אם ביקרתם בשנגחאי ב-1977, אולי ראיתם אותו - נער סיני צנום בן 14 עם שק עצום. בכל בוקר הוא פתח את השק הזה, ושפך את תכולתו על יריעת בד גדולה שהניח על המדרכה באחד הרחובות הראשיים בעיר. לאחר מכן סידר את הסחורה - עשרות תיקים בשלל גוונים וגדלים – בצורה מפתה ככל האפשר, וכשסיים לסדר פנה לעוברי אורח בניסיון נואש לשכנע אותם לרכוש פריט כלשהו. כך נראו הימים שלו, יום אחר יום. על לימודים בבית הספר ויתר לחלוטין. אחרי הכול, צריך לאכול מתישהו ויש חשבונות לשלם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמה שנים אחר כך נטש את המכירות הסיזיפיות ברחובות והפך לנהג מונית. בשנות ה-90, אחרי שחסך מעט כסף, הוא קנה מניות של חברה סינית שהפכה לאחת הראשונות שנרשמו בבורסה כשסין פתחה את שוקי ההון שלה. על כל מניה הוא שילם כ-160 יואן (30 דולר). בהמשך רכש מניות של מפעלים בבעלות ממשלתית והגדיל את הונו. הוא לא השלים את לימודיו בתיכון, לא למד באוניברסיטה, לא השתתף בשום קורס מקצועי ולא הוריד מערכות למידה באינטרנט ושינן את תוכנן בלילות. במקום כל אלו הוא התבונן היטב בסביבה, האזין בקשב רב לשיחות של אחרים, קרא ספרים כשהייתה לו ההזדמנות לכך, ניסה, תהה וטעה.
30 שנה אחר כך, הנער חסר ההשכלה, ליו יקיאן שמו, מסתובב ברחובות עיר הולדתו עם הכינוי "המיליארדר האוטודידקט". הונו מוערך בכ-1.5 מיליארד דולר, והוא אחד מאספני האמנות הנחשבים בעולם. ב-2015 הוא אף נכנס לדפי ההיסטוריה כשרכש ציור של האמן האיטלקי מודיליאני ב-170.4 מיליון דולר - הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם על יצירת אמנות בסין.
באחד הריאיונות שנערכו עימו התבקש לספר על עצמו, ויקיאן ענה בהומור מתובל במודעות עצמית: "אני tuhao", מונח שמשמעותו "לא נבון ועשיר", אבל מספיק לקרוא את הריאיון כדי להבין שיקיאן רחוק שנות אור מהיעדר תבונה. אומנם אין לו השכלה פורמלית, אבל אוצר מילים רחב, חושים עסקיים מחודדים, הבנה מעמיקה בשלל נושאים וידע רב באמנות ובתרבויות שונות יש לו בהחלט. יקיאן הוא לא רק עשיר. הוא איש משכיל מאוד שרכש את ההשכלה שלו בעצמו, בנחישות, בעקביות, במוטיבציה ובכוח רצון. הוא אוטודידקט אמיתי. כמה ליו יקיאן מסתובבים בעולם, מהי בכלל אוטודידקטיות, ולמה רוב האנשים שמכנים את עצמם "אוטודידקטים" חיים בסרט?
אוטודידקטיות (אוטו - עצמי, דידקטיות - למידה) היא רכישת השכלה באופן עצמאי. לאורך ההיסטוריה, אוטודידקטים היו אנשים בעלי ידע רב שכף רגלם מעולם לא דרכה באופן רשמי ומסודר במוסד אקדמי כלשהו, ומרביתם אף לא סיימו את לימודיהם בתיכון.
הביטוי הפילוסופי הראשון לרעיון של לימוד עצמי מצוי בספר "חי בן מקיץ" (במקור: חי אִבּן-יקט'אן) של הסופר והפילוסוף המוסלמי-אנדלוסי אִבּן טופייל, בן המאה ה-12.
זהו רומן פילוסופי המספר את סיפורו של חי, ילד שנוצר יש מאין וחי בגפו על אי בודד, ללא משפחה, חברים, מורים או ספרים. הוא מעביר את ימיו במחשבות, בחקירות פילוסופיות ובניסוי וטעייה, ואלה מספיקים לו בשביל ללמוד שפה, ולגלות את חוקי הפיזיקה ואת עקרונות האסטרונומיה. הילד פוגש לראשונה ישות אחרת רק כשאדם שניצל מספינה טרופה מגיע בטעות לאי. במפגש עימו חי שוטח בפניו את עיקרי מסקנותיו: רק חיי פרישות והתבודדות יכולים להביא אל האמת המוחלטת. כ-500 שנה אחרי כתיבתו תורגם הספר ללטינית תחת הכותרת "הפילוסוף האוטודידקט", והפך לרב-מכר בקנה מידה אוניברסלי. הרומן העלה על סדר היום את האוטודידקטיות, ועורר ויכוחים בנוגע להיתכנות המעשית של השגת ידע מיד ראשונה, ולתוקף המדעי של ידע כזה.
הקריאה לאוטודידקטיות צמחה מתוך מאבק בין אינדיבידואלים חדשניים לבין ממסדים מסורתיים. מאבק זה הסיט את השליטה החברתית מהמוסדות לאינדיבידואלים עצמם, תוך שהם יוצרים את "האדם המודרני": יצור מדעי, מבודד, רציונלי ובעל שליטה עצמית, אשר משתמש בתבונתו כדי לצפות את ההשלכות של מעשיו. האוטודידקטיות אומנם דחתה מוסדות מסורתיים, אך יחד עם זאת היא לא קראה לכאוס, לאנרכיה או לחופש מוחלט. התהליך שבו אומץ המושג באירופה של תחילת העת החדשה הוביל למעשה להעתקת השליטה המוסדית הישנה לפרט. אוטודידקטיות הדגישה את הצורך בשליטה עצמית ובחשיבה רציונלית.
את האוטודידקט המפורסם ביותר של העת החדשה המוקדמת כולם מכירים עד היום. האיש שהביא לעולם את ה"מונה ליזה" היה לא רק אחד הציירים הדגולים בכל הזמנים, אלא גם מכונת ידע אנושי עצומה ובלתי נתפסת. לאונרדו דה-וינצ'י היה בקיא בפיזיקה, בכימיה, במתמטיקה, באסטרונומיה, בזואולוגיה, במכניקה, בבליסטיקה, באווירונאוטיקה ובאדריכלות. הוא היה הראשון למפות ולתעד את גוף האדם בצורה קפדנית ומפורטת יותר מכל אנטומאי לפניו, ורישום פרופורציות גוף האדם שלו הפך לסמל לשלמות ולהרמוניה. דה-וינצ'י תואר פעמים רבות כאיש אשכולות, כגאון אוניברסלי, כאדם שסקרנותו האינסופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו.
כילד, דה-וינצ'י התבלט מאוד בלימודיו בבית הספר. הוא התקדם במהירות בכל המקצועות, למד לפרוט על נבל וקרא ספרים רבים הודות למכונת הדפוס שהומצאה בתקופתו. ואולם, בבגרותו הוא לא טרח ללמוד מדע בצורה מסודרת. דה-וינצ'י האמין בלמידה מתוך תצפית ובחינה, ולא על ידי קבלת ידע מן המוכן מידי אחרים. הוא הגדיר את עצמו כ"אדם חסר השכלה" (omo sanza lettere). זו הייתה דרכו לומר שלא למד לטינית, שפת המלומדים אז, ולא קיבל הכשרה גבוהה בשבע האמנויות החופשיות (מקצועות הליבה שנלמדו אז בבתי הספר). בתיאור זה לא הייתה כוונה להוריד מערך עצמו, אלא דווקא הבעת גאווה על כך שאת ידיעותיו רכש בעצמו, מבלי להסתמך על הסברים תיאורטיים או ידע קודם. ככל הנראה, עצמאות זו היא אחד הגורמים לחידושיו ולאורח מחשבתו המקורי ופורץ הדרך.
מה היה קורה לו דה-וינצ'י היה נולד כמה מאות שנים מאוחר יותר? אפשר להמר על כיתת מחוננים, לימודים באוניברסיטת עילית ובהמשך משרה נחשקת. האם העולם הנוכחי, שמעריך מיקוד ודיוק, היה מאפשר לו "להתפזר" על מגוון כה רחב של תחומי ידע? האם דה-וינצ'י של המאה ה-21 היה מצליח לשרוד לימודים פורמליים באחד המוסדות להשכלה גבוהה? ונניח שלא, האם מישהו היה מתייחס ברצינות לאדם שמתיימר להבין בגוף האדם, אבל לא השתתף אפילו בקורס בסיסי אחד באנטומיה?
התפתחותה של האקדמיה הובילה לתפיסה הרווחת שידע יש להוכיח, ומי שטוען לידע נדרש לספק אסמכתא לטענה. אדם שרואה בעצמו אוטודידקט מוזמן ללמוד באופן עצמאי באוניברסיטה פתוחה כלשהי, אבל עדיין נדרש לספק עדות אובייקטיבית בדמות תעודה המעידה שהוא אכן למד את אשר הוא טוען שלמד, והוא בעל בקיאות מספקת בתחום.
"הארכיטיפ של האוטודידקט השתנה במרוצת השנים", אומרת עידית לוינץ-גילאי, ד"ר להתנהגות ארגונית מהאוניברסיטה העברית ומנהלת בית הספר יסודי קריית יערים ברמת השרון. "מיהו האוטודידקט של המאה ה-21 זו שאלה מעניינת. ההגדרה של המילה עוברת איזשהו תהליך עם הגלובליזציה וההתקדמות של הטכנולוגיה. האוטודידקט הטהור חקר תופעות בעצמו והסיק מסקנות בלי הדרכה חיצונית. כיום זה כמעט בלתי אפשרי. במקביל, בעידן הנוכחי אנשים יכולים ללמד את עצמם כמעט כל נושא באמצעות ספרות מתאימה ואינטרנט. המידע נגיש ופתוח לכולם, וכאן נשאלת השאלה - אם אדם לומד לימודים מקוונים באחת האוניברסיטאות הפתוחות, הוא נחשב לאוטודידקט? מצד אחד, הוא לכאורה לומד לבדו בביתו; מצד שני, הוא לומד מתוך ידע קיים. הוא לומד עם סילבוס ומרצה ומאמרים ייעודיים, ויש לו בחינה בסוף, שבה הוא יצטרך להוכיח את הידע הזה. ההגדרה היטשטשה".
מיהו אוטודידקט בעינייך?
"בראייה שלי, אוטודידקטיות היא שם כולל לכישורי למידה מיוחדים, ואוטודידקטים, גם אז וגם כיום, הם יחידי סגולה. בהיסטוריה שלנו יש שמות כמו אחד העם וצבי ינאי. כל אלה עמלו באופן עצמאי לקניית ידע ומומחיות בתחומם, לרוב ללא כל גורם מנחה ומתווך. מדובר באנשים יוצאי דופן".
אחד העם (אשר צבי גינצברג), יליד 1856, היה אוטודידקט בעל כורחו. אחרי שלמד בכוחות עצמו תלמוד ופילוסופיה של ימי הביניים, הוא ניסה כמה פעמים להתקבל לאוניברסיטה אך ללא הצלחה. הוא ויתר והמשיך בלימוד עצמי של מדע ושל שפות. אחד העם שלט ברוסית, בגרמנית, בצרפתית, באנגלית ובלטינית. גם הוגה הדעות והסופר הישראלי צבי ינאי מעולם לא רכש השכלה פורמלית, אולם החזיק בידע רב והרצה במסגרות שונות על פילוסופיה, על תרבות ועל מדע, וייעץ לחברות היי-טק בנושא פילוסופיה ארגונית.
רוצים ללמוד תחום אחד על בוריו מא' עד ת'? נהדר. רק קחו בחשבון שלמידה זה דבר אחד, ואילו עיסוק בתחום זה כבר דבר אחר. אתם יכולים לקרוא הר של חומר על פסיכולוגיה באינטרנט ולהגיע למצב שבו אתם באמת מבינים דבר או שניים בפסיכולוגיה, אבל ההבנה הזו לא תהפוך אתכם למטפלים - ואם תציגו את עצמכם ככאלה, תבצעו עבירה פלילית.
"אוטודידקטיות היא בעייתית בעולם המודרני שלנו, שדורש תעודות ואסמכתאות. אדם יכול ללמד את עצמו הרבה נושאים, אבל זה לא בהכרח יעניק לו את האסמכתא לעסוק בתחום. יש תחומים כמו אמנות או קולנוע שבהם הידע חשוב מהאסמכתא, ואפשר להתקבל לעבודה על סמך הפגנת ידע או ניסיון. אדם בעל כישרון אדיר בציור או בפיסול ממש לא צריך לסיים תואר באמנות כדי לקבל אישור לעסוק בה.
"לעומת זאת, בכל התחומים הבין-אישיותיים שקשורים לנפשות נדרש פיקוח. מי שרוצה לעסוק ברפואה, בפסיכולוגיה, במשפטים או בהוראה לא יכול לומר 'למדתי לבד'. בתחומים האלה החוק אוסר על אדם להסמיך את עצמו, ומחייב אותו בהסמכה מקצועית מעוגנת. אנשים שמתעלמים מהחוק הזה הם שרלטנים שמבצעים עבירה, כאלה שמאוחר יותר אנחנו קוראים עליהם בחדשות", אומרת לוינץ-גילאי.
אבל גם אנשים שמציגים את עצמם כאוטודידקטים ולא עוסקים בתחום שהם לכאורה מבינים בו, נתקלים בהרמת גבה או בבוז. אותה אוטודידקטיות, שנתפסה כקסומה וכמעוררת התפעלות בתקופות מסוימות בהיסטוריה, לא מאוד מוערכת בעידן הנוכחי, שבו מידע רב נגיש בשפע ממקורות שונים ומגוונים. למידה אוטודידקטית היא לרוב למידה שטחית, לא מבוססת, לא מאורגנת, לא נתונה לביקורת חיצונית, סלקטיבית ואף פסאודו-מדעית. זו הסיבה לכך שהמשפט "למדתי באוניברסיטה של החיים" הפך מזמן לשם נרדף לבורות.
דבר נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא שהעידן הנוכחי מעריך יכולות למידה ועבודה בצוות. "למרות הקורונה ששלחה את כולנו לעבוד וללמוד לכאורה לבד מהבית, אנחנו עדיין חייבים לדעת לעבוד בצוות, להסתדר בצוות, להתקדם לצד אנשים נוספים, לראות את האחר, להסתכל עליו, ללמוד ממנו. הכוכבים שעובדים לבד כמעט שלא קיימים כיום. התקופה הזו של קמבל, שיכול לחקור מיתולוגיה לבד עם עצמו, הגיעה לקיצה".
הקמבל שלוינץ-גילאי מדברת עליו הוא חוקר המיתולוגיה האמריקני ג'וזף קמבל, שנחשב עד היום לדובר הלא רשמי של המתודה האוטודידקטית ולאוטודידקט מפורסם. משעשע לגלות שקמבל, שנולד ב-1904, החזיק בתואר ראשון בספרות אנגלית ובתואר שני בספרות ימי הביניים, שניהם מאוניברסיטת קולמביה. רק לאחר שהשלים את התואר השני שלו החליט קמבל לוותר על כוונתו להמשיך לדוקטורט, והעביר את זמנו בקריאה אינטנסיבית של ספרים. לטענתו, תקופה זו הייתה המשמעותית ביותר בהשכלתו ובהתפתחותו האינטלקטואלית, ומכאן הגיעה הקריאה ללימוד עצמי. במילים אחרות, האיש שקרא לאוטודידקטיות עשה זאת רק אחרי שבמגירה שלו שכבו שתי תעודות סיום מאחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם.
אם מאמצים את תפיסתה של לוינץ-גילאי, שלפיה אוטודידקטים הם יחידי סגולה, ניתן להסיק מכך שאוטודידקטיות אינה יכולת נרכשת. לטענתה, אי אפשר לחנך אדם ללימוד עצמי, אבל בהחלט אפשר וצריך ללמד אותו למידה עצמאית.
מהו ההבדל בין לימוד עצמי ללמידה עצמאית?
"לימוד עצמי פירושו אוטודידקטיות - אני מלמד את עצמי, רוכש את ההשכלה שלי לבד. ייתכן שלא באופן טהור כמו כמה שמות בולטים בהיסטוריה, אבל עדיין ללא סיוע חיצוני מסודר ורשמי. אוטודידקטיות לא מעודדת למידה קבוצתית או אינטראקציות עם מוביל הנושא, המחנך או המחנכת. היא דורשת מיומנויות גבוהות ביותר, לא מתאימה למרבית הלומדים ועשויה להביא לתוצאות ההפוכות.
"למידה עצמאית, לעומת זאת, היא היכולת ללמוד תחום או נושא מסוים בכוחות עצמי מתוך חומר למידה קיים, במסגרת כלשהי עם מורה או מרצה שמפקח על הדרך ועל התוצאות. על מנת לפתח את מיומנויות הלמידה העצמאיות הן צריכות להשתלב עם תחושת מסוגלות חיובית אצל התלמיד. הלמידה הזו כוללת קשת תהליכים הקשורים למגוון יכולות של הלומד, בהן שליטה עצמית בהתנהגויות הקשורות ללמידה, יכולת הפרט לקחת יוזמה (לרוב בעזרת אחרים), היכולת לאבחן ולזהות את צורכי הלימוד, יכולת לגבש יעדי למידה, זיהוי משאבי למידה אנושיים וחומריים ויכולת לזהות ולבחור את הלמידה המתאימה לו. בעיניי, כל אדם יכול ללמוד להיות לומד עצמאי. כשאני בוחנת איזה בוגר אני רוצה שיצא מבית הספר שלי, אז היכולת ללמוד באופן עצמאי בהחלט נמצאת שם בארסנל. למידה עצמאית היא מיומנות קריטית לימינו. זה תהליך למידה ארוך ולא פשוט שאמור להתחיל כבר בגן, אבל הוא בהחלט אפשרי".
איך מלמדים למידה עצמאית?
"כמו שמלמדים שפה, צעד אחר צעד. בהתחלה אני מלמדת את הילדים רק לזהות מהם הגורמים הרלוונטיים ללמידה. ילד בכיתה א' צריך לדעת קודם כל איזה ספר הוא צריך להוציא מהתיק, איזו מחברת, אילו כלי כתיבה. אם מדובר באדם בוגר בצבא, באוניברסיטה או בארגון, אז הוא צריך לזהות איזו סביבת עבודה תיטיב איתו, מה בדיוק נדרש ממנו ללמוד, אם הוא צריך להגיע עם ידע בסיסי או לא, מה רלוונטי ומה רעש רקע.
"אחרי שלומדים לברור את החומרים הרלוונטיים ללמידה, צריך לבצע הגדרת משימות קצרות טווח. בסופו של דבר כולנו ניזונים על ידי משוב והיזון חוזר. ברגע שהמשימות הן קצרות טווח, זה ממקם אותי על רצף הלמידה, ואני יכולה לראות אם אני בכיוון או אם צריך לתקן.
"צריך להבין שאנשים מונעים על ידי אינטליגנציות שונות - בין-אישיות ותוך-אישיות, מתמטיות, תנועתיות, מרחביות או לשוניות. במקומות עבודה זה יותר קל, כי מי שהתכנס למקום עבודה מסוים מן הסתם יש לו אוריינטציה למקצוע, אבל במקומות הטרוגניים יותר כמו בית ספר או צבא נתקלים במגוון אינטליגנציות וסגנונות למידה שונים. יש תלמידים שקל להם יותר בחזותי, ויש כאלה שקל להם יותר בתנועתי. כשמלמדים איך ללמוד עצמאית צריך לזהות מי נמצא מולך, ולעזור לו למצוא את סגנון הלמידה הנכון והמתאים לו.
"מאוד חשוב להגדיר מראש טווחי זמן לעבודה, ולא משנה באיזו מסגרת. חלק בלתי נפרד מלמידה עצמאית זה תכנון זמן. הלומד העצמאי אמור לדעת שהמשימה לוקחת איקס זמן ולהתכונן לכך. בהתחלה בכיתה אני ממש מקריאה את הזמנים - עוד חמש דקות, עוד ארבע דקות... בארגונים אני מכתיבה מראש 'עבור המשימה הזו יש לכם 30 דקות'. המשימה נעשית לבד, כל אחד עם עצמו, אבל מוגבלת בזמן. בהמשך, כשהלומד כבר מיומן יותר, הוא יודע ומסוגל להגביל את הזמן בעצמו".
ומה קורה כשלא מצליחים לבד?
"לומד עצמאי זה לא אומר שאני עושה הכול לבד. הלומד העצמאי צריך לנסות להתמודד בעצמו, אבל גם לדעת לבקש עזרה מהמשאבים הזמינים והקיימים. בבית הספר רואים את זה בצורה מובהקת: יש ילדים שעוד לא סיימת להסביר את ההוראות למשימה, והם כבר מצביעים ומבקשים עזרה. רגע, תקראו, תבדקו. אולי חבר בשולחן יכול לעזור לכם? ויש ילדים שזה בא להם יותר בקלות, כמו כל למידה אחרת".
ובעוד לוינץ-גילאי מבחינה בין אוטודידקטיות ללמידה עצמאית, וגורסת שהראשונה שמורה ליחידי סגולה, חסידי שיטת מונטסורי מאמינים שכולנו נולדנו אוטודידקטים, אבל משהו נדפק לנו בדרך. היכולות האוטודידקטיות שלנו מתאיידות אט-אט למן הרגע שבו אנחנו דורכים במסגרות החינוכיות הממסדיות והקונבנציונליות. גני הילדים ובתי הספר מחבלים ביכולות שלנו להיות אוטודידקטים מכיוון שהם לא מאפשרים לנו את החופש לחקור, להתפתח ולחפש אחר הדרך שנכונה לנו.
מונטסורי היא גישה חינוכית לילדים אשר פותחה על ידי ד"ר מריה מונטסורי, רופאה ומחנכת איטלקייה. השיטה דוגלת בלמידה של הילד תוך עשיית הדברים בעצמו, ושמה דגש רב על השנים הראשונות לחייו, מתוך תפיסה שהן החשובות ביותר בהתפתחותו. מונטסורי טענה כי בגילים צעירים לכולנו יש "מוח קולט" (The Observant Mind), שמאפשר לנו לקלוט רשמים מהסביבה באופן בלתי מודע וללמד את עצמנו. ילדים הם אוטודידקטים מבטן ומלידה. הם מגיעים לעולם עם טבע פנימי שמכיל סקרנות, עצמאות ויצירתיות, ואלו כבר ינחו אותם להתפתחות המושלמת וליישום מלא של הפוטנציאל הטמון בהם.
על פי מונטסורי, אנחנו לא צריכים ולא אמורים להכין את הילדים שלנו לחיים בחברה מסוימת, אלא לטפח אותם כך שהם יעצבו בעצמם את החברה שבה הם חיים. הבעיה עם שיטות החינוך הקונבנציונליות היא שהן מייצרות ילדים מחונכים, מאולפים ומתוכנתים. הילד מוזן במידע רב בפרק זמן קצר יחסית, נותנים לו שיעורי בית כדי שיתרגל את המידע ואז בוחנים אותו על המידע שהזינו אותו בו. האפשרות לפקפק, להתלבט, לסרב לקחת דברים כמובנים מאליהם או לחלוק על המידע כמעט שלא קיימת, מה שמוביל לקיבעון מחשבתי ולא ליצירתיות ולהתפתחות.
אז איך נראה מוסד חינוך שמאמין באוטודידקטיות? מוסדות חינוך מונטוסוריים מספקים סביבת למידה חופשית, הבנויה מחומרים שנועדו לפעילויות למידה עצמאיות. בבתי ספר מונטסוריים לא תיתקלו בשיעורים קלאסיים עם לוח, מחברות ומבוגר נרגן שאמור להעביר ידע, אלא באינטראקציות ניסיוניות עם הילדים שמטרתן להדגים כיצד יש להשתמש בכלי הלימוד העצמי הנמצאים בסביבה. לא בטוח שזה מתאים לכל אחד, אבל למייסדי גוגל, לארי פייג' וסרגיי ברין, שניהם בוגרי השיטה, זה עבד לא רע.
