכון הפיזיולוגיה של בעלי חיים. ב-1968 פרשה רשמית לגמלאות, אך המשיכה לעסוק במחקר עד שנת 1990, כשהידרדרות ראייתה אילצה אותה לפרוש ממחקר פעיל בגיל 87.
בשנות המחקר האחרונות התמקדה יותר ויותר בחשיבות הקלינית של עבודתה. "עד אז, עמד לרשות הפסיכיאטריה רק מספר מצומצם של תרופות לטיפול בהפרעות נפש שמקורן בחוסר איזון של מוליכים עצביים במוח. חומרים שהיא חקרה את השפעותיהם נמצאים גם היום ברשימת התרופות. בשנים האחרונות חקר הנוירוכימיה של המוח הפך לתעשייה של ממש, תהליך שפוגט הייתה מהחלוצות שלו, והעבודות שלה סייעו לאין ספור חולים במחלות נפש ובדמנציה", כתב החוקר אלן קתברט (Cuthbert) בהספד של החברה המלכותית לאחר מותה.
גן של ורדים
מרתה פוגט הייתה אישה חרוצה, בעלת אנרגיות בלתי נגמרות, יסודית ודייקנית, ודרשה גם מתלמידיה ומעמיתיה לעמוד באמות המידה הגבוהות שלה. חוקרת המוח סוזן גרינפילד (Greenfield), לימים חברת בית הלורדים הבריטי, שפוגט הייתה אחת מבוחני עבודת הדוקטורט שלה, סיפרה כי במהלך בחינת ההגנה על התזה שלה פוגט "הפכה עמוד אחרי עמוד של דפי שאלות, מהנושאים העמוקים ביותר בפרמקולוגיה של מערכת העצבים, ועד לצורת הרבים הנכונה של השמות הלטינים של חלקים מסוימים במוח".
על אף קשיחותה וקפדנותה, הייתה פוגט גם דמות אימהית לסטודנטים שלה, ואדם אהוב באופן יוצא דופן כמעט על כי מי שעבד איתה. "היא הייתה קצת מפחידה במבט ראשון, גבוהה, רזה ומפורסמת, אבל היא הייתה אדיבה ומתחשבת מאוד, ויצאה מגדרה לטפל היטב באורחים שביקרו במעבדתה", סיפר החוקר כריס בל (Bell), שעשה אצלה בקיימברידג' את השתלמות הפוסט-דוקטורט. "כולם היו מוזמנים לארוחות בביתה, כולל סיורים בערוגות הוורדים שהיא טיפחה באהבה רבה. נראה שכמעט בלי יוצא מן הכלל, כל מי שעבד עימה נשאר חבר שלה".
לראיה, הוסיף בל, כשארגנו לכבודה ב-1979 אירוע לציון 50 שנות פעילותה במחקר, התייצבו לכבד אותה עשרות חוקרים מכל קצווי תבל. ההערכה המקצועית לפועלה של פוגט התבטא גם בפרסים רבים שהיא קיבלה במשך השנים, בהם מדליית החברה המלכותית (1981), חברות כבוד באקדמיה האמריקאית למדעים ואמנויות ושלל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות מובילות. הפרסים שקיבלה במקומות רבים השתלבו היטב עם תחביב נוסף שלה – טיולים ברחבי העולם.
לאחר שנאלצה לפרוש בגלל אובדן ראייתה, ולא יכלה להמשיך לטפל גם בוורדים שלה, עברה פוגט להתגורר בקליפורניה עם אחותה, מרגריט, הצעירה ממנה בעשור, שהייתה גם היא מדענית בעלת שם בתחומי הווירולוגיה (חקר נגיפים) והסרטן. בשל מצבה הרפואי היא העדיפה להסתגר בביתה, אבל למרות שנים ארוכות של שימוש בחומרים מסוכנים, הרבה לפני החלתם של נוהלי הבטיחות הנהוגים כיום במעבדות, היא האריכה ימים והלכה לעולמה ב-9 בספטמבר 2003 – למוחרת יום הולדתה המאה.
האגודה הבינלאומית לנוירוכימיה מקיימת הרצאה מרכזית לזכרה של פוגט, בכינוס השנתי שלה. הזכות לשאת את ההרצאה היוקרתית היא אחד הפרסים החשובים בתחום, ובשנה שעברה (2022) הוענק הכבוד הזה לחוקרת הישראלית חרמונה שורק, מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
"אי אפשר להפריז בחשיבות עבודתה החלוצית של פוגט בחקר הפרמקולוגיה של מערכת העצבים", סיכמה גרינפילד. "העקרונות שהיא פיתחה עזרו להניח את היסודות לגישות המקובלות כיום בטיפול במחלות נפש".
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
