מחקר של אוניברסיטת תל אביב חושף לראשונה את השיטה שבה נקבת העטלף מלמדת את הגור שלה לנווט. על פי המחקר, מרגע לידתו, האם נושאת את גורה על גבה כל לילה לעץ מסוים, שבו הוא שוהה מספר שעות עד שהאם מסיימת ללקט את המזון ובאה לאסוף אותו בחזרה למערה.
"כך, על ידי החזרתיות, העטלף לומד לנווט בעצמו ובהמשך הוא מתחיל בשיטוט עצמאי ובהרחבת המעגלים באזור מוכר יחסית", אומרים החוקרים. הממצאים פורסמו במאמר בכתב העת Current Biology.
המחקר נערך בהובלת פרופ' יוסי יובל, ראש ביה"ס סגול למדעי המוח וחוקר הביה"ס לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים, ובמוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. במחקר השתתפו גם החוקרים במעבדתו, ד"ר איה גולדשטיין וד"ר לי הרתאן.
החוקרים הצמידו מכשירי GPS זעירים, לצד מדי תאוצה המודדים את תנועת הכנפיים, לגורי עטלפי פירות ולאימותיהם ועקבו אחר שניהם בו-זמנית. כך עלה בידם לזהות מספר שלבים בהתפתחות יכולת הניווט של העטלפים הצעירים. "בעלי חיים רבים נדרשים לתפקד באופן עצמאי כבר בגיל צעיר מאוד כדי לשרוד", מסביר פרופ' יובל.
לדבריו, "עבור בעלי חיים מעופפים, היכולת לנווט בכוחות עצמם אל מקורות מזון היא מרכיב חיוני בעצמאות. כך לדוגמה, עטלפי פירות צעירים נדרשים לנווט מדי לילה, לעיתים למרחק של עשרות קילומטרים, כדי להגיע לעץ או לקבוצת עצים הנושאים פירות למאכל. גם כשהם עומדים במשימה, עדיין עומד בפניהם האתגר של מציאת הדרך חזרה, אל המערה שבה שוכנת מושבת העטלפים. במחקר שלנו ביקשנו לברר כיצד הם לומדים לעשות זאת".
"מצאנו שבשלב הראשון נושאת האם את הגור על גופה במשך כל הלילה", אמרה ד"ר הרתאן. "גם כשה-GPS הראה שהם נמצאים באותו מקום, מדי התאוצה של תנועת הכנפיים אפשרו לנו לקבוע בוודאות שהגור נישא על האם ולא עף בעקבותיה. לאחר מכן, עד גיל עשרה שבועות בערך, נישא הגור על ידי אימו אל עץ מסוים, במרחק של עד כקילומטר מהמערה – מעין 'גן'. היא מניחה אותו שם, לעתים יחד עם חבר נוסף, ממשיכה בדרכה אל מקורות המזון, ובדרכה חזרה היא אוספת אותו 'מהגן'. עם הזמן, מתחיל הגור לשוטט בסביבת 'הגן', ולעוף לעצים אחרים, במעגלים שהולכים ומתרחבים. אנחנו סבורים שהעץ המסוים נבחר על ידי האם כנקודת התחלה, מעין עוגן שאינו רחוק מדי מהבית, שממנו יוכל הגור להמשיך בעצמו ולנווט למקומות אחרים. בנוסף משמש העץ כנקודת מפגש לאם ולגור במקרים שבהם הגור הולך לאיבוד".
"בשלב הבא של תהליך החינוך לעצמאות, משאירה האם את הגור במערה, בציפייה שהוא ייצא בעצמו. אם הוא אינו מגלה יוזמה, היא חוזרת לשלב הקודם ושוב לוקחת אותו בעצמה ל'גן'", סיפרה גולדשטיין. "בנוסף, בתום הלילה, היא דואגת שהוא ישוב למערה, ואם הוא מאחר לחזור, היא מחפשת אותו בעץ ומסייעת לו לחזור הביתה. בשלב הסופי, שמתחיל סביב גיל עשרה שבועות, הגור כבר עצמאי, ועף בכל לילה לבדו כדי למצוא לעצמו מזון. בתחילה הוא עף לעץ 'הגן' המוכר לו, משם ממשיך בסביבה הקרובה, ובהדרגה מרחיב את מעגלי הניווט".
פרופ' יובל סיכם כי "אחת המסקנות המעניינות מהמחקר היא שבשום שלב גור העטלף אינו עף בעקבות אימו. בתחילה הוא נישא על ידה, וככל הנראה לומד לנווט 'מהמושב האחורי'. בהמשך הוא מתרגל בכוחות עצמו, במעגלים מתרחבים סביב העץ המוכר המשמש לו כעוגן או כציון דרך. חשוב לציין שלמידה מההורים יכולה לחסוך לאבולוציה מיליוני שנים. פעוטות אנושיים מסתמכים מאוד על למידה כזו ומחקר זה מגלה שגם בע"ח עושים זאת".
