סוכות הוא החג של חובבי הבנייה. אומנם, כיום אפשר לקנות סוכות מוכנות ולהעמיד אותן בקלות לקראת החג - אך אנשים רבים עדיין מעדיפים לקחת פטיש ומסמר, להקים את המבנה הארעי ומכוסה הירק בכוחות עצמם, ולקשט אותו ביצירותיהם. כיום, כשמעט מאוד אנשים בונים את ביתם במו ידיהם, זו אחת ההזדמנויות הבודדות שיש לרובנו לבנות מבנה בעבודת כפיים - לפחות מאז שעזבנו את תנועת הנוער.
בטבע, כמובן, הדברים שונים. בעלי חיים רבים מתגוררים, באופן קבוע או זמני, במבנים שהם בונים בעצמם. לעיתים הם בונים מבנים שלא נועדו למגורים כלל, אלא משמשים כשלט פרסומת לעצמם: תראו מה אני יכול לעשות!
בכתבה הזו נפגוש חמישה בעלי חיים שבונים מבנים יוצאי דופן: ציפור עם נטיות אמנותיות מפותחות, ציפור אחרת שבונה קיני ענק משותפים למאות פרטים, חרקים ששולטים על חילוף האוויר ועל הטמפרטורה במבנים שהם מקימים, יונק שמשנה את הסביבה כדי ליצור את התנאים האידיאליים עבורו, ואפילו דג שמצייר ציורים בחול.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
למה אנחנו שבעים?
מחלות ללא גבולות: התפרצות כולרה מעבר לגבול
פסטה עם קישואים ומשבר האקלים
הסוכות של הסוכי
נתחיל בציפור ששמה לקוח מהמבנים שהיא בונה, וגם מתאים במיוחד לחג: הסוּכּי, שחי ביערות אוסטרליה וגינאה החדשה. זכרי הסוכי לא בונים קינים לגדל בהם גוזלים, אלא מקימים ומקשטים את המבנים במטרה אחת ויחידה - להרשים את הנקבות כדי שיבחרו בהם לבני זוג. חלק ממיני הסוכי בונים, כמשתמע משמם, מבנים דמויי סוכה, ואחרים מסתפקים במעין שדרה עם קירות עשויות זרדים משני צידיה, שהנקבה הולכת בה ובוחנת את טיב הבנייה, ובעיקר – את הקישוטים בחצר.
שכן הכישרון הגדול של הסוכיים לא טמון ביצירת המבנה עצמו, אלא בדרך שבה הם מקשטים את פיסת האדמה שלידו, שעליה מבצע הזכר את ריקודי החיזור. מינים שונים נוטים להעדיף צבעים שונים: הסוכי המשיי (Ptilonorhynchus violaceus), למשל, משוגע על כחול. הוא אוסף פרחים כחולים, חיפושיות כחולות מתות, ובאזורים סמוכים למגורי אדם, גם פקקים של בקבוקים, עטיפות של סוכריות, שברי זכוכית או חפצי פלסטיק בצבע המתאים. לנוצות של זכרי הסוכי המשיי יש ברק כחול עמוק מתכתי, ויכול להיות שהם בוחרים קישוטים כחולים כדי להדגיש אותו. או אולי הם פשוט אוהבים את הצבע הזה.
7 צפייה בגלריה
מקשט את החצר כדי להרשים את הנקבה. סוכי משיי לצד אוסף החפצים הכחולים
(צילום: shutterstock)
אשליות של גדולה
הסוכי הענק (Chlamydera nuchalis) הוא הגדול מבין הסוכיים, באורך של קצת פחות מארבעים סנטימטר – כן, "ענק" זה תיאור מאוד יחסי. זכרי הסוכי הענק בונים שדרה, ומרצפים את החצר שבסופה באבנים ובקונכיות של שבלולים, כולן בצבע לבן-אפרפר, עד שהאדמה שמתחתן כמעט ואינה נראית. על אותה חצר מרוצפת הם מניחים כמה חפצים בצבע בולט. אבל הכישרון האמיתי של הסוכי הענק טמון לא בבחירת הצבעים, אלא דווקא בצורה שבה הוא מניח את הריצוף הלבן. שכן ציפורים אלו, כך התגלה לפני כמה שנים, יוצרים אשליה אופטית.
במאמר שהתפרסם ב-2010 הראו חוקרים מאוסטרליה שבאופן קבוע, הסוכיים הציבו את האבנים והקונכיות הקטנות יותר ליד השדרה, והן נהיו גדולות יותר ויותר ככל שמרחקן מהשדרה גדל. כדי לבדוק אם הסידור הזה מכוון, החוקרים הפכו את הסדר של "אבני הריצוף" ב-15 מבנים, ושמו את הגדולות יותר לצד השדרה. הזכרים, בתגובה, הפכו את הסדר בחזרה למצבו המקורי – רובם תוך שלושה ימים, וכולם תוך שבועיים. אין ספק, אם כך, שלא מדובר במקרה.
למה הם עושים זאת? קשה לענות על כך, וזכרי הסוכי לא מספקים תשובה. אבל אפשר לנסות ולהבין איך הסידור משפיע על מה שהנקבה רואה. הנקבה עומדת בשדרה בזמן מצג החיזור של הזכר, ובמבט משם - הריצוף, מסודר מקטן לגדול, יוצר אשליה שנקראת פרספקטיבה כפויה (Forced perspective). האשליה גורמת לחצר להיראות קטנה יותר מכפי שהיא באמת, ובעלת ריצוף אחיד יותר.
אנחנו לא יודעים למה הזכרים רוצים ליצור את האשליה הזו. ייתכן שהזכר, שרוקד את ריקוד החיזור שלו על החצר, נראה גדול יותר בהשוואה. תהיה אשר תהיה הסיבה, האשליה עובדת: נקבות מעדיפות להזדווג עם זכרים שהחצר שלהם מסודרת טוב יותר, ויוצרת אשליה חזקה יותר.
קן קיבוצי
ציפור נוספת שבונה מבנים יוצאי דופן היא האורג השַׁתְפָן (Philetairus socius), שחי בדרום-מערב אפריקה. שמו מתאר את הצורה שבה הוא בונה את הקינים שלו: הוא אורג אותם מהעשבים הארוכים של הסוואנות האפריקניות, ועושה זאת בשיתוף פעולה עם אורגים רבים אחרים מאותו מין. הקינים הגדולים, שגובהם עד ארבעה מטרים, עשויים לשמש כבית ליותר ממאה זוגות של אורגים, שמגדלים את גוזליהם זה לצד זה. מרחוק הקינים נראים כערימת קש גדולה, שנערמה משום מה על ענפי עץ או על עמוד חשמל. מקרוב יותר אפשר לראות את הפתחים הרבים, שמובילים לחדרי הקינון השונים. לכל זוג ציפורים חדר משלו, עם כניסה נפרדת.
בניגוד לציפורים רבות אחרות, שבונות את הקן רק בעונת הרבייה, האורגים חיים בקן ומתחזקים אותו כל השנה. החדרים, עמוק בתוך המבנה עשוי העשב, שומרים על טמפרטורות נוחות וקבועות למדי גם כאשר בחוץ חם מאוד, וגם בלילות הקרים של המדבר כשהטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס. התנאים האלו מאפשרים לאורגים להטיל ביצים כמה פעמים בשנה. לחלק מהאוכלוסיות אין כלל עונה מועדפת לרבייה: במקום זאת הנקבות מטילות את ביציהן בכל פעם שיורד מספיק גשם, ומביא איתו חרקים שמשמשים מזון לגוזלים וגם להורים. ציפורים צעירות לעיתים קרובות עוזרות להורים לגדל את אחיהם הקטנים, ולעיתים הן גם מטפלות בגוזלים של זוגות אחרים מהקבוצה שאינם בני משפחה.
7 צפייה בגלריה
פרטים רבים משתפים פעולה ואורגים יחד קינים עצומים. קן של אורג שתפן
(צילום: shutterstock)
אורח לא קרוא
הקינים של האורג השתפן עוברים מדור לדור, כשכל זוג בתורו משפץ את החדר שלו ומחזק את הקן כולו. כך המבנים יכולים להתקיים במשך עשרות שנים. הם כל כך מוצלחים, שציפורים אחרות חומדות אותם, ומשתמשות בהם במקום לבנות קן לעצמן. דוגמה לכך הוא הבַּזון הגמדי (Polihierax semitorquatus), שבאזורים שבהם הוא חי לצד האורגים השתפנים, מקנן כמעט אך ורק בקינים שלהם. לעיתים קרובות האורגים עדיין חיים בקן, והבזון מתגורר באחד החדרים הפנויים, לרוב קרוב לקצה.
הבזון הוא עוף דורס קטן שניזון בעיקר מחרקים ומזוחלים ונראה שהאורגים, ברוב המקרים, סובלים את נוכחותו – הוא לא מפריע להם והם לא מפריעים לו. אך הבזון עשוי, אולי כאשר הוא אינו מוצא טרף אחר, לטרוף גם ציפורים קטנות, כמו גוזלי האורגים. שלא במפתיע, זה גורם למתח בין הפולש לבעלים החוקיים של הקן. במחקר שנערך בדרום אפריקה, החוקרים הראו כיצד זוג בזונים שקבע את משכנו בקן של אורגים גרם בתוך שבועיים לכעשרים מהם, שהתגוררו בחדרים הסמוכים לזה של העופות הדורסים, לעזוב ולעבור לקן אחר. החוקרים לא ראו את הבזונים טורפים גוזלים מהקן, אך כשהם הגיעו היו ארבעה חדרים שבהם ביצים או גוזלים של אורגים, וכולם "נעלמו": אף גוזל לא פרח מהקן באותה תקופת רבייה. אולי יש חיסרון לבנייה מוצלחת מדי – היא מושכת אורחים לא קרואים.
בוני התילים
מציפורים נעבור לחרקים, ונסתכל על הבנאים המוכשרים שמקימים מבנים עמידים וגדולים, בקוטר של עד כשלושים מטרים. אלו הם כמובן הטרמיטים בוני התילים. תלוליות האדמה הגדולות, המתנשאות מהאדמה היבשה לגובה של מטר ויותר, הפכו לסימן היכר מפורסם של הסוואנה האפריקאית. את תילי הטרמיטים אפשר למצוא גם בלא מעט מקומות אחרים, מאוסטרליה ועד דרום אמריקה. כבר מבחוץ הם מרשימים למדי, אבל כדי להבין את ההישגים הארכיטקטוניים של הבנאים הזעירים, צריך להציץ פנימה.
טרמיטים הם חרקים חברתיים, שמנהלים אורח חיים דומה לזה של נמלים, למרות שהם שייכים למשפחה אחרת. המלך והמלכה של המושבה עוסקים אך ורק בהזדווגות ובהטלת ביצים, והפועלים והפועלות מטפלים בהן ובזחלים הבוקעים מהן. כן, גם פועלים – כי בניגוד לנמלים, אצל טרמיטים מעמד הפועלים מכיל פרטים משני המינים. בנוסף ישנם חיילים וחיילות, שתפקידם להגן על המושבה מפולשים. סך כול הפרטים בתילים הגדולים של הטרמיטים עשוי להגיע ליותר ממיליון. בחלק מהתילים נמצאים לא רק החרקים עצמם, אלא גם היבולים שהם מגדלים: פטריות שצומחות בתוך חדרים תת-קרקעיים.
7 צפייה בגלריה
מתנשאים לגובה של מטר ויותר ועשויים לאכסן מעל מיליון טרמיטים. תל טרמיטים
(צילום: shutterstock)
ריאות האדמה של הטרמיטים
במבט ראשון, התל עשוי להיראות כלא הרבה יותר מערימת אדמה, שלתוכה נחפרו כמה תעלות. אך האמת מורכבת הרבה יותר. הטרמיטים בונים את ביתם בצורה מיוחדת, כדי לדאוג לאוורור של המושבה הענקית ואף לשמור על טמפרטורה נוחה.
חוקרים מארצות הברית, שבחנו תילים של טרמיטים מהמין Odontotermes obesus, מצאו שהחרקים משתמשים בשינויי הטמפרטורה בין היום והלילה כדי לעודד חילוף גזים בקן – להוציא פחמן דו-חמצני ולהכניס חמצן טרי. הטרמיטים ממין זה בונים תילים שמהם מתנשאת מעין "ארובה" מרכזית, שמגיעה לתוך חלל גדול בתוך התל אך אין לה פתח מרכזי החוצה. מסביב לארובה יש מעברים צרים הרבה יותר, שמחוברים אליה. במהלך היום, השמש מחממת את האוויר בתוך הקן, אך היא מחממת בעיקר את החלקים החיצוניים. כתוצאה מכך, האוויר מתרומם דרך המעברים הצרים, וחוזר פנימה דרך הארובה המרכזית. בלילה, החלק המרכזי חם יותר מהאזורים שסביבו, והאוויר עושה דרך הפוכה. כאשר הוא נדחס אל המעברים הצרים, הפחמן הדו-חמצני יוצא החוצה דרך חורים זעירים בקירות.
"השינויים בטמפרטורה בין היום והלילה יכולים להניע את האוויר, באופן לא בלתי-דומה לריאה", אמר לקשמינריאנאן מהדבן (Mahadevan), החוקר הבכיר החתום על המאמר. "אז התל 'נושם', אפשר לומר, פעם ביום".
חוקרים מבריטניה, שהתמקדו במין אחר של טרמיטים, גילו שגם למבנה הקירות יש תפקיד חשוב. הקירות אינם אטומים אלא מלאים בחורים זעירים, וביניהם גם חורים גדולים טיפה יותר, שמחוברים זה לזה. דרך התעלות הצרות שנוצרות כך, פחמן דו-חמצני יכול לצאת החוצה, וחמצן נכנס פנימה. הרשת הזו של תעלות וחורים גם מאפשרת ניקוז מים שעלולים להצטבר בקן לאחר גשם, והאוויר שכלוא בתוכה משמש כמבודד ושומר על טמפרטורה קבועה יחסית בתוך התל.
מסתורין מתחת לים
מהתילים שבולטים מפני הקרקע, נעבור אל מתחת לפני הים – ואל מעגלים מסתוריים המצוירים בחול. צוללים הבחינו במעגלים לראשונה ב-1995 לא רחוק מיפן. קוטרם כשני מטרים, ובמרכזם יש מעין מבוך בנוי מרכסים נמוכים של חול ותעלות רדודות ביניהם. רכסי חול גבוהים קצת יותר יוצאים מהמבוך החוצה. המבנה כולו מזכיר במקצת את "מעגלי התבואה" שנראים לעיתים בשדות, ושאנשים מסוימים טופלים – בטעות – על חייזרים.
המעגלים נשארו כתעלומה במשך יותר מ-15 שנים, עד שהתגלה הבנאי המסתורי: דג ממשפחת הנפוחיתיים, אלו שמכונים אצלנו "אבו-נפחא", מהמין חמת לבן-נקודות (Torquigener albomaculosus). אלו דגים קטנים, אורכם עד 12 סנטימטר, וכדי ליצור את המעגלים הגדולים הם שוחים סמוך לקרקעית שוב ושוב, במשך ימים, ומנפנפים בסנפירים שלהם. לעיתים הם גם מקשטים את המעגלים בקונכיות.
הזכרים הם אלו שיוצרים את המעגלים, והם משמשים כנראה בתהליך החיזור: לאחר ההזדווגות הנקבה מטילה את ביציה בחול הרך שבמרכז המעגל. ייתכן שבדומה למבנים של הסוכי, הנקבות בוחרות את הדג שיוצר את המעגל היפה והמרשים ביותר.
7 צפייה בגלריה
דג "אבו נפחא" קטן יוצר את המעגלים בעזרת נפנוף סנפירים כחלק מתהליך החיזור. אמנות מעגלית על קרקעית הים
(צילום: ויקיפדיה, נחלת הכלל)
שאלות מהמעמקים
אלכס ג'ורדן (Jordan) , חוקר דגים אמריקני שלא היה מעורב במחקר, אמר לאתר Live Science שכאשר הוא שמע לראשונה על המעגלים, הוא חשב שדג גדול בהרבה יצר אותם. העובדה שדג קטן כל כך אחראי למבנים האלו, אמר, "היא ממש מגניבה. זה מרמז על כך שיש סיבה ביולוגית לגודל הזה, כמו ראות נמוכה בעומק הים, או מרחק גדול בין הפרטים, שמחייב את הזכרים ליצור קינים גדולים שהנקבות ימצאו בקלות".
לפני כשנתיים נמצאו המעגלים הללו לראשונה הרחק מחופי יפן, ליד אוסטרליה, והרבה יותר עמוק. 21 מעגלים כאלו נצפו בעומק של כ-130 מטרים – בעוד ביפן הדגים יצרו את הקינים שלהם בעומק של כ-30 מטרים "בלבד". עדיין לא ידוע אם בוני המעגלים האוסטרליים הם דגים מאותו מין כמו ביפן, או ממין אחר, אולי קרוב אליו. אם מדובר במין שונה, איננו יודעים אם ההתנהגות הזו התפתחה בנפרד בשני המינים, או שהם ירשו אותה מאב משותף.
"זה מפתיע לראות את המעגלים בעומק שבו אין הרבה אור", אמרה הביולוגית הנורבגית אליזבת פורסגרן (Forsgren), שלא השתתפה במחקר, לאתר Science News. איך הנקבות יכולות לראות את הקן היפה שנבנה בשבילן במעמקים האפלים האלו? גם על כך עדיין אין לנו תשובה. נראה שהתגלית בחופי אוסטרליה השאירה אותנו עם הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.
סכרים ומאורות
ממעמקי הים וממחלקת החרקים, אנחנו חוזרים הביתה אל מחלקת היונקים. מלבד כמה יוצאי דופן – ובראשם האדם – יונקים לא מצטיינים במיוחד בבנייה, וכשהם רוצים ליצור לעצמם בית הם מעדיפים לרוב לחפור מאורות ומחילות. אך יש יונק אחד שבנייתו מרשימה עד כדי כך שהיא נתנה לו את שמו: בונה. הבונים הם מכרסמים גדולים, שחיים במים אך ניזונים מעלים וקליפות עצים ולא מדגים. הם מתחלקים לשני מינים, בונה קנדי (Castor canadensis), שלמרות שמו חי גם בארצות הברית, ובונה אירופי (Castor fiber), שאפשר למצוא גם בצפון אסיה.
אם אתם יודעים דבר אחד על בונים, זה כנראה העובדה שהם בונים סכרים. הסכרים נועדו ליצור בריכה שקטה, שעומק המים שבה עולה על 60 סנטימטר. אם הנחל עצמו עמוק ושקט מספיק, הם עשויים לוותר על הטרחה ולבנות את ביתם על גדת הנחל, ללא שיסכרו אותו. במקרים אחרים, הם גוררים אל אתר הבנייה שלהם ענפים, עלים, סלעים וכל מה שיש בסביבה, תוקעים אותם בבוץ ומקימים את הסכר. אורכם של הסכרים נע לרוב בין כמה מטרים לכמה עשרות מטרים, והסכר הגדול ביותר שנמצא, באלברטה קנדה, מגיע לאורך חצי קילומטר. הנחל לא נעצר לחלוטין בסכר, אלא ממשיך בדרכו דרך תעלת צידית שהבונים חופרים.
הבונים לא גרים בסכרים עצמם, אלא מקימים אי קטן בבריכה שיצרו, בנוי אף הוא מענפים, ובו נמצאת מאורה למגורים. חלל המאורה הוא כמובן מעל המים, אך הכניסות אליו הן תת-מימיות. כך המאורה מוגנת מפני טורפים יבשתיים.
אויב או אוהב?
במשך שנים רבות התפיסה הרווחת ראתה בבונים מזיקים, שהורסים את הנחלים עם סכריהם ומקשים על דגים, כגון סלמון, לנוע במעלה הזרם כדי להטיל את ביציהם. הם ניצודו ללא רחמים, והסכרים שלהם פורקו והוסרו מהנחל בכל מקום שבו נמצאו. הם נחשבו, ובעיני אנשים רבים עדיין נחשבים, כגורמי הרס שיש לסלק.
אך מחקרים מהשנים האחרונות מראים שהאמת לא רק שונה, אלא ממש הפוכה. הסכרים לא מונעים מדגים לנוע בנחלים, והבריכות שהם יוצרים משמשים כבית גידול אידיאלי לדגיגונים הצעירים: הן שקטות וגם קרירות יותר ממים באזורים אחרים.
במחקר שנערך באורגון, למשל, חוקרים הקימו מבנים דמויי סכר מקורות עץ שביניהם הונחו ענפים, בתקווה שהבונים יעברו לגור שם ויבנו את סכריהם על היסודות הללו. הבונים אכן הגבירו מאוד את פעילותם באזורים אלו, ויחד איתם נצפתה עלייה משמעותית באוכלוסייה של דג המאכל טרוטת עין הקשת (Oncorhynchus mykiss).
למסקנות דומות מגיעים גם מדענים מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי. בריטניה הייתה בעבר עשירה בבונים, אך כולם ניצודו עד להכחדה כבר לפני מאות שנים. כעת מנסים להחזיר אותם, ומחקרים הראו שהסכרים שלהם תורמים למערכת האקולוגית. מחקר מ-2017, למשל, הראה שנחלים שבהם חיים בונים נוטים הרבה פחות לעלות על גדותיהם ולהציף את הסביבה בעקבות סערות. הבריכות והתעלות של הבונים, כך מתברר יותר ויותר, חשובות לשמירה על המים ואפילו למאבק במשבר האקלים. הן לא רק מפחיתות הצפות אלא יכולות גם להקל על בצורות – שתי תופעות שהתגברו בעקבות השינויים האקלימיים.
"אם פשוט נשים שם בונים וניתן להם לעשות את שלהם, מספר הדברים שהם יכולים לעשות עבור המערכת האקולוגית כדי לעזור עם שינוי האקלים הוא עצום", אמרה אמילי פיירפקס (Fairfax), ביולוגית אמריקאית שחוקרת את השפעותיהם של הבונים, לסיינטיפיק אמריקן. "וזה גם לא יקר: בונים עובדים בחינם".
"בונים יוצרים סביבה מורכבת, ומגבירים את השונות הביולוגית המקומית בצורה שהיא ממש יוצאת דופן", סיכם מייקל פולוק (Pollock), שעובד עבור מנהל האוקיינוסים והאטמוספרה של ארצות הברית (NOAA), בריאיון לכתב העת האטלנטיק. "הם עושים עבודה הרבה יותר טובה בניהול המערכות האקולוגיות האלו ממה שאנחנו עושים".
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
