סימון שטיינגארט היא מהאנשים הצעירים האלה שכמה דקות איתם יכולות להחזיר למבוגר מצולק קצת תקווה בעולם. חכמה ורהוטה, סקרנית ומלאת אנרגיה, בוגרת מעבר ל־22 שנותיה ועדיין ילדה. הסטודנטית בשנתה הרביעית והאחרונה היא אחת הדמויות המוכרות בקהילה היהודית המאוד גדולה של אוניברסיטת קורנל, משתתפת בכל פעילות ומסתובבת בקמפוס עם שרשרת ועליה המילה "אהבה" בעברית. ב־7 באוקטובר הטלפון שלה היה סגור, כמו בכל שבת וחג. כשאביה ‑ שהגיע לארה"ב אחרי שמשפחתו ברחה מברית־המועצות וגרה קצת בישראל ‑ חזר מבית הכנסת, הוא אמר לה שמדברים על משהו נורא שקורה בדרום.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"חשבתי שזה אחד מאותם סיבובים שלמרבה הצער קצת התרגלנו אליהם", אומרת שטיינגארט, "אבל כשפתחתי את הטלפון אחרי החג זה היה כל כך נורא, כל כך מחריד, כל כך לא ייאמן, שלקח לי כמה ימים לעכל שזה באמת קרה. ישראל מאוד חשובה לי, ביקרתי בה המון פעמים, יש לי שם משפחה, אני ציונית בכל ליבי ומחוברת לארץ ברמה עמוקה מאוד, אז מה שקרה ב־7 באוקטובר הרגיש מאוד אישי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בחודש שעבר מאז, התבגרו סימון ועוד כמעט 3,000 סטודנטים יהודים, שמהווים למעלה מ־20 אחוז מאוכלוסיית קורנל, מהר מאוד. מהר מדי. הם בכו הרבה, נתקלו באנטישמיות מהסוג שמעולם לא חוו, ראו פרופסור מהאוניברסיטה חוגג בהתלהבות את הטבח של חמאס, ספגו איומים פיזיים ומצאו עצמם מאובטחים אפילו כשהלכו לאכול במסעדה הכשרה הגדולה בקמפוס. עכשיו העניינים נרגעו, אבל סימון שטיינגארט, שנראית כמי שלא פוחדת משום דבר, עדיין מחפשת את הביטחון שהיה לה ב־6 באוקטובר.
"אני גרה עם שתי שותפות יהודיות ואנחנו מתלבטות אם להוריד את המזוזה מהדלת", היא אומרת, "לילה אחד מישהו דפק בדלת מאוחר. עד 7 באוקטובר זה לא היה מטריד אותי לרגע, מיד הייתי פותחת את הדלת. עכשיו המחשבה הראשונה שלי הייתה 'מישהו בא כי הוא יודע שגרות כאן שלוש בנות יהודיות שמאוד מעורבות בקהילה'. מטורף שאני צריכה לחשוב ככה. בסוף התברר שהוא היה איש תחזוקה שפשוט טעה בדלת".
כמעט חמש שעות נסיעה מניו־יורק העיר, עמוק לתוך ניו־יורק המדינה, נמצאת העיר אית'קה, שמרכז חייה הוא אוניברסיטת העילית קורנל. מדורגת באופן קבוע בסוף העשירייה הראשונה־תחילת העשירייה השנייה של מוסדות ההשכלה הגבוהה בארה"ב, לקורנל יש קמפוס עוצר נשימה ביופיו, טובע בהרים מלאי צבעים ונחלים שזורמים בין בנייני הכיתות, שמושך אליו מדי שנה אלפי בקשות קבלה. שבעה אחוזים בערך זוכים לתשובה חיובית. כל זה רק מגביר את הישג נוכחותם של כל כך הרבה סטודנטים יהודים, שמייצרים בקורנל עולם יהודי שלם.
"אני זוכר שהגעתי לכאן ב־2016 וחשבתי שהעבודה שלי תהיה רק לבנות קהילה וזהות יהודית", אומר רבי ארי ווייס, יו"ר סניף קורנל של "הלל", ארגון הסטודנטים היהודי הגדול בעולם, "שנה אחר כך ראינו פליירים על 'שקרים של יהודים' והסתה בסגנון הפרוטוקולים של זקני ציון. היו גרפיטי וצלבי קרס. בכל פעם שהיה סיבוב בעזה הייתה גם עלייה באנטישמיות. זה מאוד הפתיע אותי, המשפחה שלי עברה את השואה, חשבתי שזה שייך לעבר, ולהיתקל בזה במאה ה־21 בקולג' בארה"ב היה מזעזע. יש כאן חיים יהודיים כל כך תוססים, בכל שנה אנחנו מקימים סוכה, סטודנטים הולכים עם כיפות ושרשראות ח"י, יש אוכל כשר ופעילות חברתית בלתי פוסקת, באמת שלא חשבתי שאקדיש כל כך הרבה זמן מהעבודה שלי לאנטישמיות".
ועדיין, אלה היו מקרים בודדים, כאלה שנשכחים מהר. "יש לנו נוכחות יהודית חזקה מאוד בקמפוס הזה ומעולם לא הרגשתי אנטישמיות אמיתית", אומרת שטיינגארט, "שמעתי הערות אנטי־ישראליות בכיתה, אבל לא הרבה ולא לעיתים תכופות, אני אפילו לא זוכרת מהן היו, עד כדי כך זה לא נראה לי חשוב אז".
כל זה השתנה ב־7 באוקטובר?
"שינוי עצום. עצום. אנשים כאילו קיבלו את החופש לשחרר את האנטישמי שבתוכם. מצד אחד אני המומה, אבל מצד שני עכשיו אני יודעת שתמיד היה משהו מתחת לקרקע. עכשיו זה לא אנטי־ישראל, זו לגמרי אנטישמיות בוטה".
לדוגמה?
"ברור שמאוד מפחיד לשמוע בהפגנות 'מהנהר לים', אבל יש גם פשוט שימוש בלתי פוסק בסטריאוטיפים אנטישמיים. אנחנו רואים בצ'טים אנשים אומרים ש'הציונים מנהלים את קורנל' או ש'התורמים היהודים קובעים לנשיאת קורנל מה להגיד'. אנשים פשוט אומרים דברים נוראים, קללות ואיומים ודברים שבאמת לא שמעתי אף פעם".
שני מקרים הפכו את קורנל לליבת הדיון סביב העלייה החדה באנטישמיות בחודש האחרון בקמפוסי העילית בארה"ב. אחד היה קליפ שבו נראה ראסל ריקפורד, פרופסור להיסטוריה, אומר שהטבח של חמאס "ריגש" אותו כי "בפעם הראשונה לאחר שנים יכולנו לנשום". מאוחר יותר ריקפורד התנצל, אבל הסרטון הוויראלי פתח תיבת פנדורה של ממש בקורנל.
כמה ימים אחר כך הופיעו באתרי צ'טים של סטודנטים מקמפוסים שונים ברחבי ארה"ב איומים ישירים וממוקדים על 'המרכז לחיים יהודיים' בקורנל, ובמיוחד על 104 West, מסעדה רב־תרבותית שמציעה אוכל כשר. זה גם היה הרגע שבו רשויות הביטחון התחילו לקחת את הנושא ברצינות, ניידות משטרה הוצבו מחוץ למבנה, מושלת מדינת ניו־יורק קת'י הוקול הגיעה לביקור הזדהות, ומהר מאוד גם נעצר חשוד, פטריק דאי, סטודנט בן 21 באוניברסיטה.
"לראות את האיומים הספציפיים האלה באמת היה מפחיד", אומר אור כדורי, האחראי על פיתוח חיי הקהילה היהודית בקמפוס מטעם "הלל", "זה לא נראה כמו בוט או סתם טרול. זה מישהו שמכיר את המפה של הקמפוס. יש סטודנטים שגרים ממש ליד המרכז הזה, הם אלה שמארגנים פעילויות תמיכה בישראל והפרצוף שלהם חשוף. אחרי האיומים הורדנו את התמונות שלהם מהאתר שלנו. ככל שאתה מעורב יותר, אתה מסומן יותר כמטרה. הגיעו לפה כלי תקשורת גדולים והרבה סטודנטים פחדו להתראיין כדי שהפנים שלהם לא יהיו בטלוויזיה".
כדורי נמצא בקורנל רק שלושה חודשים, ושום דבר לא הכין אותו לצורך לעזור לאלפי סטודנטים יהודים המומים ומבוהלים. "אלה באמת חבר'ה יוצאי דופן", הוא אומר, "אני עוד הייתי בהלם ממה שקרה והם כבר התחילו בפעילות. הם מוכשרים, עומדים בלחצים, אבל לרבים מהם יש משפחות בארץ והם גם צעירים מאוד ועברה עליהם טראומה. בערך אחרי שבועיים התברר שהם מרגישים בידוד מהסביבה הלא־יהודית. יש להם חברים, שותפים לדירה, הם יחד במועדוני סטודנטים, עבדו יחד למען אותן מטרות חברתיות, ופתאום בנושא הזה הם מצאו את עצמם לבד לגמרי. אין עם מי לדבר. הם מנסים להסביר את הכאב שלהם ולא מקשיבים להם. ככה הם מרגישים את המלחמה פה".
מזל שיש כאן מספרים כאלה גדולים של סטודנטים יהודים.
"זה האחוז הכי גבוה של סטודנטים יהודים באוניברסיטאות Ivy League. הורים לילדים יהודים מניו־יורק העיר מאוד רוצים שהם ילכו לקורנל. כשאירגנו כאן אירוע תמיכה בישראל, הגיעו 750 איש. אלה לא מספרים שרואים באוניברסיטאות אחרות. את גם רואה כאן מסביב כמה סטודנטים באים ויושבים רק כדי להיות יחד. יש להם לאן ללכת ועם מי לדבר. אני בטוח שבאוניברסיטאות עם קהילות קטנות של יהודים הרבה יותר קשה".
רבי ווייס: "הילדים האלה הם מדור הקורונה, יש להם שאלות גדולות על החיים, אנטישמיות אף פעם לא הייתה משהו שהם ממש התנסו בו. מה שעושה את החודש האחרון כל כך קשה זה שהרבה סטודנטים כן מרגישים זאת עכשיו. 7 באוקטובר היה כל כך מכאיב, כל מה שרצינו היה להתאבל. הדבר הראשון היה פשוט לתמוך בהם. אני רבי ולהקשיב זה חלק ממה שאני מאומן לעשות. סטודנטים התקשרו באמצע בלילה בוכים. עשינו ערב זיכרון ממש כמה ימים אחרי הטבח, רק כדי להיות יחד, להתפלל ולשיר. אפשר היה פשוט לתת לנו מרחב להתאבל לפני שחוזרים לצעוק אחד על השני, אבל זה לא מה שקרה".
לפי סקר שנערך השבוע בארה"ב, 63 אחוז מהאמריקנים בגילים 39-18 כלל לא יודעים כי שישה מיליון יהודים נרצחו בשואה. 23 אחוז סבורים כי השואה לא קרתה או שהיא מוצגת בהגזמה. הבורות הזו מסבירה חלק גדול מהתגובות בקמפוסים בחודש האחרון, אבל רק חלק. הטרנדים החברתיים החדשים, הדמוגרפיה המשתנה וההזנחה ארוכת השנים של היחסים בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב תורמים את שלהם. "באוניברסיטאות עילית יש כבר הרבה שנים נרטיב שלפיו כל אוכלוסייה מוחלשת היא צודקת וכל תגובה שלה מוצדקת בהכרח", אומר כדורי, שהגיע לקורנל אחרי שעבד עם ארגונים יהודיים בבולטימור, "אין יותר ניואנסים. וכיוון שהמיעוט היהודי הוא גם כזה שתמיד מצליח, אז הוא שייך לרעים".
לא רק מצליחים, בעיניהם יהודים הם קודם כל לבנים.
"מי שגדל על אידיאולוגיה פרוגרסיבית של מדכא ומדוכא, מאמין שאם חמאס נלחמים, זה כי הם רוצים הידברות, ולא רק כי הם שונאים יהודים. הרי אף אחד לא רוצה לחשוב שיש כזה רוע נוראי, ועוד בשם מטרה שהם תומכים בה, אז מכחישים, משתמשים בסיסמאות או סתם מדברים שטויות. בהרבה מקומות מי שמובילים את ההפגנות האלה הם בכלל לא מוסלמים או פלסטינים. גם הסטודנט שנעצר בעקבות האיומים לא מוסלמי".
5 צפייה בגלריה
רבי ארי ווייס. ''אפשר היה לתת לנו מרחב להתאבל, אבל זה לא מה שקרה''
(צילום: ציפי שמילוביץ)
רבי ווייס: "יש חלק באקדמיה, השמאל הפרוגרסיבי - לא השמאל הליברלי - שאומר 'אכפת לנו מאידיאולוגיה יותר מאשר מאנשים'. יש להם שפה שמצדיקה ברבריזם כי זה 'מאבק בקולוניאליזם', אבל חשוב לשים דברים בקונטקסט. יש יותר מ־15 אלף סטודנטים בקורנל, 200־300 מהם, מיעוט שבמיעוט, עושים הרבה רעש".
שטיינגארט: "אני לא חושבת שכל מי שצועק 'מהנהר לים' יודע בכלל מה הוא אומר, אבל נשאלת השאלה איך אנחנו באוניברסיטת עילית ואנשים מתבטאים בכזאת בורות. אתה לא יכול לתמוך במטרות כשאתה לא יודע על מה אתה מדבר. אנשים מחליטים לתמוך בכל מיני אג'נדות רק כי זה נשמע להם נכון, בלי באמת להבין אותן. Free Palestine זה סלוגן טוב, הוא תופס. ברור שאת בעד זה, זו כאילו מטרה של צדק חברתי, מי לא ירצה שאנשים יהיו חופשיים. אני ציונית בכל ליבי, ואני יודעת שהסכסוך מסובך, יש ניואנסים. הם חושבים שאם את ציונית, את רוצה שכל הפלסטינים ימותו. יש 15 אחוז בכל צד שלעולם לא ישנו את דעתם, אבל אני חושבת שהרוב בוחר את הצד הפלסטיני כי זה הדבר הקוּל לעשות היום".
גם בקורנל אף אחד לא יודע אם אפשר יהיה לחזור ל־6 באוקטובר. זה יצריך איסוף הרבה מאוד שברים. כדורי סבור שהלקח העיקרי צריך להיות חיזוק הקשרים בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב. "בסופו של דבר יש לנו רק אחד את השני. בשנים האחרונות נוצר קרע בין יהדות אמריקה לישראל, אבל עכשיו כולם ראו שאנחנו לא יכולים להיפרד. ברגע שהמלחמה פרצה בארץ, היא הגיעה גם ליהודים פה, הם מותקפים ברשתות, הם חוששים ללכת ברחוב, יש להם משפחות בארץ, הם מרגישים את זה בעצמות. זו שעה גדולה מאוד, ואם לא נצליח להכיל את האנשים האלה, נאבד אותם".
רבי ארי ווייס חושב ש"התשובה הכי טובה לאנטישמיות זו גאווה יהודית. חשוב שאנשים יידעו שבקורנל יש קהילה יהודית מהגדולות באוניברסיטאות בארה"ב, וגם אם עברנו טראומה ועדיין קצת רועדים, אנחנו עומדים על הרגליים. זו בדיוק המורשת שלנו כיהודים, עברנו את כל מה שעברנו, ואנחנו עדיין עומדים על הרגליים".
ואילו סימון שטיינגארט, שרוצה לעבוד עם ילדים אחרי שתסיים ללמוד, מסרבת לאבד את האמונה בעולם טוב יותר. "מה שקרה לגמרי שינה אותי, אין ספק בכלל", היא אומרת, "אני ליברלית, ועכשיו אני מרגישה בודדה כי האנשים שחשבתי שהם בני ברית נטשו אותי ברגע הכי חשוב, אז אני שואלת את עצמי איפה יש לי בית פוליטי. אבל אני גם רוצה לשבת ולשוחח עם הצד השני. אני מדברת עכשיו קצת עם אחד ממנהיגי הקבוצה המוסלמית פה, זה לא קל, אבל יותר קשה לשנוא כשרואים מישהו מול העיניים, ואפשר להרגיש אמפתיה לאנשים בצד השני שאיבדו גם משפחה. עכשיו הכול נורא כואב והפצע פתוח, אבל חייבים למצוא דרך כי ככה אי־אפשר להמשיך. אני מסרבת לקבל את המציאות הזו".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.23
