20 שנה חלפו מאז שבג"ץ קיבל את העתירה שהגישו ארגונים לזכויות בעלי החיים נגד תקנות משרד החקלאות המתירות פיטום אווזים.
ב-11 באוגוסט 2003 התקבלה ההחלטה, ובעקבותיה נאסר לפטם אווזים בישראל בשל עבירה על חוק צער בעלי חיים. מדובר היה אז בתקדים היסטורי: ישראל הייתה המדינה הראשונה שאסרה על פיטום אווזים באמצעות פסיקה של בית המשפט.
כמה שנים עברו עד שהפיטום הופסק לחלוטין, אבל החל משנת 2006 אין בישראל ייצור של כבד אווז, תעשייה שעד אז ייצרה כ-500 טונות של כבד אווז מדי שנה. תעשיית זו נחשבת לאכזרית במיוחד, ותוצריה מוכרים כ"מעדנים" הנמכרים עד היום גם בישראל (מיבוא), ופופולריים במיוחד במטבח הצרפתי (Foie Gras בצרפתית).
בעתירה ציינו ארגוני זכויות בעלי החיים, שאותם ייצגו עו"ד אהוד פלג ועו"ד דני שרמן מעמותת "נח" (התאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים), כי מטרת הפיטום היא לגרום לאווז למחלה מטבולית קשה, ניוון שומני של הכבד. כדי שכבד האווז יקבל מרקם שומני מפטמים אותו בכמות מזון גדולה במיוחד, המגיעה מדי יום לכדי שליש ממשקל גופו.
"בין שלוש לחמש פעמים ביום, במשך כשלושה שבועות, תופסים את האווז בצווארו ומחדירים בכוח לקיבתו צינור מתכת המחובר למכונת דחיסה", הסבירו בעתירה. "הצינור גורם לפצעים ולדלקות בוושט האווז. משקל הכבד של אווז מפוטם הוא פי שישה עד עשרה ממשקל כבד של אווז בריא. הכבד הענק והנוטה להתפקע לוחץ על הריאות ומקשה על העוף לנשום. רוב מערכות גופו ניזוקות, ובמיוחד מערכת העיכול. אחד מכל שמונה אווזים מת טרם הגיע לשחיטה".
העתירה התקבלה אז ברוב של שני שופטים מתוך שלושה. השופטים טובה שטרסברג-כהן ואליעזר ריבלין קיבלו את העתירה, והשופט אשר גרוניס, שהפך לנשיא בית המשפט העליון כמה שנים מאוחר יותר, התנגד. השופטת שטרסברג-כהן כתבה בהחלטתה כי "הוראות התקנה העוסקות בתהליך הפיטום סוטות באופן מהותי מהגשמת מטרתו של החוק (חוק צער בעלי חיים - נ"פ), ועל כן דינן להתבטל". השופט ריבלין כתב "אין ספק בליבי כי ליצור הבר, כמו לחיות המחמד, רגשות. הם ניחנים בנפש החווה את רגשות השמחה והצער, האושר והאבל, החיבה והפחד".
השופט גרוניס היה בדעת מיעוט. הוא טען כי שלילת הפיטום תפגע בפרנסתם של החקלאים. "לדעתי אין להצדיק מניעת סבל לאווזים על ידי גרימת סבל לחקלאים. היא התוצאה שתיגרם אם ייגדע מטה לחמם בהיעלם אחד", הוא כתב.
עו"ד אהוד פלג, שייצג כאמור את עמותת "נח" בעתירה, סיפר בריאיון ל-ynet כי "מבחינה ערכית, נקבעו פה כמה קווים מנחים שאנחנו ממשיכים להישען עליהם גם במאבקים הבאים בנושא זכויות בעלי חיים. למשל, נקבע שרווח כלכלי שכרוך בהתאכזרות הוא כשלעצמו אינו צידוק מספיק לגרום לצער בעלי חיים. אנחנו טענו שבידור גסטרונומי, ההנאה הקולינרית, לא מהווה צידוק להתעללות בבעלי חיים".
לדבריו, העתירה הייתה על כך שמשרד החקלאות הכשיר את פיטום האווזים על ידי קביעת תקנות שאפשרו לפטם אותם. "אנחנו טענו בבית המשפט, והוא קיבל את זה, שהתקנת תקנות מכוחו של חוק צער בעלי חיים סעיף 19 לא יכולה להיות סותרת את המטרה הראשית של חוק צער בעלי חיים כפי שמופיעה בסעיף העיקרי שלו, סעיף 2א, ולכן התקנות האלה מנוגדות לחוק המסמיך".
"העתירה המדוברת הוגשה תוך עבודת צוות של כל הארגונים שהיו אז חברים בנח. ביניהם היו גם פעילי השטח בארגון אנונימוס (כיום אנימלס), שתיעדו את הנעשה במשקים תוך כדי סיכון עצמי. רכשנו, ובזה טיפל ד"ר אנדרי מנשה, שלושה אווזים כדי לבצע בהם ניתוח שלאחר המוות ולהצביע על הנזקים שתהליך הפיטום גורם לגוף שלהם, והראינו את הפגיעות שהיו להם בוושט כתוצאה מהחדרת הצינור המתכתי הזה והתפיחה של הכבד שלהם. הייתה גם עמותה בשם "חי משק", שסיפקה מידע מחקרי אודות פיטום האווזים לרבות מידע השוואתי. כל הדברים האלה הכשירו אותנו וסייעו לנו לגבש את העתירה לבג"ץ".
עו"ד פלג הוסיף כי "העתירה הנ"ל, שאנחנו מציינים לה 20 שנה, אכן אסרה על פיטום אווזים, אבל כמה שנים לאחר מכן נאלצנו להגיש עוד עתירה כי המדינה סירבה לממש את פסיקת בג"ץ, ובג"ץ אכן קבע אז שהמדינה הייתה שותפה לדבר עבירה. אבי פנקס, יו"ר נח בזמנו, ועו"ד יוסי וולפסון, שהיה אז היועץ המשפטי של תנו לחיות לחיות, לקחו חלק בלתי נפרד בעתירות".
רעות הורן, כיום מנכ"לית עמותת אנימלס, לקחה אז חלק במאבק: "התחלנו את הקמפיין ב-1999, אז ישראל הייתה היצואנית הרביעית בגודלה של כבד מפוטם בעולם. היה לנו חשוב לתעד את פיטום האווזים במפטמות, שהלכו והפכו למבצרים שמורים. זכורות לי קריאות הפחד של בעלי החיים כשהמפטם הגיע, והניסיונות הנואשים שלהם להימלט ממנו לצידו הרחוק של הכלוב", אמרה.
לדבריה, "הפקנו מאות אלפי פליירים, ארגנו הפגנות, מיצגים ומשמרות מחאה. יצרנו את הסטיקר המצליח 'כמה רוע אפשר לבלוע' - שהפך בהמשך בזכות דוד גרוסמן והדג נחש לחלק מהפולקלור הישראלי. וכמובן, קידמנו את העתירה לבג"ץ. כשהישראלים ראו בתקשורת את התיעודים שלנו מהמפטמות, התמיכה באיסור על פיטום אווזים הייתה ברורה. פיטום אווזים הפך לסמל לאכזריות שאי אפשר להצדיק, ופתח את הלב של ישראלים רבים לחשוב על בעלי החיים שכלואים במשקים המתועשים".
הורן סיפרה שהיא זוכרת את היום שבו פסיקת בג"ץ על האיסור על פיטום אווזים פתחה את כל המהדורות. "זה היה ניצחון לבעלי החיים, לצדק ולחמלה - שגם נתן השראה למדינות נוספות. חוק דומה שאושר בקליפורניה, ואסר על פיטום ועל סחר בכבד מפוטם, התבסס בין השאר על הפסיקה הישראלית", אמרה.
האם זה היה יכול להתרחש גם כיום? אלה אבין, מזכ"לית עמותת נח, לא אופטימית במיוחד. "במצב של היום, נקווה שיהיו עוד תקדימים כאלה. אם זה היה מתרחש היום, אני לא בטוחה שהיו פוסקים לטובתנו. זה לאו דווקא קשור לממשלה הנוכחית או הקודמת. מדובר בתהליכים שמתרחשים בשנים האחרונות, של לקיחת בג"ץ לכיוונים שמרניים, וזה לא התחיל מהקדנציה הנוכחית אלא הרבה לפני".
מנכ"לית אנימלס לעומתה הביעה אופטימיות זהירה: "המאבק המשפטי למען בעלי חיים מאתגר, כי אנחנו אלו שצריכים להשמיע את קולם בבית משפט, בזמן שהם כלואים במתקנים תעשייתיים צפופים ומטונפים הרחק מהעין הציבורית. תמיד יש את החשש שיהיה למקבלי ההחלטות קל יותר לראות את האנשים של התעשייה, שניצבים מולם וטוענים לפגיעה בחופש העיסוק שלהם, במקום את בעלי החיים שהזכויות שלהם נרמסות. לשמחתנו, המקרה של בג"ץ האווזים הוא לא המקרה היחיד שבו בית המשפט ראה את בעלי החיים. רק לאחרונה דחה בית המשפט העליון עתירה של תעשיית הפרוות נגד האיסור לסחור בפרוות של חיות בר למטרות אופנה, מאבק שגם לו אנימלס הייתה שותפה. העסקנים של תעשיית הפרוות טענו שחופש העיסוק שלהם נפגע, אבל בית המשפט קבע שהזכות של בעלי החיים לחיות ללא סבל וכאב חשובה יותר מכסף.
"אומנם ההחלטות של הממשלה או בית המשפט הן משמעותיות, אבל היתרון הגדול במאבק למען בעלי חיים הוא שאנחנו לא חייבים רק לחכות להן. אנחנו רואים את זה בכל המאבקים למען בעלי החיים: התעשיות שמנצלות אותם משווקות לנו את מוצרי ההתעללות האלה, כך שיש לנו כוח רב, וברגע שאנחנו מוציאים אותם מהצלחת השינוי כבר קורה", אמרה.
עו"ד פלג הוסיף לדבריה: "גם אז, פסק הדין לא ניתן בפה אחד. זה לא הלך קל, ולכן זאת אחת הדוגמאות שבהן בית המשפט נתן את ההחלטה המוסרית ביותר. זאת הייתה התוצאה הצודקת, ההוגנת, הנכונה והחוקית, ואני מאוד מקווה שבית המשפט היה פועל כך גם היום".
צריכת כבד אווז בישראל – אז והיום
בזמנו, ישראל הייתה יצרנית גדולה של כבד אווז, וייצאה לחו"ל כמחצית מהייצור. בעתירה נכתב כי "בישראל פועלים בענף גידול האווזים כ-100 משקים משפחתיים, אשר 45 מהם עוסקים בפיטום עצמו. מדי שנה מיוצרים בארץ מעל 500 טון של כבד אווז, כמחצית לצריכה מקומית והיתרה ליצוא. הפדיון השנתי בענף מגיע לעשרות מיליוני שקלים".
למרות ההחלטה של בג"ץ, נראה כי לא חל שינוי משמעותי בנתוני הצריכה של כבד אווז בישראל, ובשנים מסוימות חלה עלייה (גם בגלל הגידול באוכלוסייה מאז). לפי נתוני משרד החקלאות שהועברו ל-ynet, בשנת 2017 ישראל ייבאה לשטחה 218 טון כבד אווז קפוא, ב-2018 459 טון, ב-2019 456 טון, ב-2020 299 טון, ב-2021 428 טון וב-2022: 203 טון. מדובר בממוצע של כ-340 טון של כבד אווז קפוא שיובאו לארץ מדי שנה.
אז אם הכמות שצורכים לא הופחתה, מדוע אם כן האיסור רלוונטי? "תמיד תהיה התעללות, אבל אנחנו קודם כל דואגים לכך שבמדינת ישראל לא תהיה התעללות", אמרה מזכ"לית עמותת נח. "משמעות האיסור היא גם העברת מסר לעולם, אם העשייה היא תקדימית. כל מדינה צריכה לקדם את רווחת בעלי החיים במדינה שלה".
לדבריה, "קודם כל עושים את מה שאפשר במדינה שלנו, במקום שבו אנחנו יכולים להשפיע, והשאיפה היא שעוד מדינות יאמצו את זה. אפשר גם להשוות ולומר שיש כיום מדינות שבהן לנשים אסור להצביע ולקבל ירושה - זה לא אומר שאנחנו צריכים להשתוות לאותן המדינות".
אם אסרו על גידול אווזים לצורך כבד אווז – האם ניתן לעצור גם מקרי פגיעה נוספים? רעות הורן מאנימלס השיבה ש"בכל שנה, מאות אלפי טלאים ועגלים מטולטלים בים בצפיפות קיצונית ובזוהמה במשלוחים החיים - רק על מנת שידחסו אותם באלימות למשאיות כשיגיעו לנמל בישראל וישלחו אותם לפיטום ושחיטה". לדבריה, "המשלוחים החיים לישראל נמשכים מתוך אינטרסים כלכליים צרים של קומץ יבואנים. הפסקה של המשלוחים החיים לישראל עולה בקנה אחד עם הקביעה של בג"ץ שרווח כלכלי לא מצדיק התעללות בבעלי חיים".
לסיכום אמר עו"ד פלג כי הוא סבור ש"ההחלטה של בית המשפט העלתה את החברה הישראלית במעלות המוסר בכל מה שקשור ליחס שלה לבעלי חיים. אני מקווה שהמגמה הזאת תימשך ושלא תהיה ממנה נסיגה, ושהיא תיושם גם במאבקים אחרים".
