אחרי הבטחות, הכרזות ומאבקים, בין משרדי הממשלה ובין הממשלה למגזר התעשייתי והעסקי, ובין אלו לבין ארגוני הסביבה, שנמשכו שנים ארוכות, ויש לומר אבודות, ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אתמול (יום ג') את חוק האקלים. אבל רגע לפני שאתם פותחים את השמפניות, חשוב לומר, לא לחוק הזה פללנו, וזאת בלשון המעטה.
חוק אקלים צריך להיות מסגרת מתכללת ומחייבת, ובה יעדים, שיטות, תוכניות, כלים ועוד, להתמודדות עם משבר האקלים. הוא מתייחס לשני הצדדים המרכזיים להתמודדות עם המשבר: גיבוש תוכנית לאומית רב-שנתית להפחתת פליטות גזי חממה (מיטגציה), לרבות יעדים רוחביים ויעדים לפעולה לכלל משרדי הממשלה והמגזרים במשק, וגיבוש תוכנית לאומית רב-שנתית להיערכות לשינויי האקלים (אדפטציה) על השפעתם על הבריאות, התשתיות, הכלכלה, הביטחון, והאספקה של שירותים ושל מוצרים. לצד אלו, החוק צריך להגדיר מנגנוני דיווח, פיקוח ובקרה.
2 צפייה בגלריה
במרכז התמונה: השרה עידית סילמן, מזכיר הממשלה יוסי פוקס, השר יריב לוין ומנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, גיא סמט
(צילום: המשרד להגנת הסביבה)
הסיבה העיקרית לכנס את כל הדרישות הללו בחוק ולא בהחלטת ממשלה או תוכנית לאומית היא פשוטה. בעוד שהקיום של החלטות ממשלה ותוכניות לאומיות שונות על פרטי פרטיהן תלוי ברצון הטוב של הממשלה על משרדיה, שריה ופקידיה, מהקצאת תקציבים, עבור בהכנת המתווים ועד ליישום שלהן בשטח, הרי שאי קיום לשון החוק מאפשרת לציבור לפנות לבית המשפט לקבלת סעד ולהכריח את הממשלה לציית להוראות החוק.
במילים פשוטות, כיוון שרבות מההחלטות הממשלה לא מתממשות, ורבות מהתוכניות הלאומיות לא יוצאות לפועל, מסגרת של חוק מאפשרת לציבור לתבוע את המדינה במידה ולא תקבע יעדים ו/או לתכין תוכניות כנדרש, ו/או לא תעמוד ביישום היעדים והתוכניות. והפער הזה בין הרצוי למצוי, עליו החוק אמור לגשר, הוא בדיוק הבעיה המרכזית של חוק האקלים הממשלתי החדש. כיוון שהממשלה חוקקה מראש חוק שמאפשר לה לא לקיים את החוק.
בהשוואה ליעדים שקבעו מדינות מפותחות אחרות, ובטח ובטח נוכח גודל השעה, יעד הביניים להפחתת פליטות בשנת 2030, שהממשלה הסכימה עליו וקיבעה בחוק האקלים החדש, הוא יעד נמוך, שלא לומר נפסד: "החל משנת 2030– לא תעלה כמות הפליטות השנתית של פליטות גזי חממה על 70% מכמות הפליטות השנתית בשנת הבסיס". כלומר מדובר ביעד הפחתה של 30% יחסית לפליטות ב"שנת הבסיס", שנת 2015.
לצד זאת, קובע החוק כי החל משנת 2050 נאפס את הפליטות (אפס נטו), לצד שורת מדינות בעולם. אבל אליה וקוץ גדול בה. בין 2030 ל-2050, הממשלה לא קבעה יעדי ביניים, כך שהדבר יקשה על מעקב על הפחתת הפליטות לאורך השנים, על אחת כמה וכמה כאשר הפער בין שנת 2030 לשנת 2050 מחייב שינויי דרסטי, וכן על הוודאות שההפחתה תתממש, אך גם יקשה על היכולת של הציבור להשתמש בחוק כדי להבטיח את מימוש היעדים.
ואם זה לא מספיק, בסעיף הבא אחרי קביעת היעדים, הממשלה מוספיה הסתייגות, שבעצם מייתרת אותם ומרוקנת את החוק כלו מתוכן: "הממשלה רשאית לשנות בצו את היעדים ואת השנים הקבועים בסעיף קטן (ב) (כלומר את שנת 2030 ו/או 2050 – ע.ו.), וכן רשאית היא לשנות בצו את שנת הבסיס." דהיינו, למעשה, הממשלה תוכל במחי יד לשנות את יעדי ההפחתה ל-2030 ו/או ל-2050 או לשנות את השנים עצמן, למשל לדחות את איפוס הפליטות ל-2100, וכך לעמוד בחוק מבחינה משפטית אך לא לממש את מטרותיו.
מה לגבי התוכנית להפחתת הפליטות, כדי שבכל זאת נצליח לממש את היעדים? גם כאן, דבר והיפוכו:
מחד גיסא, על פי החוק: "הממשלה תאשר, לפי הצעת השר, תוכנית להפחתת פליטות גזי חממה", לאחר היוועצות עם הגופים המקצועיים, שיוקמו מטעם החוק: מועצת אקלים המורכבת מנציגי משרדי ממשלה וגופי ממשל וועדת מומחים חיצונית, ובכפוף לשיקולי עלות-תועלת. מאידך גיסא, ומיד אחר כך מצוין בחוק כי "הממשלה רשאית לאשר את התוכנית הלאומית להפחתה שהוגשה כאמור, או לאשרה בשינויים שתדרוש." כלומר עם כל כבוד למועצת האקלים ולוועדת המומחים, הכל בר שינויי.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןגם בהיבט של היערכות להסתגלות לשינויי האקלים החוק לא מביא בשורה מספיקה. בלשון החוק מדובר על מיפוי הסיכונים, על יעדי היערכות ועל פירוט של "דרכי הפעולה, השיטות והאמצעים לביצוע תוכנית ההיערכות, שיכלול בחינה של שיקולי עלות מול תועלת", וכן "פירוט אופן המעקב אחר יישום תוכנית ההיערכות, ובכלל זה האמצעים לניטור ולבקרה הנוגעים ליישום התוכנית כאמור." אך הנוסח הזה לא מגדיר מה חייב להיכלל בסיכונים: שריפות, הצפות, פגיעה בביטחון התזונתי, בחוסן הכלכלי ועוד? ומדגיש שהכל עניין של עלות תועלת. כך, דה פקטו נוכל למצוא את עצמנו עם תוכנית מצומצמת מאוד וכזו שלא תגן על תושבי ישראל באמת.
חוק אקלים הוא כלי רגולטורי לקידום מדיניות לאומית להתמודדות עם משבר האקלים על ההשפעות שלו על חיינו ועל אורח חיינו. אבל במדינה בה המדיניות היא להתכחש למשבר האקלים ולהשלכותיו, ולהעדיף אינטרסים אחרים, כפי שמצוין מפורשות בסעיף מטרות החוק, אין פלא שמדובר בחוק אנטי אקלימי וריק מתוכן, או פשוט בחוק בלתי חוקי בעליל.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
