בכל שנה בט״ו בשבט ילדים שומעים את הסיפור של חוני המעגל, שקיבל את כינויו הייחודי כתוצאה מסירובו לצאת ממעגל עד שהקדוש ברוך יסכים להוריד גשם. חוני דרש משקעים... וקיבל. היו רבנים שראו בעקשנותו חוצפה. אך עורכי התלמוד סברו שלחוני היו פשוט יחסים מיוחדים עם בורא העולם.
הסיפור שחוזר בכל שנה' כשחוגגים יום הולדת לאילנות' מתמקד באותו מפגש שהיה לחוני עם אדם שנטע חרוב: ״אָמַר לוֹ: זֶה לְכַמָּה שָׁנִים טוֹעֵן פֵּרוֹת?
אָמַר לוֹ: לְשִׁבְעִים שָׁנָה".
חוני השיב לו בציניות: "נראה לך שתחיה שבעים שנה ותספיק לאכול ממנו?"
והאדם ענה לוֹ: "אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי, כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי".
מיד לאחר מכן, חוני ישב לאכול ו"נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם". התעורר וראה איש מלקט מאותו חרוב. ״אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁנְּטַעְתּוֹ?
אָמַר לוֹ: בן בנו.
רק אז חוני הבין שנמנם במשך שבעים שנה.
המסר של הסיפור הוא די ברור: כשאדם באמת קשור למולדתו וכאשר עמו הוא באמת "ילידי", אז לעתיד יש ערך. המחויבות לדורות הבאים היא מוחלטת. באופן קולקטיבי - התכנון הוא לטווח הארוך.
אין ביטוי מוחשי יותר לאופייה של הציונות כתנועה לאומית של "עם ילידי" מאשר יערות ישראל. לפני 70 שנה, כאשר ישראל היתה מדינה ענייה ומתפתחת, מייסדיה החליטו להחזיר את העצים שנעלמו מן הארץ במרוצת השנים - שכן 97% מן החורש הטבעי של ארץ ישראל נמחק כליל.
לא מדובר בתעמולה ציונית. ראיות אמפיריות עולות מתצלומי האוויר, שנאספו על ידי המודיעין של הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. הן מעידות על "קריחות" כללית ששררה בפלסטינה לאחר 2,000 שנות גלות. מאז, קרוב לשני מיליון דונם של יערות ניטעו. יש משמעות עמוקה להתחדשות האקולוגית האצילית הזאת דווקא בימים קשים אלה.
יצא לי לחשוב קצת על ה"ילידות" של עמנו לאחרונה, משום שהיא מותקפת ממש. הגעתי בימים האחרונים לאמריקה ללמד לכמה חודשים באוניברסיטת סטנפורד ולתת הרצאות בקמפוסים ברחבי ארה״ב בסימן: זכותה של מדינת ישראל להתקיים ולהגן על עצמה.
לא לקח זמן עד שנתקלתי בנציגיהם של אויבי ישראל באוניברסיטאות המקומיות. היריבים הם מאורגנים היטב ונמצאים בכל מקום: בהפגנות, בתהלוכות, בפוסטרים, בשלטי חוצות ובדוכנים. במקרה של אוניברסיטת סטנפורד, הנוכחות באה לידי ביטוי ב"מאהל פליטים" ענק שהוקם בחצר של מרכז הסטודנטים.
תחילה, ניסיתי לנהל דיון עם הסטודנטים שהקימו את המאהל הפלסטיני וההאשמות שלהם בדבר רצח עם ואימפריאליזם, כתרגיל אינטלקטואלי בלבד. אך הצירוף של בורות ו"צדקנות" הוא תערובת די רעילה, שקשה לפעמים לבלוע בשוויון נפש. כישראלי, אין דבר שמעצבן אותי יותר מאשר ביטול הזהות הלגיטימית שלי ושל עם ישראל כילידים, והגדרתנו מחדש כקולוניאליסטים ופולשים שפלים.
תמיד ידעתי, שחרף האתגרים היומיומיים הרבים, זיקה משמעותית עם העבר מעשירה מאוד את החיים שלי בישראל. לשיטתי, כאשר באים ליישם כל הגדרה פורמלית של המושג "ילידות", יהודים הם דווקא מקרה קיצוני של עם עם זהות אורגנית וותיקה:
אנו מדברים שפה בת אלפי שנים, המאפשר לנו לקיים שיחה עם אבותינו מימי ימימה, אילו רק אפשר היה להחזיר את מחוגי הזמן לאחור. אנו קורים מאותו "ספר הספרים" בבתי הכנסת ובטיולים, ומחייבים את הילדים שלנו לעבור מבחני בגרות תובעניים בתנ״ך, כדי להבטיח את האוריינות הלאומית של הדורות הבאים.
אנו חוגגים את חגי ישראל לפי לוח שנה עתיק. אנו מתפעלים מאותו נוף שהפליאו את תושבי ארץ ישראל לפני אלפי שנים. נהנים מאותה פרחי הבר בחודשים הקרובים. כמוהם, מקבלים בחיוך את גשמי הברכה בסתיו. כתושב מודיעין, בכל שנה בחנוכה אני מתהלך בארץ המכבים.
צעירים אינם מרבים לדבר על זה, אך סבורני שהזיקה הזאת נותנת את העוצמה להילחם, לא רק בחאן יונס, אלא גם במאות קמפיינים במהלך ההיסטוריה של ישראל - מאבקים אשר שמרו על איכות סביבתנו.
אני אף פעם לא חשבתי שזה היה חכם לשלוף את קלף העליונות של ״הילידות היהודית״ מול מעמדה הפלסטיני בהקשר זה. יש להם את הנרטיב שלהם ואני מכבד אותו. במהלך השנים, הדבר הפריע לי שההנהגה הפלסטינית מעולם לא כיבדה את האותנטיות של הזהות הישראלית והקשר ההיסטורי של עם ישראל למולדתו. אבל, בסוף תמיד עברתי לסדר היום. במפגשים שונים, הכרתי לא מעט אנשים שאך נמנעו מלהכריז על עצמם כציונים בפומבי, שמא ייווצר אנטגוניזם מיותר. בדיעבד זאת הייתה טעות.
מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר, בין היתר, העידה על הסכנה בהתעלמות מאקסיומה אידיאולוגית בסיסית של אויבנו, המעוותת את מי שאנחנו ואף את הלגיטימציה המוסרית של הזהות הישראלית. כמו כן, במישור הבינלאומי, אני רואה מקרוב שזאת גם הייתה טעות לאפשר לכל כך הרבה אנשי אקדמיה להשמיע מנטרות המזלזלות בציונות - ללא הפרעה. במשתמע, האנטי-שמיות מובהקת: להיות חלק של תנועה לאומית זה בסדר גמור... כל עוד היא לא יהודית. מספרם של "הצעירים הפרוגרסיביים" בארה״ב, שממש מאמינים שיהודים הגיעו לראשונה לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 במטרה להתעלל בערבים המקומיים ולהעיף אותם – פשוט לא יאומן.
העובדה שישראל החליטה להחיות את יום הולדתם של האילנות ולהפוך את נטיעת עצים ושימורם לחגיגה לאומית, היא עוד דוגמה כיצד העבר משפיע על המציאות בת זמננו. זה די סימבולי שהשקת כנסת ישראל, הפרלמנט הכל כך לא מושלם שלנו - התרחשה בט״ו בשבט. הדמוקרטיה הישראלית עוד צריכה לצמוח הרבה ואנו חייבים לטפח אותה. עם זאת, יש לה שורשים עמוקים מאד.
מלחמת עזה והצונאמי של אנטישמיות שהיא הביאה איתה, מהווים קריאת השכמה ליהדות התפוצות. בסטנפורד, סטודנטים יהודים (גם אמריקנים וגם ישראלים) בתמיכת הקהילה הישראלית המקומית, הקימו מאהל ״כחול לבן״ משלהם מול מאהל ״הפליטים". מסביב לשעון הוא מאויש על ידי מתנדבים שפונים לעוברים ושבים בהסברים ובחומר רקע, מקיימים אירועים ומלמדים על היסטוריה שהיא evidence based. המיזם משנה לגמרי את הדינמיקה בקמפוס. אני חייב להודות שהאומץ של הצעירים האלה והאחדות בין הקהילה הישראלית והיהודית האמריקנית נוגעים ללב.
ברור שאנו חייבים לקום ולהגן על זכותנו לחיות בארצנו הקטנטונת והפגועה. אחת הדרכים לעשות זאת היא לחגוג את קיומם של היערות שלנו השנה - אותם עצים שהציונות החזירה לארץ, ולשמור עליהם מול שלל איומים.
כשמתמודדים עם סילוף עובדות כה מקיף, לא תמיד קל לדעת היכן להתחיל להציג את ה״קייס״ של ישראל כעם ילידי בארצו. איך מסבירים שהשיבה לציון היא רחוקה שנות אור מהפרדיגמה הקולוניאליסטית שאומצה בצורה פשטנית על ידי אינטלקטואלים הרדיקליים. נטיעת עצים, על מנת שבעוד שבעים שנה, נכדינו יוכלו ליהנות מפריים ומצלם - היא מעשה שאנשים ילידים עושים. זה מקום מצוין להתחיל!
פרופ׳ אלון טל, מן החוג למדיניות ציבורית אוניברסיטת תל אביב. היה ח״כ מטעם כחול לבן ויו״ר ועדת המשנה של השפעת הסביבה והאקלים על הבריאות בכנסת ה-24
