בין יתר המחירים המדיניים והכלכליים המושתים עלינו בשל מלחמת חרבות ברזל, עלתה לאחרונה לכותרות גם ההחלטה של קולומביה להפסיק את ייצוא הפחם לישראל. המשמעות של המהלך היא שמדינת ישראל תצטרך למצוא חלופה לפחם הקולומביאני, שמהווה כשליש מהייבוא המקומי, דבר שמן הסתם יוביל לעלייה במחירי החשמל, שתגרור גם עליות מחירים נוספות במשק.
לשימוש בפחם בתחנות הכוח יש עלויות ישירות גבוהות יחסית לשימוש בגז מחצבים ולאנרגיות מתחדשות, וכיוון שהוא עדיין אחראי לכ-20% מייצור החשמל בישראל, שינויי במחיר הפחם מתגלגל מיד לכיס של כולנו. אבל לשימוש בפחם יש גם עלויות עקיפות, או בשפה המקצועית עלויות חיצוניות שליליות, גבוהות מאוד יחסית לדלקים אחרים, שגם הן יוצאות מהכיס של כל אחת ואחד מאיתנו.
מדובר על העלויות המושתות על מערכת הבריאות ובאלו הקשורות בהקטנת פריון העבודה במשק, בשל התחלואה והתמותה כתוצאה מזיהום האוויר ופליטות גזי חממה. לצד אלו יש גם עלויות הקשורות בפגיעה במגוון הביולוגי ובמערכות האקולוגיות, על השירותים שהן מספקות לנו, למשל אספקת מזון, אוויר ומים, ניקוי אוויר וויסות טמפרטורה ולחות, שירותים לשעות הפנאי ועוד.
בחישוב פשוט, טון פחם עולה בין 600-530 שקל, בעוד שהעלות החיצונית הממוצעת של טון פחם היא כ-400 שקל בגין פיזור מזהמי אוויר ועוד כ-300 שקל בגין פליטות גזי חממה. כלומר סך העלות החיצונית עומדת על כ-700 שקל לטון, והיא גבוהה מזו הישירה.
יתרה מכך, למקור הפחם, שכאמור משפיע על העלות הישירה, יש השפעה גם על העלויות החיצוניות. כך, לדוגמה, תכולת הגופרית בפחם מקולומביה כפולה מזו של הפחם שאנחנו רוכשים ברוסיה, ועומדת על כ-0.8% גופרית לעומת 0.43%, ולפי הספר הירוק של המשרד להגנת הסביבה, שמכמת את העלויות החיצוניות של מזהמים שונים משימושים שונים, העלות החיצונית השלילית לטון פחם קולומביאני בשל תכולת הגופרית גבוהה בכ-100 שקלים לעומת הפחם הרוסי.
אבל הסיפור הגדול באמת הוא שכבר שנים ארוכות ממשלות ישראל מבטיחות לנו להפסיק את השימוש בפחם המזהם מחד גיסא ולהגביר את השימוש באנרגיות מתחדשות, ובעיקר אנרגיה סולארית עם אגירה, מאידך גיסא, ובינתיים אנחנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן.
גם מס הפחמן, שהממשלה הבטיחה להשית במטרה להפחית את השימוש בפחם, וצפוי להגדיל את המיסוי על פחם מ-115 שקל לטון כיום ל-160 שקל לטון בשנה הבאה, עדיין לא אושר ונמצא בדיונים בכנסת. בהקשר זה חשוב לזכור שמס פחמן הוא אמנם כלי רגולטורי חשוב, אבל כשחברת החשמל עדיין לא הסבה את היחידות הפחמיות בחדרה ובאשקלון לתחנות מונעות גז, וכשהמדינה לא מקדמת ברצינות פרויקטים של אנרגיות מתחדשות, אנחנו ממשיכים לשלם כפליים.
עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןדלקים מאובנים למיניהם לא מניעים רק את התחבורה, את משק החשמל ואת הכלכלה, אלא גם את משבר הזיהום, משבר מגוון המינים ומשבר האקלים. דלקים אלו הם גם מהמנועים המרכזיים למימון ארגוני הטרור הרצחניים שאנו נלחמים בהם עכשיו, והם אפילו מתדלקים את הגלים האנטישמיים החזקים בעולם כולו. כל אלו יחד משפיעים על חיינו, על אורחות חיינו ועל עתיד ילדנו. על כן הגיע הזמן שממשלת ישראל תפסיק להבטיח ותתחיל לקיים ותשחרר את כולנו מעול הפחם המזהם.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016)
