בסיום העונה השנייה של סדרת הדרמה העל-טבעית "מניפסט", נמשית מן האוקיינוס אחת מכנפיו של מטוס 0 זאת על אף שהוא נחת אך לא מזמן בניו יורק כשהוא שלם לחלוטין, ואז עלה כולו באש מול עיני גיבורי הסדרה. בניגוד לכנפיים של מטוסים מסתוריים, פסולת מסוג אחר מגיעה אל האוקיינוסים באופן יומיומי וכבר לא מפתיעה אף אחד - חלקיקי הפלסטיק הזעירים המכונים "מיקרופלסטיק". במחקר חדש של מדענים מקטלוניה ומדנמרק נבחנו שאריות המיקרופלסטיק ששקעו על קרקעית הים, והתגלה שכמות חלקיקי הפלסטיק בקרקעית שילשה את עצמה תוך כ-20 שנה בלבד.
מיקרופלסטיק הם חלקיקים מיקרוסקופיים של פלסטיק שמקורם במוצרי פלסטיק שהתבלו והתפרקו עם הזמן ועם השפעות השמש והמים, וכן בחלקי פלסטיק שיוצרו במכוון בגדלים מיקרוסקופיים עבור שימושים שונים (כמו כדוריות הפלסטיק שמוסיפים למוצרי קוסמטיקה). חלקיקים אלה גורמים לנזק ארוך טווח לבעלי חיים ימיים, שעלולים לאכול אותם עקב הדמיון בינם לבין מזונם הטבעי, מה שעלול לגרום לחסימת ספיגת חומרי המזון בגופם ולפגיעה במערכת העיכול שלהם. המיקרופלסטיק עלול לפגוע בבעלי החיים גם עקב החומרים המזיקים שמצויים בפלסטיק (כמו ביספנול A ופתלטים) ועקב תרכובות אורגניות רעילות (Persistent organic pollutants) שנספחות אליו. מעבר לכך, חלקיקי הפלסטיק עלולים להגיע דרך מארג המזון גם אל בעלי חיים רבים נוספים.
בשנים האחרונות הצטברו עוד ועוד עדויות לכך שהמיקרופלסטיק מגיע גם אל תוך המזון ומי השתייה שלנו – ואף לדמנו, לשליה האנושית ולחלב אם, ושהם עלולים אף להזיק לבריאותנו.
פלסטיק זה לנצח
המחקר החדש, שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי Environmental Science & Technology אומנם לא דורש פיענוח מסרים וחזיונות כמו אלה שהתגלו לגיבורי "מניפסט", אך אין זה אומר שהוא היה פשוט לביצוע. ד"ר נועם ואן דר האל, מדען ראשי בחברת "מידן טכנולוגיות" ומרצה במכללת תל חי, מסביר שהחוקרים אספו במסגרתו דגימות מהים – תהליך שהוא מורכב יותר מאשר איסופן מן הקרקע. "בני אדם לא יכולים להגיע לעומקים כאלה, ולכן חוקרים נעזרים לשם כך בצינורות, בדחפורים קטנים או ברובוטים מיוחדים", הוא מספר.
במקרה של המחקר החדש, האיסוף התבצע בחלק המערבי של הים התיכון, באזור טרגונה שבקטלוניה. מדובר בדלתה – אזור שבו סחף של נהר נשפך אל הים, שבו מצטברים משקעים שונים. האזור נבחר עבור המחקר משתי סיבות: קודם כל, נהרות מביאים אל האוקיינוס משקעים רבים (סדימנטים, חומרים מוצקים שונים שמתפוררים ושנעים עם המים ממקום למקום), ולכן בשפכי נהרות יש כמות משקעים גבוהה יותר מזו שאפשרי למצוא באוקיינוס הפתוח. שנית, בסמוך לנהרות יש לעיתים קרובות אזורים מיושבים, ולכן בנהרות קיים סיכוי גבוה למציאת מזהמים שונים – כולל מיקרופלסטיק.
לדברי החוקרים, על פי ממצאי המחקר, מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, ובעיקר מאז שנת 2000, נרשמה עלייה משמעותית בקצב הצטברותם של חלקיקי פוליאתילן ופוליפרופילן (סוגי פלסטיק נפוצים) שהגיעו מאריזות, מבקבוקים ומניילון נצמד, וכן של פלסטיק מסוג פוליאסטר, מסיבי בגדים סינתטיים. לדבריהם, שלושת החומרים האלה יחד הצטברו לכדי 1.5 מיליגרם עבור כל קילוגרם של משקעים שנאסף.
ממצא נוסף וחשוב שעלה במחקר היה כי מרגע ששאריות הפלסטיק נלכדו בקרקעית הן כמעט ולא עברו בליה – כלומר, לא התפרקו או התפוררו – לאורך עשרות שנים. מעבר לכך, החוקרים זיהו שהמיקרופלסטיק שנוצר בשנות ה-60 של המאה ה-20 כמעט ולא עבר דגרדציה, משום שהוא היה טמון בתוך המשקעים. "הדבר עשוי להעיד על כך שלוקח לפלסטיק אפילו יותר זמן להתפרק מכפי שחשבנו עד כה", מסביר ואן דר האל.
מעבר לכך, החוקרים גילו שהעלייה בכמות הפלסטיק בקרקעית משנה לשנה, מ-1965 ועד 2016 – תואמת את העלייה בייצור הפלסטיק העולמי.
"משולש ברמודה" של הפלסטיק?
אם יש מיקרופלסטיק בכל כך הרבה מקומות לא רצויים, מדוע היה חשוב למדענים לחקור דווקא את המתרחש בקרקעית הים? ראשית כל, כי הנזק של המיקרופלסטיק לא מסתיים כשהוא שוקע. "הפלסטיק שמגיע לקרקעית נותר זמין לבעלי החיים בים: ייתכן, למשל, שדולפין ייחכך את הפה שלו בקרקעית כדי למצוא דגים, ויבלע כך חלקיקי מיקרופלסטיק – ויחד איתם, גם את החומרים הכימיים והמזהמים השונים שהצטברו עליהם", אומר ואן דר האל. "לחלופין, יש סוגי מיקרופלסטיק שהם קלים יותר ממים – אבל שמצטברות עליהם שכבות של חומרים שונים, כמו אצות, חיידקים ולכלוך, וכך הם נעשים כבדים יותר מהמים ושוקעים לקרקעית. ייתכן שהשכבות הללו ייעלמו, למשל בגלל חיכוך או אכילה על ידי פלנקטון (יצורים ימיים שנסחפים עם זרם המים – נ"ס) – ואז הפלסטיק יחזור לצוף בים".
הנער שרוצה לאסוף מיקרופלסטיק. ארכיון
(צילום: זווית, סוכנות ידיעות למדע ולסביבה)
אך יש סיבה נוספת שבגללה חקר המיקרופלסטיק בקרקעית הים – והכמויות שלו – עשוי להיות חשוב. ואן דר האל מספר שכיום, כמות פסולת הפלסטיק שידוע שזורמת לים לא תואמת את כמות המיקרופלסטיק שנמצאה בים במחקרים. "זו שאלה גדולה מאוד בתחום הזה – לאן הולך כל הפלסטיק?" הוא אומר. "אם בודקים את כמויות וסוגי הפלסטיק ששקעו בים, אפשר לנסות לפתור את התעלומה הזו – והקרקעית היא מקום טוב לחפש בו, מכיוון שחלקיקים רבים נאספים בה". יש לציין שבנוסף למיקרופלסטיק, בקרקעית נאסף גם פלסטיק כבד יותר – כמו הפלסטיק שממנו מייצרים בקבוקים, או PVC שמשמש בתחום הבניין.
להפעיל שיקול דעת לפני הצריכה
ייתכן שהאחריות להופעת כנף המטוס מ"מניפסט" באוקיינוס מוטלת על כוחות על-טבעיים - אבל במקרה של המיקרופלסטיק, ברור למדי שאנחנו, בני האדם, האחראים הבלעדיים לתופעה. מה אפשר לעשות, אם כן, כדי לצמצם את המשך הצטברות המיקרופלסטיק המיותר בקרקעיות האוקיינוסים?
ואן דר האל ממליץ להפעיל שיקול דעת לפני כל רכישה או שימוש בפלסטיק, ולשאול את עצמנו – האם אנחנו באמת חייבים את הפלסטיק הזה? האם אפשר להימנע מלהשתמש בו, וכך לצמצם, ולו במעט, את הצריכה שלנו? פלסטיק "לא הכרחי" כזה יכול לכלול הן מוצרים "קלאסיים", כמו כלים חד-פעמיים ושקיות סופר, והן בגדים שכוללים חומרי פלסטיק, כמו בגדי פוליאסטר, פליז וניילון, שמייצרים כמויות גדולות של פסולת פלסטיק בשל המבנה הסיבי שלהן. "כשאנחנו מצליחים להימנע משימוש בפלסטיק שאין לו תכלית – אנחנו כבר עושים הרבה מאוד", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
