שופטת בית המשפט העליון ענת ברון פורשת היום (יום ה'), עת הגיעה לגיל 70. מכיוון שטרם כונסה הוועדה לבחירת שופטים כבר חודשים ארוכים בשל סירובו של שר המשפטים יריב לוין לכנסה כעת בעליון 14 שופטים במקום 15. בעוד ארבעה ימים תפרוש גם הנשיאה אסתר חיות. ביום פרישתה של השופטת ברון ניתן גם אחד מפסקי הדין האחרונים בכהונתה, שעוסק בסוגיות עקרוניות המתעוררות בהקשר של אחריות גורם מזהם לנזק סביבתי, ולזיהום מים.
השופטת ברון דנה בערעור לעליון, שעוסק בפסולת של שפכים תעשייתיים, שבמשך כ-30 שנה דלפו בכמויות עצומות מהמפעלים שבבעלות חברות אל מתחת הקרקע, וגרמו לטענת המערערים לזיהום של מי תהום ובהמשך גם לזיהום של נביעת עין בוקק, נחל בוקק וחוף עין בוקק בים המלח – שהם שמורת טבע מוכרזת ומשאב טבע נדיר וחיוני באזור הנגב
הסוגיה המרכזית שעלתה בערעור, היא האם חלה ההתיישנות על טענות לפיצויים בשל רשלנות לאחר זיהום סביבתי. העוול שנגרם, נטען על ידי מי שהגיש את הערעור, יוצר נזקים שמתגלים רק בגילוי מאוחר. שלושת שופטי בית המשפט העליון השופטת ענת ברון, השופט עופר גרוסקופף והשופטת רות רונן קבעו באופן תקדימי כי חלה חובה על גורם מזהם למנוע נזקי זיהום עתידיים, ואף החובה לתקן את זיהום המים שנגרם על ידו; וכי הפרת חובות אלה בדרך של מחדל מהווה ככלל עוולה נמשכת.
מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שבו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בזיהום סביבתי מהחמורים שאירעו במדינת ישראל. בקשת האישור הוגשה נגד שתי חברות בנות של חברת כימיקלים לישראל בע"מ, - רותם אמפרט נגב בע"מ ופריאלקס ים המלח חברה שנמצאת בפירוק, שבבעלותן מפעלים באזור התעשייה מישור רותם שבנגב.
אין מחלוקת כי החל מסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת ולכל המאוחר עד לשנת 2000, שפכים תעשייתיים דלפו מבריכות אגירה ואידוי במפעלי החברות וחלחלו אל מי התהום שבתת-הקרקע.
המערערים, הפרופסורים אלון טל ונח עפרון, ווילאם סלוט ורותם סירקוביץ טענו כי דליפת השפכים גרמה לזיהום של מי תהום בהיקף עצום של כ-350 מיליון קוב – כמות השקולה לכמות המים העוברת במוביל הארצי במשך שנה שלמה. הם טענו כי זיהום מי התהום אף הסב פגיעה חמורה לשמורת הטבע עין בוקק, שהיא אוצר טבע יחיד במינו, וקיים חשש לנזק בריאותי למבקרים הרוחצים במי הנחל שבשמורה.
בערעור נטען כי אף על פי שהדליפה פסקה, חלחול השפכים אל תת הקרקע טרם פסק ועדיין גורם להרס סביבתי חמור; וכי יש לנקוט צעדים מידיים להפסקתו, שאם לא כן ייגרם לשמורה נזק בלתי הפיך שאינו ניתן לתיקון.
בית המשפט המחוזי מצא כי אמנם המערערים הוכיחו לכאורה את טענותיהם נגד החברות בנוגע לאחריותן לזיהום המים, אך נקבע כי יש לדחות את בקשת האישור לתובענה ייצוגית על הסף. השופטים במחוזי הסבירו כי מפני שלציבור בישראל, שבקשת האישור הוגשה בשמו, אין זכות קניין במקורות המים ובשל התיישנות.
אך שופטי העליון קבעו היום בערעור, שאמנם אין מקום להתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין העילה הקניינית, אבל הפכו את ההחלטה וקבעו כי לא היה מקום לדחות את בקשת האישור של התובענה הייצוגית על הסף בשל התיישנות.
נקבע כי חלה חובה על גורם מזהם למנוע נזקי זיהום עתידיים, וגם לתקן את זיהום המים שנגרם על ידו ולהשיב את המצב לקדמותו. ובענייננו, "מאפייניהם הייחודיים של מפגעים סביבתיים הם שמחייבים את המסקנה שלפיה המחדל של אי מניעת נזק עתידי והימנעות מתיקון נזקים קיימים מהווה עוולה נמשכת. זאת, מכוח החובות למניעת נזק עתידי למקור מים ולתיקון זיהום מים שגרם הגורם המזהם; חובות שכל עוד אינם מקוימים, יסוד האשם העוולתי מתחדש מידי יום ביומו".
סיווג העוולות כעוולות נמשכות נובע גם מכך שנזקים סביבתיים כרוכים על פי רוב ב"תקופת חביון" ממושכת ובגילוי מאוחר של הנזק, ומשכך טומנים בחובם איום על גורל ועתיד הדורות הבאים.
